פאן קה-צ'י מטאו-יואן שבטייוואן היה ילד היפראקטיבי חם מזג הסובל מעודף משקל. מורים וקרובים מבוגרים שהכירו אותו חשבו שלא יזכה להישגים כלשהם לכשיגדל. אבל כעת, עשר שנים חלפו והוא הפך לצעיר נאה, מנומס והגיוני. מהו הכוח האחראי לשינוי הכה גדול הזה?

'图:前一是阿岐在台湾飞天艺术中学与同学一起炼功'

פאן קה-צ'י מתרגל פאלון גונג עם חבריו לכיתה באקדמיה לאמנויות פיי-טיאן בטייוואן

בילדותו, קה-צ'י לא היה מסוגל להיות שקט לרגע. אפילו כשאמו החזיקה אותו בזרועותיה, הוא היה מטפס עליה. כשהיה בן שלוש הוא ראה את אמו קוראת בספר מנצנץ והוא הסתקרן. הוא שאל את אמו מהו הספר, והיא ענתה שזהו "ג'ואן פאלון". הוא שאל את אמו: "האם יש בודהא בתוך הספר?" אמו הופתעה ושאלה: "האם אתה מכיר את הבודהא?" הוא ענה: "כמובן שאני מכיר. מבריק מאוד! מוזהב! הם בכל מקום בתוך הספר". אמו הבינה שהוא ראה בודהות באמצעות עינו השמימית ולכן לימדה אותו שירים מהונג-יין.

כשהיה בכיתה א' הוא החל לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון" בסיועה של אמו. היות שהיה היפראקטיבי, מדי יום, קריאת חמישה דפים נמשכה יותר משלוש שעות. שלושה חודשים לאחר מכן הוא השלים את קריאת הספר. זה היה יוצא מן הכלל, מאותו יום והילך הוא הכיר את כל המלים בספר, אף-על-פי שהיה רק בכיתה א'.

למרות שהיה שובב, הוא היה כן ומעולם לא אמר דבר שקר. אך כשהגיע לכיתה ה', היו לו כבר מחשבות עצמאיות משלו. הוא התמכר למשחקי וידיאו והתחיל לשקר משום שלא היה מקובל בכיתה. אמו פנתה אליו בדמעות ואמרה: "היו בלבך אמת-חמלה-סובלנות כשהיית צעיר. איך זה שכל כך השתנית, עד כדי כך שאתה מתנהג ככה?" הוא הצטער על כך, אבל בעומדו מול קשיי היום-יום, הוא המשיך לשחק במשחקי וידיאו, כדי להיות גיבור בעולם ווירטואלי. הוא לא תרגל ולא קרא את ספרי הדאפא.

בשנת 2009 אמו הביאה אותו עימה לוועידת הפא לשיתוף התנסויות שנערכה בוושינגטון שבארה"ב. הוא צפה בסרט הוידיאו המציג מתרגלים צעירים הלומדים באקדמיה לאמנויות פיי-טיאן והתרגש. הוא סיפר: "התרגשתי מאוד. גיליתי את המטרה הנשגבת של החיים האנושיים. הבנתי מדוע תרגלתי פאלון דאפא". הוא החל לקרוא בספרי הדאפא בהרחבה והסב את תשומת לבו לשיפור רמתו המוסרית. בהדרגה, הוא הפסיק לשחק במשחקי וידיאו.

הוא ידע שעליו לנהוג על-פי אמת-חמלה-סובלנות, אבל לא הצליח לרסן את מזגו במהלך קונפליקט עם אחיו הצעיר. מאוחר יותר הוא הבין מתוך לימוד הפא שכשלמתרגל יש קונפליקט עם אדם שאינו מטפח, זו תמיד אשמתו של המתרגל. בהדרגה הוא הבין שהאדיבות שלו כלפי אחיו הייתה שטחית ולא ממעמקי לבו, משום שלעתים קרובות הוא חש קנאה. הוא החל לשים לב למחשבותיו וטיפל באחיו מעומק לבו. לאחר מכן החל אחיו הצעיר לשוחח עמו בחיוך ונראה היה שמעולם לא פרץ ביניהם שום קונפליקט.

בין השנה הראשונה לשנה שנייה בחטיבת הביניים, הוא חווה שינוי גדול שהפתיע אפילו אותו.

אביו של קה-צ'י חייל, והוא שוהה לעתים נדירות עם המשפחה. כשקה-צ'י היה ילד קטן, הוא הרגיש שאביו היה איש רע כיוון שהוא הרביץ או קילל אותו, את אחיו או את אמו כשחזר הביתה. לכן הוא היה בעימות חמור עם אביו בשנות לימודיו בחטיבת הביניים. בדמעות הוא עמד מול תמונתו של המורה לי ואמר: "כמתרגל, הרגשתי צער שלא הייתה לי סובלנות. אני יודע שהסובלנות של המתרגלים היא לא סבל עם דמעות, אלא סבל ללא כל כעס או תרעומת. כשעמדתי מול אבי, לא הייתה בי סובלנות עם שקט פנימי, היות שלא שחררתי את ההחזקה הבסיסית שלי. התייחסתי אליו כאל אויב ולא יכולתי לאהוב אותו. אמי אמרה לי: 'עליך לקרוא יותר בספרי הדאפא ולשפר את הבנתך על בסיס הפא. רק אז תוכל להבליג באמת'. נהגתי על-פי עצתה והבנתי מתוך הדאפא: 'הוא אינו אויב. הוא אבי, ישות חיה שצריך להציל'. הלב הפנימי שלי הפך שקט. גם אבי עבר שינוי גדול כשהסכים לכך שאגיש בקשה להתקבל לאקדמיה לאמנויות פיי-טיאן".

מתוך תחושתו שקשה מאוד שלא להיות מושפע כשלומדים בבתי ספר רגילים, קה-צ'י הגיש בקשה להתקבל לאקדמיה לאמנויות פיי-טיאן בטיוואן אחרי שבית הספר גייס כבר תלמידים. הוא השתוקק לסביבה שבה יוכל לשפר את השין-שינגשלו ואת כישוריו האמנותיים, אך בפעם הראשונה הוא נכשל בבחינת הקבלה. אחיו התקבל במקומו. ההחזקה שלו עלתה שוב על פני השטח. עם קנאה בלב הוא לא יכול היה לשפר את כישוריו. הוא חש אכזבה בחייו כשלא הצליח להשיג את מה שרצה. הוא תהה מדוע. כשלא הצליח לעבור את המצוקה, המילים בספר "ג'ואן פאלון" סיפקו לו רמז: "גובה השין-שינג קובע את גובה הגונג" (הרצאה ראשונה). הוא הבין שהייתה לו בעיית שין-שינג ולכן לא הצליח לשפר את כישוריו, היות שחומרים רעים לא סולקו והרמה שלו הוגבלה על ידי תכונת היקום. לאחר שהבין את העיקרון, הוא חזר הביתה לתרגל כשהוא יושב בישיבת שפגט על הרצפה כשרגליו בקו ישר, בכיוונים מנוגדים. הוא הצליח לעשות זאת מייד. אמו הייתה מופתעת והתפלאה כיצד יכלו המפרקים חסרי הגמישות שלו להשתנות כל כך מהר. לאחר שקה-צ'י שיתף בהתנסות שלו, שניהם התרגשו. אמו אמרה ברגש: "המורה לי העניק לנו כל כך הרבה. אם לא נטפח היטב, נתבייש לעמוד מול המורה וחיינו יתבזבזו לריק".

קה-צ'י ציין: "מסע אמנות הריקוד שלי מתחיל משיפור השין-שינג. הכישורים שלי לא יגיעו לרמה הנדרשת אם לא אמשיך להעלות את השין-שינג שלי".

כיום קה-צ'י לומד בכיתה השלישית באקדמיה לאמנויות פיי-טיאן. מלבד לימודים מקצועיים, בית הספר מספק לתלמידים סביבה ללמוד את ספרי הדאפא ולתרגל את התרגילים. הוא אמר: "כשאין לי מחשבות במהלך התרגול יהיה לי מרץ רב בכיתה. אם יש מחשבות שונות במהלך התרגול, יהיה לי יום שכולו קשה. אם אני קורא ספרי דאפא בריכוז, אני מסוגל להשלים את שיעורי הבית בחצי שעה ולקבל ציון טוב במבחן. אם דעתי מוסחת בשעת קריאה בספרי הדאפא, יהיה לי קשה להכין שיעורי בית ואקבל ציון נמוך או אכשל במבחן שלמחרת". הוא גילה שלימוד הפא משפיע ישירות על חיי היום-יום שלו.

אף על פי שהצליח בסופו של דבר להתקבל לבית הספר אליו השתוקק, המצוקות והקשיים שלו לא הצטמצמו. גם בסביבה החדשה שלו יכלו להיות לו קונפליקטים עם חבריו לכיתה. כשרק הגיע לבית הספר הוא היה מאושר כל יום. כעבור שבוע או שבועיים, הוא חש שרבים מחבריו לכיתה אינם ידידותיים כלפיו. לאחר שלמד את הפא ושיתף התנסות עם אמו, הוא הבין שלא פעל היטב. גם המורה לי נתן לו רמזים כשהיה בקשיים והוא התקשה להבין בלבו מדוע זה קורה. הוא עבר מצוקה אחר מצוקה. אמו הבחינה בשינויים שחלו בו בכל פעם שחזר הביתה. כשחזר לבקר את המורים והחברים הקודמים שלו בחטיבת הביניים, הם הופתעו מהשינוי שחל בו וגילו התעניינות באקדמיה לאמנויות פיי-טיאן.