לחלק ראשון של המאמר באנגלית

כשאנשים שואלים את אנשי הממשל האם זה בסדר לגנוב, תגובתם המקובלת של השלטונות היא שייתכן שהפעם כבר גנבת מעט יותר מדי. זו דרך טובה לתאר את הופעתו של סגן השר במחלקה לבריאות הציבור, גאו צ'יאנג, במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב- 20 באפריל. מדוע מספרם של מקרי הסארס בבייג'ינג קפץ פתאום מ- 37 ל- 339? כפי שאמר סגן השר, יתכן שעדיף היה לו נתן רמז עדין לכך שהשלטון עשה משהו שאינו תקין. אך הוא לא. הוא דיבר בטון נמוך, צודק ובירוקרטי, התפלפל בערמומית בכל דרך אפשרית והפנה את כל האשמה לגורמים חיצוניים מבלי להודות בשום חלק מהאשמה.

למרות ש[המפלגה] ביצעה התאמות אסטרטגיות משמעותיות באופן טיפולה ב"דלקת הריאות הלא טיפוסית" בכך שפיטרה את שר הבריאות ג'אנג וונקאנג ואת ראש עיריית בייג'ינג מנג שוונונג מתפקידיהם במפלגה, יש לנו סיבה להאמין שהפיטורים היו רק חזרה על אירועים דומים בהיסטוריה של [המפלגה] בהם נעשה שימוש בשעירים לעזאזל בכדי להסיט את תשומת הלב מן הנושא האמיתי.

גאו צ'יאנג טען שהיו שלוש סיבות מרכזיות לשינוי הדרמטי במספרים: הטענה הראשונה היא שדלקת הריאות הלא טיפוסית היא אסון חמור שפתאום נחת משום מקום. היא די קשה לאבחון; נדרש זמן בין ההודאה לאימות האבחון. הסיבה השניה שנטענה: לבתי החולים בבייג'ינג חסרים אמצעי תקשורת יעילים, מה שגורם להתאמות חלקיות במספר המקרים המדווחים. הסיבה השלישית: המחלקה לבריאות הציבור לא היתה ערוכה להתפרצות פתאומית כזו של משבר בבריאות הציבור. המערכת למניעת מגפות היתה חסרת יעילות למדי וכתוצאה מכך שהדרישות לדיווחים היו לא ברורות, גם ההנחיות וההוראות לדיווח היו כאלו.

ד"ר ג'יאנג יאניונג, רופא מבייג'ינג שפרש לגמלאות מבית החולים הצבאי 301, הזדעזע מדיווחו של שר הבריאות ג'אנג וונקאנג מה- 3 באפריל על כך שבבייג'ינג התגלו רק 12 מקרים ומהם נפטרו 3". הוא ציין לפרסום שהוא מודע לפחות ל – 60 מקרים ולשבעה מקרי מוות בבית חולים 309 בלבד. המספר הזה אושר מאוחר יותר ע"י החקירה שביצע ארגון הבריאות העולמי (WHO) במקום.

האם השמטתם של "60 המקרים" האלו נגרמה בשל אחת משלושת הסיבות העיקריות אותן מנה סגן השר גאו?

1. נדרש זמן בין "ההודאה" לבין "אימות האבחון" סיבה זו אינה תקפה כיוון שבית חולים 309 כבר אישר שהיו אלה מקרים של "דלקת ריאות לא טיפוסית".

2. "מחסור באמצעי תקשורת יעילים בין בתי החולים בבייג'ינג" את זה ניתן להפריך כיוון שכל 60 המקרים טופלו באותה מחלקה בבית חולים 309; אילו "אמצעי תקשורת יעילים" נדרשו, ועם מי?

3. "חוסר מוכנות, ובקשות דיווחים שאינן ברורות" שוב, זהו טיעון שניתן להפריך, כיוון שכבר אז הסארס מיקד את תשומת הלב הבינלאומית וארגון הבריאות העולמי ביקש שוב ושוב דיווחים על מקרי הסארס. הבקשות לא יכלו להיות ברורות יותר.

השר לבריאות הציבור, ג'אנג וונקאנג, הצהיר באופן רשמי ב- 3 באפריל ש"בייג'ינג היא עדיין מקום מאוד בטוח" וש"הצליחו להשתלט על המגפה ביעילות". ב- 10 באפריל, סגנו מא שיאווי, אישר שוב, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ש"המספר נכון לעכשיו, מדויק" וש"המספר כולל את כל המקרים שנתגלו הן בבתי החולים הציבוריים והן באלו הצבאיים". באותו יום, המנהל שמונה לשליטה במחלה במחלקה לבריאות הציבור, צ'י שיאוצ'יו, הכריז בגאווה ש"מספרם של המקרים המאומתים יצנח מעתה ואילך".

ברור שהם ידעו שהם משקרים לאנשי העולם.

כיום, שר הבריאות ג'אנג וונקאנג וראש עיריית בייג'ינג מנג שוונונג, הפכו לשעירים לעזאזל והודחו מתפקידיהם, אך אנו עדיין מצפים לראות מעט נכונות מצידה של [המפלגה] להודות בחטאיה.

במשך ההיסטוריה של [המפלגה] נעזבו קורבנות רבים בזמן המהלכים הפוליטיים המוצלחים. האסון הגדול של המהפכה התרבותית בת עשר השנים נולד ע"י "כנופיית הארבעה". למעשה, רבים לקחו חלק במהפכה התרבותית, החל בפקידים רמי דרג וכלה באנשים הפשוטים, אך כמעט אף אחד לא התייצב והביע חרטה. עם מנטליות לאומית שכזו, כיצד ניתן לצפות שתימנע הופעתו החוזרת של אסון נוסף כמו המהפכה התרבותית? זוהי המציאות. כשג'יאנג יזם את היד הנוקשה כלפי הפאלון גונג, עמד לרשותו מנגנון תעמולה ארצי מודרני בהרבה בכדי להעלות התקפה תוקפנית אף יותר מזו של המהפכה התרבותית; כמה אנשים אמיצים מספיק כדי לקום ולומר הפעם את האמת? למעשה, כשיש קורבן להציע, זה מראה לפחות שהשלטון עדיין מרגיש בטוח לגבי השתלטותו על מצב. אולם בנושא הפאלון גונג, אפילו אין קורבן להציע, בגלל שג'יאנג הוא האשם בקו החזית כיוון שלחם את המלחמה לבדו.

כמו גנב צעיר, הלומד כיצד לגנוב טוב יותר בפעם הבאה כך שלא יתגלה, [המפלגה] לומדת כנראה שיעור דומה, וחסר כל הגיון – - כיצד להיות חסרת דופי כשהיא משקרת בעתיד בכדי לא להיתפס. הגלובליות של הסארס מציגה [למפלגה] בעיה חדשה, והופכת את תכסיסי ההסתרות הרגילים לחסרי תועלת. ללא ספק, מעתה והילך היא תנסה אף יותר לכפות ביסודיות את חסימת המידע לגבי בעיות ונושאים פנימיים.

מה בדיוק [המפלגה] למדה הפעם, לאחר שפיטרה את הפקידים הבכירים כשהתמודדה עם הסארס, נאלץ להמתין ולראות, ונשמור על עיננו פקוחות.l