מתרגל אחד שנגזרו עליו ארבע וחצי שנות מאסר בכלא עמד להשתחרר. כדי להרתיע את בני משפחתו מלבוא לאסוף אותו מהכלא, "משרד 610" עצר את אשתו כחודש ויותר לפני תאריך שחרורו וכלא אותה במרכז לשטיפת מוח בעיירה אחרת. לאחר מכן איימו השוטרים על הוריו שלא יבואו לאסוף אותו ואמרו: "אחרי ארבע וחצי שנים בכלא, בנכם לא עבר עדיין 'שינוי'. אנחנו נאסוף אותו מהכלא ונשלח אותו ישירות למרכז לשטיפת מוח. לא נאפשר לו לחזור הביתה עד שיעבור 'שינוי". הוריו של המתרגל פחדו מהמפלגה המרושעת וכשיצרתי איתם קשר, הם עמדו על כךו שלא לאסוף את בנם ולאפשר למשרד 610 לעשות כרצונם.

שיתפתי בכך מתרגלים נוספים וגיבשנו מחשבה: "אנחנו אוסרים לחלוטין על הרוע להמשיך ברדיפת עמיתנו המתרגל. כגוף אחד, אנחנו המשפחה שלו. עלינו להחזיר אותו בבטחה הביתה ולפורר את הפשע הזה כנגד תלמידי הדאפא והישויות החיות". חודש לפני שחרורו, הגברנו את המחשבות הנכונות שלנו עבור המתרגל והישויות החיות.

יום לפני המועד המתוכנן לאסוף את המתרגל, נודע לנו שהמשטרה המקומית, "משרד 610" ומחלקת ביטחון הפנים הודיעו לכלא לא לשחרר את המתרגל לאיש מלבדם. שיתפנו בהבנות שלנו על כך ועל סמך ההבנות שלנו מהפא הגענו להחלטה: "איננו מכירים בתכנונים המרושעים של היקום הישן ואנו שוללים לחלוטין את המזימה של הרוע להשתמש באשליות כדי לעורר את המחשבות האנושיות שלנו". המתאמים שלנו היו מודאגים מאוד מהעניין וארגנו מתרגלים מקומיים להגביר את שליחת המחשבות הנכונות בעת שיתוף הפעולה בתוכנית ההצלה של המתרגל.

מכל מיני סיבות, אף מתרגל לא היה זמין לקחת על עצמו את תפקיד בן המשפחה של המתרגל. חשבתי: "אני צריכה להיות בת המשפחה. המאסטר אמר לנו שכולנו משפחה אחת". ברגע שהמחשבה הזאת צצה, הרגשתי מייד שהשדה של המחשבות הנכונות מתחזק על ידי עקרונות היקום מפני שחיי מוטמעים באמת-חמלה-סובלנות. כל דאגותיי נעלמו כהרף עין.

במהלך התהליך שהיה לאחר מכן, הרגשתי בבירור שהכוחות הישנים בממדים אחרים אינם מוכנים להיכנע. נראה היה שהדברים לא יכלו להסתדר כפי שתוכנן. תכננתי להגיע לכלא באוטובוס לילה קודם לכן, ולאסוף את המתרגל בבוקר. אבל במציאות כשהגיע יום השחרור, לא יכולתי לנסוע לשם יום קודם לכן, וזה יהיה מאוחר מדי אם אסע באוטובוס למחרת היום. כמה מתרגלים אמרו שאולי אני לא צריכה לנסוע, כשהם רומזים בזאת שגם אם אסע המאמצים יכשלו.

שקלתי בזהירות רבה אם עלי לנסוע. אם לא אסע עכשיו, זה יהיה מאוחר מדי, גם אם אתעכב רק עוד קצת. האם הוויתור על הנסיעה, זה מה שהמאסטר רצה, או מה שהרוע רצה? ללא ספק זה מה שהרוע רצה. זה זעזע אותי. כמעט ורומיתי על ידי הרוע: "אסור לי לתת לרוע לרדוף בזדון תלמיד של המאסטר, מתרגל עמית שלי". המתרגלים ששלחו מחשבות נכונות חזקות בקרבת המקום, פעלו כולם היטב. אם העדרו של בן משפחה היה מנוצל על ידי הרוע והיה מאפשר לרוע להמשיך ולרדוף את המתרגל הזה, הייתי מרגישה חרטה על שלא עזרתי למתרגל, והייתי מאכזבת את הצלתו הרחומה על ידי המאסטר.

הייתי מוכנה לנסוע מייד. המאסטר חקק במחשבתי את עקרון הפא:

"כשקשה לסבול אתה יכול לסבול את זה, כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה" ("ג'ואן פאלון" – הרצאה תשיעית).

חשבתי לעצמי: "בסדר. הלכתי אחר המאסטר לעולם האנושי כדי לאמת את הדאפא והגיע הזמן כעת לחיות על פי העיקרון:

"כשקשה לסבול אתה יכול לסבול את זה, כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה".

אמי, (שגם היא מתרגלת), יצרה מייד קשר עם מתרגל נוסף כדי שיסע אתי. שלוש דקות לפני שהאוטובוס שלנו היה אמור לעזוב, אמי צלצלה אלי והעבירה לי מסר מהמתאם שאם נעלה על האוטובוס נאחר מפני שהמתרגל ישוחרר כבר ויילקח על ידי "משרד 610". רק על ידי נסיעה באוטובוס המהיר נצליח. . ביקשתי ממאסטר לחזק אותי וצלצלתי לבעלי שיסיע אותי לכלא. הוא הסכים והגענו לעיר תוך שעה ועשר דקות, נסיעה שבדרך כלל אורכת שעתיים ועשרים דקות.

אולם היינו עדיין במרחק של כחצי שעה נסיעה מהכלא. הדרך הייתה בשיפוץ, כך שהיה עלינו לבקש הוראות נסיעה מאדם זר. הוא אמר לנו שניקח אותו איתנו: "אני בדרכי למקום הקרוב לכלא. אוכל להראות לכם כיצד להגיע לשם". ידעתי היטב שהמאסטר ארגן לנו את הליווי. ובאמת כל עוד אנו צועדים על הנתיב השמימי המונחה על ידי המאסטר, הפא-שן של המאסטר מגן עלינו באופן חרישי בכל רגע ורגע.

כשנכנסתי בשער הכלא, לא הרגשתי את נוכחותו של הרוע, או לחץ מממדים אחרים. הסיבה לכך הייתה שמתרגלים הגיעו לשם בזה אחר זה מהשעה 3 לפנות בוקר, ושלחו מחשבות נכונות חזקות בחצר המתחם. אף על פי שמעולם לא פגשנו אחד את השני, ידענו אינסטינקטיבית מי הם המתרגלים ומי הם האנשים רגילים.

כשמסרתי את זהותי כבת משפחה של המתרגל ובעובדה שאני אמורה בהמשך לבוא בדברים עם נציגי הכלא, לא יצרתי קשר עם המתרגלים שהיו במקום. במקום זאת ברגע שיצאנו מהמכונית פנינו ישירות לבניין המשרדים ואמרנו למזכיר שבאנו לאסוף את גאו יו-אן (שם בדוי), שתקופת מאסרו הסתיימה. הם מאתנו אמרו לנו שנמתין מחוץ לבניין אחר, משם אמור גאו לצאת כשיגיע הרגע. באותו זמן ניגש אלינו אחד המתרגלים והצביע על שלושה אנשים שהיו במרחק כ-10 מטרים מאיתנו ואמר לנו שהם נציגי המשטרה, "משרד 610" וביטחון הפנים, ושהם מחכים משעות הבוקר המוקדמות לצאתו של גאו. נמסר לנו שהם הודיעו בבוקר לרשויות הכלא שבני משפחתו של גאו יו-אן לא יגיעו, לכן הם יאספו אותו אחרי הליכי השחרור.

משום שהיינו כל כך קרובים אליהם, שלושתם הרגישו שאנחנו בני משפחתו של גאו (גאו היה היחיד שהיה אמור להשתחרר באותו יום). כשראו אותנו ממתינים שם בגלוי ובאצילות, הם חשו בלחץ והתלחשו ביניהם: "איך קורה שבני המשפחה הגיעו לכאן?" ו"תראו, החצר מלאה באנשי פאלון גונג". הם הציצו לעברנו מעת לעת וצילמו אותנו בווידיאו עם הטלפונים הניידים שלהם. שיתפנו בקצרה והגענו להסכמה ששום אשליות לא יזיזו את לבנו ולא נרשה לאף אחד להפריע לנו. המחשבה שלי הייתה ברורה מאוד: "אנחנו האנשים הישרים ביותר. הם אלה שצריכים להתחבא".

האלמנטים המרושעים בממדים אחרים רוסנו במידה רבה כל כך על ידי השדה הקולקטיבי העוצמתי של המחשבות הנכונות של תלמידי הדאפא, כך שהם לא יכלו לתמרן את האנשים. תחת המבטים שלנו, שלושתם התרחקו הלאה והלאה והיו רק מציצים לעברנו מעת לעת. יכולתי להרגיש שהרוע בממדים האחרים מנסה עדיין לדחות את הדברים, כדי להחליש את המחשבות הנכונות שלנו, כדי לגלות פרצות ולנצל אותן. התלמידים האחרים שהיו שם הבינו כולם את המזימה. המתאם שלנו עבר מקבוצה לקבוצה כדי לשתף בהבנות: "חפשו פנימה ותקנו כל מחשבה שאינה בפא". הם התייחסו להצלת ישויות בעדיפות ראשונה והזכירו לעצמם לא להגביל את דרך החשיבה שלהם רק בהצלת המתרגל העמית.

עברה למעלה משעה. חזרנו למשרד כדי לנסות למצוא את האדם הנכון ולשאול לגבי השחרור, אבל לא מצאנו אף אחד. שני אנשי סגל שאלו אותי "האם זכרת את התאריך נכון? בדרך כלל השחרור כבר התבצע בשעות האלה, אם לא ראיתם אותו עדיין, כנראה זה הסתיים להיום". הייתי בטוחה שהתאריך נכון, הרוע ניסה להשתמש באשליות כדי להפריע למחשבות הנכונות של תלמידי הדאפא. זה לא יגע ללבנו.

לא הרפינו אפילו לרגע מהמחשבות הנכונות "לפורר את הרוע ולהציל את כל הישויות החיות".

בערך בשעה 10 בבוקר המתרגל שבא איתי הציע שנחזור שוב לבניין המשרדים למצוא את האדם האחראי. ואכן מצאנו אותו. הצגתי את עצמי בחיוך. הוא נראה מודאג מאוד ושאל "מדוע הבאתם איתכם כל כך הרבה מתרגלי פאלון גונג לכאן? "הם מגיעים מאז הבוקר. האם אתם מנסים להפציץ את המקום?" ידעתי שאמר זאת מפני שהוא תומרן על ידי האלמנטים המרושעים בממדים האחרים שהיו מפוחדים. הוא המשיך ואמר: "אם כל כך רבים מכם לא היו מגיעים, הוא היה כבר משוחרר כעת. אני לא אשחרר אותו עד שתאמרי להם לעזוב". יכולתי לראות שהיה חסר ביטחון כשאמר זאת, וידעתי שזהו הרוע בממדים אחרים שרוצה לעצור את שליחת המחשבות הנכונות החזקות של כל המתרגלים ביחד. חשבתי, "אם זה לא היה בשל שליחת המחשבות הנכונות החזקות של כולנו כאן, אנשי הרוע של "משרד 610" כבר היו לוקחים את המתרגל העמית שלנו למרכז לשטיפת מוח להמשך הרדיפה. לכן חובה עלינו לא להפסיק לשלוח מחשבות נכונות חזקות עד שגאו יואן יעזוב את המקום בבטחה".

אמרתי, "אני יכולה לראות שאתה אדם טוב לב. מהבוקר נתקלתי באנשים טובי לב, כולל אותך. לקח לי זמן להגיע לכאן מהבית והשעה הייתה כבר כמעט 9:00 כשהגעתי הנה. אמרת שהאנשים האלה הגיעו לכאן מוקדם בבוקר? איך יכולתי להביא אותם לכאן?" והוא ענה: "זה באמת לא את?" אישרתי זאת. ולמעשה באמת לא הייתי אני שהביאה את המתרגלים העמיתים.

יכולתי להבחין שהוא נראה מפוחד מכל כך הרבה תלמידי דאפא שהיו בחוץ. אמרתי לו בחיוך: "אני מבינה מדוע יש כל כך הרבה מתרגלי פאלון גונג בחוץ. אחרי ארבע וחצי שנים הם בודאי מתגעגעים מאוד לגיסי וכולם רוצים לראות אותו לאחר שהסתיימה תקופת מאסרו. (טענתי שגאו הוא גיסי). אין לך מה לחשוש הם כולם אנשים טובים אם אתה מודאג, אתה יכול לראות שגיסי נכנס למכונית שלי. לאחר זאת לא יהיה לך מה לדאוג".

כשהוא סוגר את הדלת ויוצא מהבניין הצהיר: "אני לא אחראי בעניין הזה. זה מעבר לכוחי. זהו עניין חמור ביותר". הלכנו אחריו ואני אמרתי לו שקשה היה למצוא אותו ולכן אלך אחריו לא משנה לאן: "אני אלך בעקבותיך לאן שתלך. אנשים טובים יתוגמלו בטוּב. כשאביא את גיסי הביתה אקבל אותך בברכה כאורח שלנו. אקבל אותך בסבר פנים יפות".

קיוויתי באמת שהוא יבחר בטוב לב, ובכנות קיוויתי שהוא יתארח אצלי בעיר מגוריי, מפני שבדרך זו יהיה לו עתיד טוב. אולי הצד המבין שבו חש בכנות שלי, הוא נעשה נבוך ואמר "זה חסר תועלת, אנא, אל תלכי אחרי". הרגשתי שהאלמנטים המרושעים מאחוריו אבדו את השליטה עליו.

מה שקרה היה, באותו רגע אדם שאינו מתרגל חיפש אותו בעניין עסקיהאדם הזה הצביע עלינו ושאל האם אתם ביחד?. הוא השיב: "לא, יש אסיר שמשתחרר היום. הם באו לכאן לאסוף אותו". לאחר זאת הסתובב ומסר אותנו לידי איש סגל ואמר לו שאני בת משפחה של גאו יואן והוא יכול לעשות את מה שהוא חושב שמתאים. איש הסגל שאל אותי על יחסי לגאו וכשאמרתי לו שאני גיסתו שאל מדוע אשתו לא באה לאסוף אותו. סיפרתי לו שאחותי נלקחה למרכז לשטיפת מוח: "אילו הייתה חופשייה, מדוע שאני אבוא לאסוף אותו?" ראיתי זיק אהדה בעיניו. והוא ביקש שאמתין כדי שישאל את הממונה עליו. אבל ראשית עלינו לאמת את זהותך.

הוא חייג מספר ומסר לי את הטלפון. האדם בצד השני שאל לשמי ויחסי לגאו. השבתי לו. הוא ביקש חזרה את איש הסגל. שתי דקות לאחר מכן איש הסגל סגר את הטלפון ואמר שאוכל לאסוף את גיסי בתנאי אחד. הוא צריך להיכנס ישירות למכוניתך בלי שיהיה לו קשר עם האנשים (המתרגלים) בחצר.

אמרתי שעדיף שיסיים את הכנת המסמכים מהר ככל האפשר ואני מבטיחה לו שאעלם עם גאו מהר ככל שנוכל. הם הסכימו בשמחה. עשר דקות לאחר מכן עזבנו עם גאו את מאורת הרוע ללא ת.

במשך כל המפגש הזה עם אנשי הסגל של בית הכלא לא הרפיתי מהמחשבות הנכונות שלי אפילו לשנייה. המתרגלים בחוץ שיתפו פעולה ושלחו מחשבות נכונות חזקות כדי להשמיד את הרוע ולגרום לטוב לב לאנשים. התהליך כולו תואר על ידי המתרגלים כדרמתי ומותח, והוא הסתיים בהצלחה.

כששחזרתי את כל התהליך במוחי, לבי התמלא בהכרת תודה להגנה רבת החסד של המאסטר הנכבד שלנו. תודה רבה לך מאסטר על ההגנה רבת החסד ועל התכנונים עבורי, לאורך כל גילגולי החיים שלי. תודה רבה לך מאסטר על שבחרת בי להיות חלקיק של הפא, כדי שאוכל לסייע למאסטר בתיקון הפא ברגע האנדרלמוסיה האחרונה של היקום.

אחד הקטעים של הפא הופיע לנגד עיני: ("הרצאת הפא בוועידת הפא המערב ארה"ב בחג הפנסים בשנת 2003")

"הידעתם? רק הנושא האחד הזה של טיפוח-תרגול לבדו הוא כל-כך מסובך ברמות הנמוכות של היקום. אבל ברמות הגבוהות זה הופך לפשוט ואין עוד את המושג של טיפוח-תרגול אלא יש רק את המושג של סילוק קארמה. ברמות יותר גבוהות מדברים על זה שכל הצרות הן רק כדי לסלול את הדרך של עליה לשמים. ברמות עוד יותר גבוהות, מושגים כמו סילוק קארמה, נשיאת סבל או טיפוח-תרגול כבר לא קיימים, זו רק בחירה!"

תודה לך מאסטר, על שבחרת בי! אני מבטיחה שאעמוד בציפיותיך!