התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא 2012 באוקראינה

ברכות למורה הנכבד! ברכות עמיתיי המתרגלים!

שיתוף התנסות על תערוכת "ג'ן-שן-רן" בקרקוב

בסתיו שעבר דנתי על חוזה לשכירת אולם לתערוכה ועל תאריכים באחד מאולמות התצוגה של העירייה. הכול הלך חלק וקל. כשמנהלת האולם שהייתה אחראית על תיירות ותרבות שמעה על גודל וכמות התמונות, היא הציעה לנו את אחד האולמות המרווחים במחלקה שלה.  נושא התערוכה לא הביך אותה ובמהלך השיחה היא רק העירה: "ובכן, למה לערב את המפלגה הקומוניסטית בזמן שאנו משוחחים על אמנות". אולם שבועיים לאחר מכן כשהגיע זמן החתימה על החוזה, המילים האלה קיבלו משמעות אחרת כשהיא הודיעה לי בטלפון שהמחלקה אינה יכולה לספק לנו אולם היות שהתערוכה שלנו אינה מתאימה לפורמט הפעילות הבסיסית שלהם, המשקפת יצירתיות לאומית בקו של סלובוז'אנסקי.

קיבלנו סירוב נוסף בשרשרת הסירובים בשנים האחרונות למאמצנו לקיים תערוכה אפשרית בקנה מידה כזה.

אולם כפי שאומרים "אין טוב בלי רע" והאירוע הזה הפך תמריץ לדיון פעיל על המצב בקבוצת המתרגלים שלנו בקרקוב. ניסינו לשקול כל דבר מכל הצדדים ולהביט פנימה. אחרי דיון שערכנו, הקבוצה החליטה לקיים תערוכה מחודשת עם מתרגלים חדשים. היה צורך להתנסות בכל דבר מהבהרת האמת ל-VIP ועד לתפקיד המנחה של התערוכה.

להאמין בדברי המורה, לעשות כפי שנתבקשנו, לעשות, הפכו לאמת המוחלטת עבורי, אבל ללמוד להאמין בעמיתיי המתרגלים , להבין את הצורך לשתף פעולה עם אנשים שיכולים לראות את המצב בצורה שונה, היה תנאי לא פחות חשוב במאמצי להציל ישויות חיות בתקופה הזאת.

היו פעמים שהראו לי כיצד מתרגלים מגיבים בחוסר אמון לבקשתי או לדברי, מתי ספקנות מסוימת מתגלה וכתוצאה מכך בנקודה מסוימת יש חוסר הצלחה בעניינים, בשיתוף פעולה… אני יכול להבין בוודאות אותו אדם. אין לו סמכות בעולם האנושי היות שכל האנשים אינם מושלמים ועבורו אתה נחשב אותו דבר. אפילו אם אתה מצטט את דברי המורה המתאימים למצב הזה, לא בהכרח שההשפעה הזאת תשיג הבנה.

בזמנים כאלה אני נזכר בדבריו של המורה ב-"לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס"

המורה אמר:

"ככל שאתם תופסים את האתגרים כגדולים יותר, יהיה קשה יותר להוציא לפועל את הדברים"…

כשאתה מבין את המילים האלה לעומק, התיקון הפנימי של טעויות פותח נקודות לבנות של החזקות תת הכרתיות, מושגים מוטעים או החסרה בתכונות האלה בעצמך, שיכולות לקדם יחסים רגילים ואדיבים עם אנשים בסביבתך. לדעתי חשוב שהמתרגלים האלה שעומדים בראש פרויקט או מתאמים קבוצות של מתרגלים יזכרו את הדבר הזה.

פרויקט כזה כמו תערוכת האמנות "ג'ן-שן-רן" דורש משאבים אנושיים וחומריים משמעותיים ואנרגיה, רצון חזק בלבד לעשות זאת אינו מספיק. כפי שמראה הניסיון, לפני התחלת יישום הדברים, האדם האחראי על קיום התערוכה בעיר, צריך לשקול בכל זמן אפשרי את כל המרכיבים של העסק הזה, כמו גם לחלק במיומנות את התפקידים והמשימות לכל המתרגלים בקבוצה שהתחילה בפרויקט.

הכנות מוקדמות, מרץ ואווירה בקבוצה הם דברים חשובים. לימוד הפא בקבוצה, דיון בכל פרטי האירוע העתידי הפכו למסורת בכל פרויקט, אבל הגישה של כל אחד ואחד צריכה להיות טובה. לדוגמה, תלמידי דאפא רבים בקארקוב נסעו במיוחד לקייב ולדנפרופטרובסק, שם התקיימה התערוכה, לרכוש ניסיון בהנחיית התערוכה. אחרי הכול אם אינכם מתנסים בעצמכם בעניין, קשה להעריך את האפשרויות. אפילו העובדה שאדם הראה רצון כנה לעשות משהו מועיל השיג תוצאות וכתוצאה מכך בתחילת השנה מנהל בית המדענים השוכן במרכז קארקוב הסכים לקיים את התערוכה שלנו בזמן המתאים לנו- בחגים של חודש מאי.

הקבוצה שמארגנת תערוכה כזאת היא כמו מנגנון, גוף יחיד שאם יש לו את ההבנה הנכונה במטרה ואת המחשבה הנכונה, ניסים יכולים להיות אפשריים. זה כמו לגדל ילד, כאשר בכל שלב של ההכנות, ברגע הפתיחה, ההתנהלות והסיום צריך להיות קשובים, לאמוד כל דבר, מבלי להחסיר תשומת לב כלשהי מכל דבר שמופיע בתהליך ולהגיב בזמן.

וכשקיימת הבנה כזאת אז אלה שמצפים לרגע הזה יגיעו בוודאות לתערוכה. כל אלה הנמצאים בקשר עם כל אחד מאיתנו, תלמידי הדאפא בתקופת תיקון הפא, אלה שימלאו אחר מה שאנו אומרים כדי למצוא הזדמנות להינצל… הייתי משוכנע בכך בעצמי יותר מפעם אחת, או מהסיפורים של מתרגלים אחרים על קשר עמוק ומיוחד שנוצר בינינו לבין המבקרים בתערוכה. כל מנחה כפי שהראו לי הצליח בקשר הזה עם הקהל שהתאים ישירות לזהות שלו, צורה מיוחדת לחומר. זוג אחר זוג, קבוצה אחר קבוצה של אנשים הגיעו ואפשר לכנות אותם כפי שאחד המתרגלים הציע- בני משפחה, קרובים וחברים מימים ימימה.

היו מפגשים עם אנשים ממש יוצאי דופן: מזרחן, מדיום, אמנים, יוצאי צבא ותיקים, יושב ראש איגוד המסחר השוודי. כולם התרגשו מהתערוכה ועיני רבים מהם מלאו דמעות באהדה. קבוצות גדולות של תלמידים ומוסדות חינוך שונים בעיר הגיעו לתערוכה וראו בבירור איך פניהם והתנהגותם של אנשים צעירים השתנו כשהבינו מה מתרחש בתמונות. איני יכול לשכוח פנים של ילדה סינית שהקשיבה בסבלנות ללא מילה במשך ההנחיה אבל מנוד ראש וחיוך ללא קול כמעט, אפשרו לי לדעת שהכול ברור ומוכר לה מזה זמן רב.

באולם התערוכה המפגשים עם הקהל זרמו ברגשות ברורים. לפעמים זה הזכיר לי מחזה מקסים בו כל אחד הוא שחקן וצופה הכול בתפקיד אחד וכל אורח הרגיש בבית. ברור שאירוע כזה דורש הערכה עמוקה יותר והתנסות כזאת היא למעשה רצון לשתף עמוד זוהר מחייהם של מתרגלים בעיר גדולה כמו חרקוב. זה היה אירוע שמילא את המרחב המחניק של היער באוויר רענן.

תודה למורה הנכבד על ההזדמנות שניתנה לנו באמצעות האמנות הגבוהה ביותר והנהדרת לצפות ברגעי אושר של אנשים ולראות את התוצאות של עבודה קשה בתקופה הקשה והמרהיבה הזאת בהיסטוריה.