התנסות ששותפה בוועידה לשיתוף התנסויות באנגלית בניו יורק 2018

ברכות למורה, ברכות למתרגלים העמיתים.

למדתי כיצד ללמוד את הפא

נולדתי בעיירה קטנה ליד סן פרנסיסקו ועברתי לניו יורק רבתי לפני כשלוש שנים.

אמי ואני התחלנו לתרגל את התרגילים לקראת שלהי 1998, אבל לא הבנו מה זה באמת להיות מתרגלי דאפא. ידענו רק שהדאפא הוא טוב ושהתרגילים משפרים את הבריאות.

מכל מקום, אני ואמי למדנו במשורה את הפא, עשינו את התרגילים, השתתפנו בפעילויות דאפא ובוועידות לשיתוף התנסויות. אבל באופן כללי הייתי ילד והייתי עסוק עם בית הספר, חברים ומשחקי וידאו ואמי הייתה עסוקה בניהול העסק שלה.

כמתרגלים חדשים אני ואמי לא חשנו בצורך ללמוד את הפא באופן קבוע. התחלנו ״כאדם ממוצע״ המתרגל מדי פעם. הפעם הראשונה שבה קראתי את הספר ״ג׳ואן פאלון״ מתחילתו ועד סופו הייתה כשהשתתפתי במחנה הקיץ של מינג-הווי, חמש שנים אחרי שקיבלתי את הפא. הייתי בן 14. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה תרגלתי את התרגילים ולמדתי את הפא מדי יום.

אבל זו הייתה גם התקופה שבה התחלתי ללמוד בתיכון וכל חבריי היו אנשים רגילים, כך שלהיות חרוץ ולשמור על מחשבות נכונות היו עניין נוסף שהיה עליי לפתור. חלפו הימים שבהם יכולתי לקרוא את הפא מדי יום ושוב חזרתי לדרכיו של ״אדם ממוצע״. בשעתו אמי גם עברה תקופה קשה עם אבי. מתרגלת עמיתה הושיטה לנו יד לעזרה, שבעקבותיה אמי ואני פיתחנו משמעת עצמית והתחלנו ללמוד את הפא מדי יום. המתרגלת הזו הסבירה לנו את הצורך ללמוד את הפא בעודה משווה את המתרגלים לסוללות חשמל. הפא טוען אותנו באנרגיה ישרה, וכל פעולה שאנו עושים מפיצה את האנרגיה הזו.

המאסטר אומר:

"כל הדברים הם חומר. כששמעתם משהו, אז הוא נספג לתוככם, והוא נכנס לתוך גופכם. כשראיתם משהו, אז הוא נכנס. אתם יודעים מדוע מטפחים מסוימים בעבר גרמו לעצמם עיוורון וחירשות? הם הבינו את זה. הם לא רצו שום דבר חוץ מהטיפוח, והם לא רצו כל זיהום נוסף." ("הוראת הפא ביום הפאלון דאפא העולמי" 2014)

רוב הדברים שאנו צורכים, כמו מוסיקה או טלוויזיה, מכילים אנרגיה שלילית. הדרך היחידה להפחית אותה הוא ללמוד את הפא ולהטעין את עצמנו באנרגיה ישרה. חישבו על כל הדברים שאנו צריכים עבורם אנרגיה: לנקות את החומר השלילי שאנו צורכים דרך החושים שלנו, לנקות את עצמנו מהשדים, לשלוח מחשבות נכונות, לשמור על מחשבה נכונה בעת שאנו עושים עבודת דאפא. למרות שההשוואה למצבר היא קצת פשטנית, הרעיון הבסיסי היה קל להבנה למישהו בגיל ההתבגרות, כמוני.

למרות שלא הייתי מסוגל לראות דברים בממדים אחרים או להפעיל כוחות על טבעיים המאסטר חיזק אותי בדרכים אחרות. כשהייתי פחות חרוץ בלימוד הפא יצאו לי פצעונים על הפנים ועור פניי נראה כהה יותר. כשהייתי חרוץ פני נראו בהירים יותר. לרוע המזל אמי השתמשה במדד לא אמין זה כדי לקבוע את מצב הטיפוח שלי.

המעבר לניו יורק

המאסטר אומר:

"...אלו שבאו לכאן להיות תלמידי דאפא: מה היה הנדר שנדרת? האם כיבדת את הנדר הזה? מה האדון הבורא דרש ממך? האם פעלת כפי שהאדון הבורא דרש? אם לא כיבדת את הנדר המקורי שלך או פעלת כפי שהאדון הבורא דרש, אז לא השלמת את מה שהיית אמור לעשות ולמעשה רימית את האדון. משום שלו גרמת באותה תקופה הפסדים למצב באזור המקומי שלך, להתקדמות תיקון הפא, וליצורים החיים שלפיכך לא ניצלו, ולו הבאת נזק או הרס לרמות שונות של היקום, יהיה עליך לתת על זה את הדין." ("לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי")

אחרי שקראתי את ההרצאה הזו תמיד תהיתי מה היה הנדר שנדרתי. עד כה איכשהו, גיששתי את דרכי בחיים מבית הספר התיכון לקולג׳, ומשם לעבודה במקצועי, כשהמאסטר מסדר עבורי כל דבר, ומפזר על דרכי סימני דרך כדי שאוכל להתעורר למה שעליי לעשות ולמצוא את המקום שבו עליי להיות. בסופו של דבר סימני הדרך הובילו אותי לניו יורק.

במבט לאחור המעבר לניו יורק היה חלק מאוד, אולם ההחזקות שלי הפכו אותו לסוער מאוד. בשעתו הייתי בקשר עם בחורה שהתגוררה בעיר, והתנאים איפשרו לי סוף-סוף לעבור. אבל כבר לא הייתה לי סבלנות. פניתי לחברות שונות בניו יורק בחיפוש אחר עבודה. לבסוף מצאתי עבודה מתאימה. תהליך הקבלה היה כה פשוט עד שחשדתי שמדובר בהונאה. כל התהליך נמשך פחות מחודש. השאלות שהם שאלו נראו פשוטות מדי והם אפילו לא זימנו אותי לראיון אישי. בסופו של דבר קניתי כרטיס טיסה כדי לבדוק את אמינות החברה. זה היה החלק הקל. החלק הקשה היה שביום שבו קיבלתי את הצעת העבודה הבחורה שהייתי איתה בקשר החליטה לעזוב אותי.

המאסטר אומר:

"אספר לך על עיקרון אמיתי אחד: כל תהליך הטיפוח-תרגול של אדם הוא התהליך התמידי של ויתור על ההחזקות האנושיות." ("ג'ואן פאלון")

חשבתי שהכל יסתדר ברגע שאעזוב את ההחזקה שלי לרגשנות, לכן החלטתי לעבור בכל מקרה לניו יורק. על פני השטח נראה היה שהכל בסדר איתי אבל היה איזה משהו אפל שהתגנב לתוכי ושלא רציתי להודות בו. עקרתי את עצמי מהמדינה שלי, מהחברים שלי, מאמי ומכל מה שהיה מוכר לי. ברכבת התחתית כמעט התקיפו אותי, היה עליי להתמודד עם שותפיי לדירה שבין השאר עישנו מריחואנה בחדרים שלהם, וחשתי מסכן ובודד מאחר שלא הכרתי אף אחד בעיר. לא הצלחתי להבין למה כל זה קורה לי.

המאסטר אומר:

"משהו שאני אומר לעתים קרובות הוא: ברגע שאתה מתחיל ללמוד את הדאפא, כל דבר שאתה נתקל בו – טוב או רע – הוא דבר טוב (מחיאות כפיים), כי הוא הגיע רק משום שאתה מטפח בדאפא." ("לימוד הפא בסן-פרנציסקו בשנת 2005")

ידעתי שזהו מבחן שנגרם בגלל ההחזקה שלי לסנטימנטליות אבל לא הצלחתי לשחרר אותה. פעמים רבות מחשבותי נדדו למקומות אפלים מאוד, אבל המורה תמיד סידר שמישהו יבוא למשות אותי מהאפילה ויעלה אותי חזרה למעלה.

המאסטר אומר:

"למרות שדברים רבים נראו ללא סדר או מטרה, כולם למעשה היו מסודרים, למען טובתכם, והם שימשו להאריך, צעד אחר צעד, את הפרק הסופי של ההיסטוריה המיועד לתיקון הפא." ("לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק")

בסופו של דבר הבנתי שאנו סובלים רק כשאנו סוטים מהסידורים של המאסטר וכשאנו לא משחררים את ההחזקות שלנו. רק אחרי חצי שנה הצלחתי להבין את הסידור: זו היתה ״אזהרת המקל״ של המאסטר כדי שאשפר את הטיפוח שלי ואציל יצורים חיים. הנחתי שהייתי אמור לעבור לניו יורק זמן רב קודם לכן, שהחמצתי אלפי רמזים וסימנים שהמאסטר שלח לי, עד שהוא נאלץ להשתמש בסנטימנטליות שלי כדי שאעשה את הצעד.

למצוא עבודה שמאמתת את הפא

העובדה שלא עבדתי במשרה מלאה בכלי התקשורת שמנהלים מתרגלי דאפא הערימה קושי על היכולת שלי להציל יצורים חיים באופן עקבי. כלומר, הקריירה המצויינת שלי ומצבי הכלכלי היציב היו חסרי משמעות בעיניי, שכן לא קיימתי את הנדר שנדרתי למורה. כשהייתי בקליפורניה, עזרתי מדי פעם לבית הספר בסן פרנסיסקו, המנוהל על ידי מתרגלים, אך מעולם לא הצלחתי להתחייב לאורך זמן לפרוייקט כלשהו. בכל פעם שניסיתי להתחייב היו לי הפרעות. מאחר שלא הייתה לי היכולת המנטלית לעסוק בעבודות דאפא לאחר יום עבודה מלא, הופרעתי בקלות על ידי חברים שמשכו אותי לצאת לבלות, או פשוט על ידי העצלות שלי.

כשעברתי לניו יורק הייתי נחוש לקחת על עצמי להתחייב לפרוייקט דאפא. אבל התעקשתי על עבודה הקשורה במחשבים מאחר שזו הייתה ההתמחות שלי, ועבודת מחשב היא בדרך כלל יותר גמישה מבחינת המקום והזמן. הבעיה הייתה שהמיומנויות שלי במחשבים ספציפיות מאוד, ובנוסף גם הייתי בררן באשר למה שאני רוצה לעשות. הכל היה אמור להתאים בדיוק למה שאני רוצה ולכן שום עבודה לא נקרתה על דרכי. מדי פעם עשיתי עבודות קטנות אבל אף פעם לא משהו עקבי ויציב. לבסוף ויתרתי והפסקתי לחפש.

לבסוף, הגיעה הזדמנות: להתאמן באמנויות לחימה סיניות אצל מתרגל סיני שהיה שופט בתחרות של טלוויזית אן טי די. התחריתי כבר פעמיים בעבר והחלטתי להתאמן אצל אותו מתרגל במטרה להציג לעולם אמנויות לחימה סיניות אותנטיות וכדי להבהיר את האמת לקהילת אמנויות הלחימה. אך כשהתחרות של טלוויזית אן טי די הסתיימה לא היה טעם יותר להמשיך להתאמן.

זרעתי את הזרעים לתוכנית פוטנציאלית שבה אוכל לייצג את נבחרת ארצות הברית באמנויות לחימה בסין. לשם כך, השתתפתי בתחרויות שאורגנו על ידי אנשים רגילים. התחרות היתה אמורה להתקיים כעבור שנה ועדיין לא היה לי ברור כיצד עליי לנהוג. האם עליי לעשות מהומה כדי שיאסרו עלי את הכניסה לסין? או שעליי לעורר מהומה בעת התחרות ולהיעצר? בכל מקרה התוכנית לעורר מודעות לרדיפה בכך שאהיה מפורסם בעולם של אמנויות הלחימה הסיניות נראתה לי קלושה במקרה הטוב.

הזדמנות אחרת עלתה כאשר אחד המתרגלים הציג אותי לצוות שהיה זקוק לסיוע בהעברת שרת אינטרנט. המיומנויות שלי התאימו להפליא לדרישה. העבודה שנדרשה הייתה בדיוק מה שעשיתי למחייתי. הייתי משולהב ועבדתי על זה בכל הזדמנות. אולם חודשיים לאחר שגוייסתי לתפקיד, החברה עברה ארגון מחדש וכל הפרויקט בוטל ושוב מצאתי את עצמי בנקודת ההתחלה.

בנקודה זו הרגשתי מדוכדך מאוד ושאלתי את עצמי מה אני עושה בניו יורק, כי לא הצלחתי לקדם דבר בכל הנוגע להצלת יצורים חיים. הזמן שעבר מאז הרה-אורגניזציה בחברה היה קצר מדי, כך שאנשי הקשר שלי לא ידעו אפילו איזה משימות לתת לי.

יש אימרה שאומרת שההגדרה של שיגעון היא לחזור שוב ושוב על אותה הפעולה ולצפות בכל פעם לתוצאה שונה. ידעתי שעלי לשנות משהו בחיי, שכן הם היו תקועים בשיגרה חסרת תועלת, שבה הייתי הולך לעבודה וחוזר הביתה בימי חול, ומתאמן באמנויות לחימה ויוצא לבלות בעיר בסופי שבוע. לא הייתה לי כל כוונה להפסיק לצאת לבלות ולכן החלטתי להפסיק עם אמנויות הלחימה, בעיקר אחרי שזכיתי במדלית ארד בלבד בתחרות רשת הטלוויזיה אן טי די וחשבתי שמוטב להפסיק בעוד מועד.

שבוע לאחר שהפסקתי, ההזדמנויות לעשות עבודת דאפא הופיעו בזו אחר זו. מבחינתי זו הייתה ההתגלמות המושלמת של ״אין הפסד אין רווח״ שהמאסטר מרצה עליה בספר ״ג׳ואן פאלון״. הבנתי שהייתה לי החזקה חזקה לעשות בדיוק את מה שאני רוצה לעשות, החזקה שעיוורה אותי ומנעה ממני לראות את כל ההזדמנויות האחרות. נכון לעכשיו אני עוזר לסדר את המצלמות לתוכנית דיונים בנושאים עכשויים הקשורים לסין. התוכנית משודרת בשידור חי בימי שני בערב. כמו כן אני יוצר ומנסה מתכונים עבור תוכנית אוכל באותו ערוץ תקשורת.

שמירה על מחשבות נכונות

ככל שהתבגרתי צברתי מושגים רבים בלי לשים לב לכך. לאט לאט המושגים האלה הפכו להחסרות שאיפשרו לכוחות הישנים הזדמנות לחדור פנימה.

המאסטר אומר:

"עברתם כל כך הרבה בכל השנים האלה של הטיפוח, ועדיין אנשים רבים פעלו באופן ממש עלוב. הם עושים כל הזמן כל מיני טעויות, ואפילו התרגלו לזה ומחשיבים את זה כשום-דבר; אפילו כשמצוקות מגיעות הם לא קולטים איפה נמצאת הבעיה, משום שהם התרגלו לזה, והם מחשיבים את [ההחזקות שלהם] כדברים קטנים בלבד. אבל זה טיפוח – מה קרה עם להיות "ללא החסרה"(ווּ-לוֹאוּ)?" ("הוראת הפא בוועידת הפא של החוף המערבי ב-2015")

לפני כמה חודשים נפגשתי עם חברה. היא סיפרה לי שחבר נוסף שלנו מחלים מניתוח התוספתן. הוא חש אי נוחות באזור, וכשהפעיל לחץ על המקום כאב לו מאוד. הוא הועבר לבית החולים לניתוח. כשהיא סיפרה לי לא הקדשתי לכך מחשבה רבה, אבל האירוע טמן בתוכי זרע של ספקנות. חשבתי: ״וואו, זה יכול לקרות לכל אחד ויכול לקרות במפתיע.״

כעבור כמה חודשים, חשתי אי נוחות בחלק התחתון של הבטן בצד שמאל, כאילו שאיזה איבר פנימי התפשט ודחף את כל האיברים האחרים. המחשבה הראשונה שלי הייתה: ״אוי לא, אולי זו דלקת התוספתן? האם עליי למהר לבית החולים?״ לחצתי את ידי כנגד האזור ומיד חשתי הקלה כיוון שהמקום לא כאב. זה חזר על עצמו כמה פעמים במהלך הימים הבאים.

הגרוע מכל היה שידעתי שמדובר באשליה אבל לא יכולתי למנוע את המחשבות השליליות אשר עוררו בי מחשבה נוספת והיא, שהאשליה עלולה להתגשם אם הכוחות הישנים ינצלו את ההחזקה שלי. זה הוביל למחשבות שליליות נוספות. זה נמשך כך כשבועיים, בכל פעם לחצתי על האזור, ובכל פעם תהיתי אם זו דלקת התוספתן. לבסוף הבנתי שאלה הן אשליות והתחלתי לשלוח מחשבות נכונות כדי להשמיד את המחשבות האלה ואת האלמנטים האלה. לאחר מכן, חוסר הנוחות והמחשבות השליליות נעלמו. זה היה משעשע ומאכזב כאחד לחשוב שמתרגל ותיק כמוני יכול היה עדיין להיכשל במבחן פשוט כזה, אולם הזרע נטמן ברגע שלא ציפיתי לכך.

בעודי כותב את ההתנסות הזאת הסתכלתי בערך ״דלקת תוספתן״ וגיליתי שהסימפטומים הם בכלל בצד ימין ולא בצד שמאל, כפי שחשבתי. יצרתי לעצמי מבחן נוסף סתם כך ובלי סיבה בדיוק כפי שהמאסטר אומר לנו:

"אז האם אין זה גורם לכם למעמסה פסיכולוגית? אם אתם מעמיסים על עצמכם וחושבים על זה בלבכם, האין זו החזקה? אז איך אפשר לסלק את ההחזקה הזו? האם אין זה להוסיף לעצמכם קושי באופן מלאכותי? האם לא יהיה עליכם לסבול עוד כדי להיות מסוגלים לוותר על ההחזקה הזו? בכל מבחן ובכל קושי קיימת השאלה האם תתקדם בטיפוח או תיפול. זה כבר קשה מלכתחילה, ואתה עוד מוסיף לעצמך את הקושי הזה באופן מלאכותי." ("ג'ואן פאלון")

לסיכום

לסיום, המאסטר הזכיר לנו פעמים רבות שהזמן דוחק. אני יודע שהחמצתי הזדמנויות רבות אבל כל מה שאני יכול לעשות זה לשאוף לפעול טוב יותר כדי שלא יהיו לי עוד חרטות.

אם יש משהו שאינו כשורה בהבנות שלי אנא ציינו זאת בחמלה.

תודה למתרגלים העמיתים, תודה למאסטר.