לאורך ההיסטוריה, ההימלאיה היה אזור שהרבה מטפחים שכנו בו. האנשים שם חיים בפשטות ובצניעות, וכולם רוקדים ושרים. הם גם נותנים כבוד רב לפא הבודהא. לפני כמעט כמילניום, היה מטפח באזור זה בשם מִילֵה-רִיפָּה. כשהמוני בודהות ובודהיסטוות עברו תקופות חיים רבות ופורענויות רבות לפני שטיפחו עד הגשמת "סטטוס הפרי" שלהם, מִילֵה-רִיפּה השיג מוסריות אדירה בכמות דומה תוך תקופת חיים אחת בלבד. מאוחר יותר הוא נודע כמייסד הפלג הלבן של הבודהיזם הטיבטי.

חלק ראשון  חלק שני  חלק שלישי  חלק רביעי  חלק חמישי  חלק שישי  חלק שביעי

רֶצ'וּנְגְפָּה שאל: "מאסטר, איך טיפחת בתרגול סגפני? היכן תרגלת?"

מִילֵה-רִיפּה השיב: "בבוקר המחרת, בנו של המורה הכין לי שק של קמח שעורה קלויה וחבילה של אוכל טוב כמנחה. הוא אמר לי: 'זה בשביל התרגול שלך. בבקשה הבטח לי שלא תשכח אותנו'. לקחתי את האוכל והלכתי למדוט במערה בהר שמאחורי ביתי. ערבבתי בחסכנות רבה את הקמח עם מים כדי לאכול. לאחר זמן מה גופי נחלש, אך התרגול שלי השתפר באופן משמעותי. טיפחתי כך במשך כמה חודשים ובסוף כיליתי את כל המזון. גופי היה חלש מכדי להמשיך. חשבתי: 'עליי לבקש בחווה קצת חמאת יאק וקצת קמח שעורה קלויה. עליי לשמור על הגוף הזה מלרעוב למוות כך שאוכל להמשיך לטפח'.

"ירדתי מההר ובשדה מרעה בקרבת מקום ראיתי אוהל עשוי משיער יאק. עמדתי בפתח האוהל ושאלתי: 'נדבן, התוכל בבקשה לתת ליוגי קצת חמאת יאק?' התברר שזה האוהל של דודתי והיא זיהתה את קולי. מרוב זעם, היא שלחה כלב אלים לתקוף אותי. מיהרתי וזרקתי כמה אבנים על הכלב כדי להגן על עצמי. הדודה לקחה מוט שתמך באוהל שער היאק ורצה לעברי והחלה לגעור בי: 'בזבזן אחד! אויב קרוביך! שד הכפר! תתבייש לך! מה אתה עושה פה? אף פעם לא חשבתי שלמשפחה יהיה בן כמוך!' היא המשיכה לנזוף בי והניפה את המוט כדי להכות אותי. התחלתי לברוח אך גופי היה חלש מתת תזונה. מעדתי על אבן ונפלתי לפלג קטן. דודתי המשיכה לצעוק והחלה להכות אותי עם המוט. המשכתי להיאבק והצלחתי לעמוד. בדמעות, כשידי נשענת על מקל ההליכה, התחלתי לשיר לה.

"הנערה שיצאה החוצה מהאוהל עם דודתי שמעה את שירי ולא הצליחה לעצור בדמעותיה מרוב אהדה. הדודה גם הייתה נבוכה וחזרה לאוהל שלה. היא ביקשה מהנערה לתת לי נרתיק עור מלא בגבינה וחמאה. עזבתי את אוהל הדודה בצליעה והמשכתי לקבץ נדבות אוהל אחר אוהל. לא ידעתי מי הם האנשים שם, אך הם כולם הכירו אותי. כשראו אותי מתקרב, כולם סקרו אותי בזהירות ונתנו לי הרבה מזון טוב. כשחשבתי איך הדודה התנהגה כלפיי, חששתי שהדוד גם יתייחס אליי קשה אז חשבתי שכדאי שאלך למקום אחר לבקש אוכל. במחשבה הזאת הלכתי לכפר הבא לבקש עוד מזון.

"מי יכול היה לדעת שבגלל שביתו של דודי נהרס, הוא עבר לפני שנים רבות לכפר הזה. מבלי לדעת זאת הלכתי לדלת ביתו. הדוד ראה אותי וקפץ: 'ממזר שכמותך! בזבזן שכמוך! אני זקן כל כך ונשארו לי רק כמה עצמות. אך חיכיתי לך כל חיי!' אז הוא הרים אבנים וזרק אותן לעברי. מיהרתי לברוח. הדוד נחפז הביתה ותפס חץ וקשת. הוא יצא וצעק: 'בזבזן חסר מצפון שכמוך! לא פגעת מספיק בכפר הזה?! היי, שכנים וקרובים, צאו החוצה מהר! האויב שלנו כאן!' בעקבות צעקותיו של דודי, הרבה אנשים צעירים יצאו החוצה לעזור לו לזרוק עליי אבנים. כולם סבלו בעבר הפסדים בגללי. בראותי את המצב הרע הזה, פחדתי שהם יכו אותי למוות. אז העמדתי פנים של מחווה זועמת וצעקתי: 'מאסטרים ואלוהויות! המטפח הזה נתקל באויבים שרוצים לקחת את חייו! אפוטרופוסים שמימיים, בבקשה החזירו את האבנים האלה עם החצים האפלים! גם אם אמות, האפוטרופוסים השמימיים לא ימותו!'

"כולם נבהלו לשמע מילים אלה וריסנו את הדוד. חלק מהאנשים שהייתה להם אהדה כלפיי באו לעזור לתווך במחלוקת. אלו שזרקו עליי אבנים גם התקרבו לבקש סליחה. כולם נתנו לי מזון רב, חוץ מהדוד שסירב להתפשר או לתת לי כל נדבה. לקחתי את כל האוכל וחזרתי לאטי למערה. חשבתי שנוכחותי בקרבת הכפר תגרום להם לכעס ולחוסר נוחות, ותהיתי אם עליי לעזוב את המקום הזה במהרה.

"באותו לילה חלמתי חלום ובו אות שנראה שסימן לי להישאר לעוד מספר ימים לפני שאעזוב. אז החלטתי לעשות כך.

"כמה ימים לאחר מכן, דְזֶה-סֶה (ארוסתי לשעבר) הגיעה עם אוכל טוב מאוד ויין. כשראתה אותי, היא חיבקה אותי והחלה לבכות בקול. היא התייפחה ותיארה בפרוטרוט איך אמא מתה ואיך אחותי שוטטה הרחק מהבית. כששמעתי את הטרגדיות האלו לא יכולתי שלא לבכות מכאב גם כן.

"לאחר זמן מה, עצרתי את דמעותיי ושאלתי את דְזֶה-סֶה: 'עדיין לא התחתנת?'

"'אנשים מפחדים מהאפוטרופוסים השמימיים שלך ואף אחד לא מעז להתחתן איתי. למעשה, גם אם מישהו ירצה להתחתן איתי, אינני רוצה להתחתן! אתה מתרגל דהרמה ישרה, וזה נפלא כל כך'.

"דְזֶה-סֶה הפסיקה לדבר לרגע, ואז שאלה אותי: 'יש לך תכנית לגבי ביתך ואדמתך?'

"ידעתי שזה מה שהיא חושבת עליו. חשבתי לעצמי: 'עזבתי את החיים הארציים האלו וויתרתי על משפחה כדי ללכת בעקבות דהרמה ישרה וזו לחלוטין תוצאת נדיבותו של מאסטר מָארְפָּה. דְזֶה-סֶה צריכה שתהיה לה הבנה חיובית לגבי הדהרמה הבודהיסטית. זה יהיה הטוב ביותר בשבילה. עליה להחליט בעצמה איך להתייחס לענייניים הארציים האלו. עליי להסביר לה את זה בבהירות'.

"אמרתי לה: 'אם תפגשי את אחותי פֶּטָה, בבקשה תני לה את הבית ואת כל האדמה. לפני כן, את יכולה ליהנות מרכוש המשפחה הזה. אם יאוּמת שפֶּטָה מתה, אז אתן לך את הבית ואת האדמה'.

"'אינך רוצה בהם לעצמך?'

"עניתי: 'אני מטפח בתרגול סגפני וחי כמו עכבר או ציפור, אז האדמה אינה שימושית לי. גם אם כל הרכוש בעולם היה בבעלותי, עדיין לא הייתי יכול לקחת איתי דבר ממנו במותי. אם אנטוש הכול ברגע זה, אהיה מאושר בעתיד וגם עכשיו. מה שאני עושה הוא ההיפך ממה שאנשים ארציים עושים. אז מעתה ואילך בבקשה אל תתייחסי אליי כמו שאת מתייחסת לאדם רגיל'.

"היא אמרה: 'אז אתה מסתייג מכל האנשים האחרים שמתרגלים דהרמה?'

"'אם אדם לומד דהרמה במטרה להיות מפורסם, הוא יִלְמַד כתבים ויפרש דהרמה. הוא שמח כשהפלג שלו מנצח ועליז כשאחרים מפסידים. זאת אומרת שהוא רק רודף אחר תהילה ורווח אישי. הם רק לובשים גלימה צהובה וטוענים שהם לומדים דהרמה. אני נגד אנשים כאלו. מצד שני, אם המניע של אדם הוא כן וטהור, אז לא משנה לאיזה פלג הוא שייך, הוא מתקדם לקראת סטטוס של בודהא, ואני בהחלט לא נגדו. לכן אני מסתייג מאלו שכוונותיהם בלתי טהורות מיסודן'.

"דְזֶה-סֶה אמרה: 'אף פעם לא פגשתי או שמעתי על מישהו מרושש ומרופט כמוך הלומד דהרמה. אחר איזה ענף של מהאיאנה אתה הולך?'

"'זה הקדוש ביותר בין כל השיטות. זה לנטוש את שמונת העניינים הארציים ולהגיע להיות בודהא בתקופת חיים אחת'.

"'דבריך והתנהלותך שונים מכל המאסטרים האחרים. נראה שאחד מהשניים שגוי בעליל. בהנחה ששניהם הם דהרמה, אני עדיין אוהבת את שלהם יותר'.

"השבתי: 'אינני אוהב את המאסטרים האלו שאתם, אנשי העולם אוהבים. תוכן הדהרמה שלהם הוא כמו שלי. אך אם מישהו לובש גלימה צהובה ועדיין מונַע על ידי שמונת העניינים הארציים, אז זה חסר משמעות במהותו. גם אם אדם זה אינו מתרגש משמונה הרוחות הארציות, הזמן היחסי שלוקח לאדם זה להגיע להיות בודהא ארוך ורחוק לאין קץ. אולי לא תביני את הנקודה הזאת. בקיצור, אם את יכולה להיות נחושה, הטוב ביותר הוא שתשאפי לתרגל דהרמה. אם אינך יכולה, אז פשוט כדאי שתלכי לטפל באדמה ובבית'.

"דְזֶה-סֶה אמרה: 'אינני רוצה את ביתך ואדמתך. אתה יכול לתת אותם לאחותך. אתרגל דהרמה, אך אינני יכולה לתרגל את שיטת הטיפוח שלך'. לאחר שאמרה זאת היא הלכה לדרכה.

"כמה ימים לאחר מכן הדודה שמעה שאינני רוצה יותר את הבית והאדמה. היא נדהמה וחשבה: 'אף שהוא אמר שהוא הולך אחר דברי המאסטר שלו ואינו רוצה את הרכוש, אני צריכה להיווכח אם זה נכון'. היא באה לראות אותי והביאה אוכל ויין. כשראתה אותי היא אמרה: 'אחיין, טעיתי לפני מספר ימים. אתה מתרגל דהרמה, אז אנא היה סבלני וסלח לי. ברצוני לעבוד את השדה שלך עבורך ולשלם לך שכירות בכל חודש. אחרת חבל שאדמתך תיוותר שוממה. מה אתה חושב?'

"אמרתי: 'נהדר! אני צריך רק כעשרה ק"ג של קמח תבואה בכל חודש. את יכולה לשמור לעצמך את השאר'. הדודה הלכה שמחה ומרוצה.

"לאחר חודשיים הדודה חזרה ואמרה לי: 'כל האנשים אומרים שאם מישהו עובד את השדה שלך האפוטרופוסים השמימיים שלך יכעסו ויטילו כישוף. בבקשה אל תטיל כישוף!'

"עניתי: 'מדוע שאטיל כישוף? את נוהגת במוסריות, אז בבקשה אל תדאגי. רק עבדי את השדה ותביאי לי אוכל'.

"היא אמרה: 'אם כך אני מרגישה רגועה. אתה יכול להבטיח?'

"חשבתי: 'מדוע היא רוצה שאעשה זאת? גם אם יש לה כוונות רעות, המצב השלילי הזה יכול להפוך לטוב'. אז הבטחתי והיא הלכה לדרכה בשמחה.

"המשכתי לתרגל במערה. אף שניסיתי כמיטב יכולתי, עדיין לא השגתי את הסגולה של חום פנימי. תוך שאני מהרהר מה לעשות, היה לי חלום באותו לילה. בחלומי ראיתי שאני עובד בשדה שאדמתו הייתה קשה מאוד. קשה היה לחרוש אותו ולא משנה כמה חזק ניסיתי. בדיוק כשעמדתי לוותר, מאסטר מָארְפָּה הופיע בשמים ואמר: 'בן! עבוד קשה בחרישה! כל עוד אתה פורץ קדימה באומץ, לא משנה כמה זה קשה, אתה תצליח'. במילים אלה, מאסטר מָארְפָּה חרש את האדמה לפניי ואני חרשתי מאחוריו. ואכן, השדה כוסה לאחר מכן בשתילים בריאים.

"התעוררתי ושמחתי מאוד. אך כשחשבתי על זה יותר, הבנתי שהחלום הוא רק התבטאות של ההרגלים שלי. אפילו אדם ארצי לא היה לוקח זאת ברצינות. אם אני שמח בגלל חלום, האין זה מטופש מדי? על אף זאת, ידעתי שזהו סוג של אות ושבוודאי אשיג מוסריות אם אמשיך במאמציי לפרוץ קדימה.

"באותו זמן, כבר התכוונתי לתרגל בדראקאר טאסו (מערת 'שן סוס הסלע הלבן'). בדיוק אז הדודה באה לבקרני והביאה שלוש מנות של קמח משעורה קלויה (כל מנה היא כעשרה ליטר), מעיל מרופט, חתיכת אריג וכדור חמאה ושומן. היא אמרה לי בתרעומת: 'הדברים האלו הם מה שאתה מקבל תמורת מכירת האדמה. בבקשה קח אותם ולך הרחק מכאן שלא אוכל לשמוע או לראות אותך, כי כל אנשי הכפר אומרים: ' טוֹפָּגָה פגע כה קשות בכפרנו, ועכשיו קראת לו לחזור. הוא בוודאי יהרוג את כולם בכפר. אם לא תגרשי אותו הרחק, נהרוג את שניכם!' אז באתי לכאן במיוחד לספר לך את זה. בבקשה, הכי טוב שתלך למקום רחוק. ואם עליך להישאר כאן, אולי הם לא יהרגו אותי, אך הם בוודאי יהרגו אותך'.

"ידעתי שאנשי הכפר לא יגידו דבר שכזה. אם לא הייתי מתרגל דהרמה אמיתי, לא הייתי מרשה לה להשתלט על האדמה על ידי כך שנשבעתי לה קודם לכן. אף שהבטחתי לא להטיל כישוף, זה לא בהכרח אומר שהיא יכולה להשתלט על אדמתי במרמה. כך חשבתי ואמרתי לדודה: 'אני מטפח, וזה קריטי למטפח לשאת השפלה. אם מישהו אינו יכול לשאת מצוקה, איך אפשר לקרוא לזה לשאת השפלה? אם הייתי עומד למות הלילה, לא רק האדמה הזאת, אלא הכול בעולם הזה הוא חסר תועלת עבורי. לשאת השפלה זה קריטי למתרגל דהרמה, ודודה, את היריבה שלי כדי שאטפח נשיאת השפלה. הסיבה שיכולתי לפגוש בדהרמה ישרה הייתה גם בגלל הטובות שלך ושל הדוד. כדי להחזיר לכם טובה, אני נודר שאני מקווה ששניכם תגיעו להיות בודהא בעתיד. לא רק שאינני רוצה את האדמה, אני גם יכול לתת לך את הבית'. ואז שרתי שיר:

'מסתמך על חסדו של המאסטר,
אני שוכן בהרים חופשי ולא כבול;
המזל הטוב והפורענויות של התלמיד,
כולן ידועות למאסטר לחלוטין.

'אנשים ארציים נגררים על ידי הקארמה,
אינם יכולים לברוח מהחיים והמוות;
אם תהיה בי חמדנות לעניינים ארציים,
לא תהיה כל תקווה כי נשמתי אבודה.

"אנשים ארציים עסוקים ביצירת קארמה,
המובילה לסבל בתחומים הנמוכים;
רדיפת בצע והתאהבות,
מובילים אדם לתוך להבה יוקדת.

'בחיפוש אחר רכוש ועושר,
קונפליקטים צצים לרוב, ויוצרים אויבים;
יין טוב הוא כמו רעל,
לשותה אותו השחרור הוא קשה.

'דודתי אוהבת כסף מאוד,
מלקטת רכוש בחמדנות ללא לאות;
קמצנית עם חפצים ארציים,
עלולה לבסוף לסיים כרוח רפאים רעבה.

'מה שדודה אומרת,
הוא בעיקר הפצת רכילות;
להמשיך לדבר דברים כמו אלה, יביא עלייך נזק אמיתי…

'כל ביתי ואדמתי,
ניתנו לדודה;
אני לומד דהרמה במחשבה טהורה,
הארת בודהא תגיע.

'מציע גאולה לאלו הסובלים,
כשמצוקות מגיעות מהתערבות קארמתית;
אני פורץ קדימה כמתרגל,
עם טבע מהותי שאינו מושפע.

'מבורך בחמלה,
אני מתפלל לתמיכת המאסטרים;
חופשי ולא כבול,
כאן אני שוכן בהרים'.

"הדודה שמעה את שירי ורק אמרה: 'אחיין, אנשים כמוך הם מטפחים אמיתיים!' מרוצה ושמחה היא ירדה מההר.

"לאחר שנחשפתי להרגזות מסוג זה, התיעוב שלי כלפי העולם הארצי הזה והתשוקה לעזוב אותו התחזקו אף יותר. לכן נתינת הבית והאדמה הייתה כמעט כלום עבורי. חשבתי ללכת למדוט בדראקאר טאסו מיד. המערה הזאת הייתה המקום בו התחלתי לתרגל ועד שהגעתי לשלמות, אז מאוחר יותר כולם קראו לה 'מערת הצוק המכינה לדרך'.

"ביום המחרת לקחתי את הסחורה שקבלתי ממכירת האדמה, יחד עם כמה חפצים אישיים בלויים שאני בדרך כלל נושא איתי, והלכתי לדראקאר טאסו עם שחר לפני שכולם התעוררו. דראקאר טאסו הייתה מערת צוק יאה להתגורר בה. לאחר שהגעתי, פרשתי חתיכת לֶבֶד קשה ושמתי עליה שטיחון קטן כמושב המדיטציה שלי. אחרי שסידרתי את כל מה שצריך, נדרתי בשיר:

"'לפני השגת הארת בודהא,
אני נודר להישאר כאן;
בין אם זה קור או רעב,
לא אעזוב למען לבוש או מזון.

'אם חולי יגיע,
לא ארד כדי לטפל בו.
אשא סבל ואעדיף לסכן את חיי,
מאשר לרדת מההר לחפש תרופה.

'אף לא לרגע קט,
שום תועלת ארצית עבור הגוף הפיזי הזה;
רק דרך גוף, דיבור, ומחשבה,
אפשר לשאוף להארה גדולה.

'אני מתפלל בכנות למאסטר,
ולכל הבודהות בעשרת הכיוונים;
אנא העניקו תמיכה גדולה,
כדי שהנדר הזה לא יופר.

'אני מתפלל בכנות לכל הדקיניות,
יחד עם האפוטרופוסים השמימיים;
סייעו לי בקשר הגורלי הזה;
עשו שהנדר הזה יהיה יעודי הסופי'.

"אחר כך נדרתי: 'לפני השלמות וההגשמה הגדולה שלי, לא ארד מההר בשביל מזון גם אם ארעב למוות; לא ארד מההר בשביל לבוש גם אם אמות מקור; לא ארד מההר לחפש רפואה גם אם אאבד את חיי בגלל מחלה. אני נוטש בתוקף הכול וכל דבר הקשור לחיים האלו ולעולם הארצי. גופי, דיבורי ומחשבתי יישארו יציבים, מחפשים רק אחר הארת בודהא. אני מקווה שמאסטרים, דקיניות ואפוטרופוסים שמימיים יעזרו לי להשיג זאת. אם אפר את הנדר הזה, עדיף שאמות מאשר אשמור על גוף אנושי שאינו מטפח בדהרמה ישרה. לכן, אם אפר את הנדר שלי, אני מקווה שבודהות ואפוטרופוסים שמימיים יסיימו את חיי מיד; לאחר שאמות, אני גם מקווה שהמאסטר יעזור לי להיוולד מחדש כבן אנוש שיכול לתרגל דהרמה ישרה'.

"לאחר שנדרתי, אכלתי כל יום רק כמות קטנטנה של קמח שעורה קלויה. יום אחר יום המשכתי את התרגול הסגפני.

"גם עם תמיכת מדיטציית המהמודרה, כוחי הפיזי נפגם עקב חוסר מזון, והאנרגיה שלי ונשימתי לא היו בהרמוניה. כתוצאה מכך, לא יכולתי להפיק חום פנימי והיה לי קר מאוד. אז התפללתי לעזרה מהמאסטר. לילה אחד, בתחושה בהירה נראה לי שראיתי את מאסטר מָארְפָּה בפולחן סגידה מוקף בגבירות רבות. איש אחד שאל: 'מה מִילֵה-רִיפּה יעשה אם אינו יכול להפיק חום פנימי?' מאסטר מָארְפָּה השיב: 'הוא צריך לתרגל בדרך כזו כזו'. אז הוא הדגים תנוחת מדיטציה מיוחדת. תוך שאני מתעורר משנתי, ביצעתי על פי הדרכתו את חותם הכבשן השישי (סוג של סגנון ישיבה מיוחד). לאחר שכווננתי את האנרגיה, שלטתי בנשימתי ודיכאתי מחשבות אקראיות, מחשבתי נרגעה וחום פנימי הופק.

"לאחר שנה, חשבתי על יציאה החוצה לטיול וביקור בכפר. בדיוק כשעמדתי לצאת, נזכרתי בנדר שנדרתי קודם.

"אז עודדתי את עצמי וכך המשכתי באומץ לפרוץ קדימה בנחישות, ללא הפסקה, יום ולילה. בהדרגה התקדמתי יותר ויותר, ובדרך זו שלוש שנים נוספות חלפו.

"אף שצרכתי רק כעשרה ק"ג של קמח שעורה קלויה מדי שנה, הוא פחת בהדרגה במהלך כמה שנים. לבסוף לא נשאר לי דבר לאכול וראיתי שאם אמשיך כך ארעב למוות. חשבתי שאנשי העולם רודפים אחר כסף ללא לאות עם הגוף האנושי יקר הערך הזה. הם שמחים מכל רווח קטן ומתוסכלים מכל הפסד קטן. הם כל כך מעוררי רחמים. גם עם כל הזהב שבשלושת אלפי העולמות, זה נחשב לכלום נוכח השגת הארת בודהא. אם לא אצליח ואאבד את הגוף האנושי הזה לשווא, זה יהיה באמת יהיה חבל מאוד. אז האם עליי לצאת בשביל קצת מזון כדי להמשיך את חיי? נזכרתי אז בנדר שנדרתי קודם. האם עליי לרדת מההר או לא? לאחר שחשבתי על זה שוב ושוב, הבנתי שיציאה החוצה עכשיו אינה לשם הנאה; אלא כדי להשיג מזון למען הטיפוח שלי. לכן זה לא נחשב כהפרת הנדר אלא משהו שעליי לעשות. כדי להשיג קצת אוכל כדי לתרגל דהרמה, יצאתי מדראקאר טאסו.

"המקום הזה היה שדה פתוח בו יכולתי לראות למרחק רב. אור השמש היה חמים, היה שם נחל צלול והכול היה מכוסה בעשב עסיסי וסרפדים ירוקים. בראותי זאת שמחתי מאוד וחשבתי: 'עכשיו אני יכול לשרוד מאכילת סרפדים ואינני צריך יותר לרדת מההר בשביל מזון'. מאותו רגע ואילך, באמצעות אכילת סרפדים, חייתי בקיום מצומצם והמשכתי את הטיפוח שלי.

"לאחר זמן רב, בגדיי בלו ולא נשאר דבר. בגלל שאכלתי רק סרפדים, הייתי כחוש ושערי ונקבוביות עורי הוריקו.

"חשבתי על המכתב מהמאסטר, שמתי אותו על ראשי והרגשתי שמחה גדולה. אף שלא היה דבר לאכול, הייתי שמח ומרוצה, כאילו רק אכלתי עכשיו אוכל טעים. חשתי נעים מאוד ושבע רצון. חשבתי לפתוח את המכתב ולקראו, אך אות ציין שעדיין לא הגיע הזמן אז לא פתחתי אותו. וכך, עוד שנה חלפה לה.

"יום אחד הגיעה קבוצת ציידים עם כלבי צייד. הם לא מצאו שום טרף, ואיכשהו הגיעו לכניסה של המערה שלי. כשראו אותי, הם נבהלו וצעקו: 'אתה בן אנוש או רוח רפאים?'

"עניתי: 'אני בן אנוש. אני בן אנוש המתרגל טיפוח'.

"'איך הגעת למראה כזה? למה גופך ירוק כולו?' שאל אחד מהם.

"'אכלתי סרפדים במשך זמן רב, לכן אני נראה ככה'.

"'היכן האוכל שלך לתרגול הטיפוח? הלווה לנו את המזון שלך כדי שנאכל ונשלם לך חזרה בכסף מאוחר יותר. אם לא תיתן לנו את האוכל שלך, נהרוג אותך!' הם חיפשו בכל המערה ואיימו עליי באכזריות.

"'אין לי כלום חוץ מסרפד. אם היה לי, לא הייתי מסתיר את זה, כי אני מאמין שאנשים רק נותנים מזון למטפחים כמנחה, ובוודאי שאינם שודדים מזון ממטפחים'.

"אחד הציידים שאל: 'מה התועלת בלתת מנחות למטפחים?'

"'נתינת מנחות למטפחים תביא לך ברכה', השבתי.

"הוא רק צחק ואמר: 'בסדר. נפלא! אני כבר בא לתת לך מנחה!' הוא הרים אותי ממושבי וזרק אותי על הקרקע. ואז הוא הרים אותי שוב וזרק אותי ושוב השליך אותי. ברור שגופי הכחוש והחלש לא יכול היה לשאת זאת וזה היה כואב בצורה בלתי רגילה. אף שהם השפילו אותי כך, בלבי התעוררה חמלה כלפיהם. חשתי שהם מעוררי רחמים ביותר, ולא יכולתי לעצור בדמעותיי.

"צייד אחר שישב בצד ולא עלב בי או זרק אותי אמר: 'היי! אל תעשה את זה. הוא באמת מתרגל סגפן. גם אם הוא לא היה כזה, להציק לאדם כחוש שכזה לא הופך אותך לגיבור. ובטננו אינה רעבה בגללו. תפסיק לעשות דברים מוגזמים שכאלו!' ואז הוא אמר לי: 'יוגי, אני באמת מעריץ אותך ולא הפרעתי לך. בבקשה הגן עליי וברך אותי'. הצייד שהציק לי אמר: 'כבר נתתי לך מנחה, למעלה ולמטה. עליך לברך אותי גם!' הוא צחק והלך לדרכו.

"לא הטלתי עליהם כישוף. אולי זה היה עונש מ'שלושת התכשיטים' [הבודהא, הדהרמה, והמסדר הנזירי של הבודהיזם] או גמול על מעשיו המרושעים; כי שמעתי ששופט הטיל עונש מוות על הצייד הזה זמן קצר לאחר מכן. חוץ מהצייד שאמר לאחרים לא להציק לי, כל השאר קיבלו עונש חמור".

המשך יבוא…..