כאשר למדתי את הפא לפני כמה ימים התעוררתי לדבר שאני רוצה לשתף.

״החיים הם מחזה!״ אמירה זו היא נכונה מאד. כולם משחקים את התפקיד שלהם לפי מה שתוכנן להם מראש. אבל אל תטעו! התפקידים שאנחנו משחקים הם לא האני האמיתי שלנו.

התפקידים שלנו שונים כולם. יש רעים, יש טובים, יש עדינים ויש תוקפנים. יש אנוכיים, יש נדיבים, יש שאינם טובים עם אנשים, יש שעובדים היטב עם אחרים וכו׳.

גלגולים רבים הובילו אותנו להיות אנשים שונים עם סוגי אישיות שונים. התפקידים שלנו נקבעו כולם מראש, אנחנו רק משחקים אותם. אין מקריות. כל התפקידים עוצבו בדייקנות.

כאשר אנחנו מצליחים לראות את האמת אין שום צורך לחוש שמחה או עצב על התפקיד ששיחקנו במהלך ההיסטוריה, או לחוש תרעומת או כעס על איך מתרגלים אחרים ביצעו את תפקידם.

כשקראתי את הספר הקלאסי הסיני ״הכתרת האלים״ הבנתי שהקיסר ג'ואו היה אדם אכזרי מאוד וביצע חטאים רבים. אבל בסוף הוא התרומם למעלת "אל". לא הבנתי למה. האם הוא לא היה אדם רע? איך הוא יכול להיהפך לאל? חשבתי שזה מוזר מאוד.

אבל עכשיו אני מבינה את הסיבה. הקיסר ג'ואו היה רק שחקן במהלך ההיסטוריה. הוא רק שיחק את התפקיד של ה״איש הרע״ באותה תקופת חיים. אבל לא הייתה זו ההתבטאות האמיתית של האני האמיתי שלו.

כאשר אני רואה מתרגלים מסתכלים פנימה אני מנסה גם להיות כמוהם. אני רואה שיש לי הרבה החזקות. קשה לי לסלק אפילו החזקה אחת. לא משנה איך אני מנסה אני מרגישה שאני לא יכולה לסלק אותן. אני לא יודעת איך לעשות זאת. עכשיו אני מבינה למה.

זה כמו אדם שמנסה לנקות את כפות רגליו בעודו עומד בתוך בוץ. כאשר הוא מסיים לנקות רגל אחת, הוא חוזר ומעמיד אותה ואז פונה לנקות את האחרת. אבל לא משנה כמה טוב הוא מנקה אותן הוא לא יכול להפוך אותן לנקיות, בגלל שהוא עומד בתוך בוץ. רק כשהוא יוצא מחוץ לבוץ הוא יכול באמת לנקות אותן.

באופן דומה, רק כאשר אנחנו יוצאים מהגבולות של ה״תפקידים״ שלנו אנחנו יכולים באמת להכיר את עצמנו. רק כאשר אנחנו נפטרים מההחזקות שלנו, מהמושגים הנרכשים שלנו ומהרגלי החשיבה שלנו אנחנו יכולים לחזור לטבע האמיתי שלנו.

לאחרונה קראתי מספר מאמרים של מתרגלים באתר מינג-הווי. הם כולם דיברו על ההחזקה של התרעומת. הזדהיתי עם רובם, כיוון שגם לי יש את ההחזקה הזו, קבורה עמוק בתוכי. הבחנתי בהחזקה של התרעומת גם אצל מתרגלים אחרים שאני מכירה.

אם נצליח לצאת מחוץ לגבולות של תפקידינו נראה שכולם משחקים את התפקידים שנקבעו להם מראש. בגלל שאנחנו חיים במבוך, ולכן באשליה, אנחנו עלולים להגיב בעונג או בתרעומת כשאנחנו רואים איך אחרים חיים את חייהם. זה מראה לנו שאנחנו קשורים מדי לתפקידינו ושקועים מדי בלשחק אותם.

אם אנחנו יודעים שמכל סיבה שלא תהיה אישיות זו או אחרת של אדם זה או אחר תגרום לו לפעול בדרך זו או אחרת, נוכל לחיות עם זה. ההרגשה שאדם זה הוא טוב ואדם אחר הוא רע כבר לא תהיה קיימת.

עבור מטפחים – דבר לא קורה במקרה!

לא משנה כמה אנחנו קרובים לבני משפחתנו, עמיתינו לעבודה או חברינו, אנחנו לא יכולים להיות קשורים מדי ליחסים האנושיים האלו. כמטפחים – האנשים שאנחנו פוגשים, הדברים שאנחנו נתקלים בהם, המילים שאנחנו אומרים והמחשבות שיש לנו – כולם שם כדי לעזור לנו לטפח. הם משמשים כדי לחשוף את ההחזקות שלנו ואת המושגים האנושיים שלנו.

אנחנו יכולים לשאול מדוע אנשים מסוימים התייחסו אלינו יפה ואז לפתע הם מתייחסים אלינו באופן שונה, או אפילו גורמים לנו לחוש אומללים. כל זה קורה בגלל שיש לנו החזקות שעוד לא שחררנו. לכן יש לנו מבחנים. לא משנה מה קורה לנו, הוא קורה בגלל סיבה. העניין הוא אם לבנו זז או לא כשהוא קורה. עלינו לדעת למה הוא מזיז את לבנו. אז אנחנו יכולים לחפור את ההחזקות שלנו החוצה.

אם אנחנו צועדים אל מחוץ לסיטואציה ומתבוננים בה כצופים מהצד, אז לבנו לא יזוז, בגלל שאנחנו לא יודעים את הכל. הגענו לכאן כדי לעזור למאסטר לתקן את הפא. לעשות את שלושת הדברים היטב זהו הדבר החשוב ביותר עבורנו. אז איך אנחנו יכולים לברוח מההגבלה הזו? המאסטר אמר לנו ללמוד את הפא ברצינות.

המאסטר ״השאיר פתח ברשת״, ובכך הוא רוצה להציל את כל הישויות החיות, יהיו אשר יהיו העוולות שביצעו בעבר. המאסטר מסתכל רק על הגישה של הישויות החיות כלפי הדאפא. כמה מתרגלים חושבים שזה לא הוגן להסתכל רק על בחירה אחת שאדם עושה בחייו. אני אישית לא חושבת כך.

התפקידים של כולם נקבעו מראש. כולנו הגענו בשביל הדאפא ובשביל תיקון הפא. כל הישויות החיות שיחקו את תפקידיהן תקופת חיים אחר תקופת חיים. המוסריות (דֶה) או הקארמה שישויות חיות צברו במהלך ההיסטוריה עיצבו את סוג האנשים שהם עכשיו. הזמן הנוכחי הוא השלב האחרון של המחזה, וזוהי ההחלטה (הקובעת) הסופית שעל הישויות החיות לקבל בעצמן. זוהי הבחירה של האני האמיתי שלנו, ולא ניתן להימנע מלעשות אותה.

זוהי רק הבנתי האישית. אנא ציינו בחמלה כל דבר שאינו הולם.