ברכות מאסטר נכבד! ברכות עמיתיי המתרגלים!

זה זמן רב שאני מודעת למנטליות החזקה שלי לתחרותיות ולביקורת. ההחזקות האלה צצות לעתים קרובות ולפעמים הן בולטות מאוד. במקרים אחרים הן מרומזות, אך עדיין מתבטאות לפעמים בצורות שונות.

גיליתי שאני אוהבת להביע בקול את דעותיי ולעתים מזומנות אני סותרת ומפריכה את דבריהם אחרים. עם כל רעיון, הצעה או תוכנית שמישהו אחר מציע, המחשבה הראשונה שלי היא לבקר אותם תוך שימוש בסטנדרטים או במושגים שלי עצמי, מה שמוביל לעתים קרובות לשלילה או לוויכוח, במקום להסכמה או להערכה. יש פעמים שאני בררנית בצורה מוגזמת, אפילו אם הרעיון הטוב יותר מתקבל ותמיד אני מוצאת איזה פרט קטן לחפש בו פגמים.

כמו כן אני מודעת לכך שכשאני מתווכחת עם אחרים, או אפילו כשאני מציגה את הרעיונות שלי עצמי, אני נתפסת אצל אחרים כגסת רוח. המילים, התוכן, נימת הדיבור או ההתייחסות שלי כשאני מדברת, מכוונים לעתים קרובות לעקוץ או לתקוף. לפעמים אני מדברת בקול רם או מהר מדי, מתוך רצון חזק להוכיח את הנקודות שלי, עם המנטליות להתפארות ולתחרותיות. אני מקנאה באותם אנשים המסוגלים להביע את מחשבותיהם בצורה מסודרת, מחושבת, משום שרק לעתים נדירות אני מסוגלת לדבר בשלווה, בשקט ובסבלנות.

למנטליות שלי לתחרותיות יש היסטוריה ארוכה. תמיד אהבתי להתווכח, אפילו על עניינים פעוטים, גם בשיחה רגועה. מנטליות כזאת לתחרותיות מיוחסת בצורה ברורה לתרבות המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) שהוחדרה למחשבותינו מאז הילדות. אחרי קריאה של "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית" זה הפך ברור לחלוטין. לפיכך ניסיתי להזכיר לעצמי לשים לב בעניין זה, אבל לעתים קרובות לא הצלחתי לעשות זאת.

לדוגמה, לאחרונה בפרק זמן של יומיים שוחחתי עם שני מתרגלים וממה שראיתי, הם לא הרגישו נוח לאחר מכן. השיחה הראשונה הייתה עם מתרגלת עמיתה מהתזמורת השמימית, שלא הצליחה להגיע לחזרות של התזמורת מספר פעמים ברציפות. שאלתי אותה מדוע היא תמיד מחמיצה את החזרה. "את עדיין רוצה להיות בתזמורת? את צריכה להקדיש יותר תשומת לב לתזמורת". היא ענתה לי בצורה גלויה: "למה את כל כך תוקפנית? אני כן מקדישה לכך תשומת לב". יכולתי לומר שהדברים שאמרתי לה גרמו לה להרגיש אי נוחות.

הדוגמה השנייה קרתה עם מתרגל עמית שרצה להצטרף אלינו לנסיעה ללימוד הפא בשבת, אבל האיחור שלו גרם לאלה שכבר חיכו במכונית להמתין זמן ארוך. צלצלתי אליו ואמרתי לו: "בפעם הבאה אולי כדאי שתקבע שעה שאבוא לאסוף אותך, או שתתפוס טרמפ עם מישהו שגר קרוב אליך". הוא הסביר שזה היה מקרה מיוחד באותו יום ושבפעמים הבאות הוא לא יצטרך לגרום לאחרים לאחר. הוא הוסיף שבעתיד הוא ייסע עם המתרגל האחר מפני שנוח יותר לדבר איתו. במהלך השיחה יכולתי לחוש שגרמתי לו שוב אי נוחות.

בשתי הדוגמאות האלה קיבלתי תגובות זהות משני אנשים שונים ומאדם שלישי ששוחחתי איתו במהלך היומיים האלה והייתה לו תגובה זהה. הדברים שאמרתי היו קשים לעיכול וגרמו אי נוחות לאחרים. וזה גרם גם לי לאי נוחות. חשבתי לעצמי: "מדוע כשאני מדברת עם כוונות טובות ואף אחת מהן לא נועדה לשם רווח או תהילה שלי, זה מתקבל בצורה כזאת?"

מייד חשבתי שכמטפחת עליי להביט פנימה. ככל שאחוש אי נוחות יותר, אני צריכה לחפור עמוק יותר פנימה. מאחר שזה חזר ונשנה במקרים רבים, ידעתי שהבעיה היא שלי. האם הייתי באמת הוגנת? האם אמרתי זאת בצורה נכונה? התשובה הייתה כמובן לא. הייתי צריכה להרגיש חוסר נוחות שזה למעשה דבר טוב, מפני שזה אפשר לי לראות את הבעיות שהיו לי.

אני יודעת שאני מדברת לעתים קרובות בחוסר התחשבות ברגשות של אנשים אחרים. אפילו אם הכוונה המקורית שלי לא הייתה למען עצמי, האם לא כפיתי את רעיונותיי על אחרים בדרך שבה דיברתי? האם ייחסתי מחשבה כלשהי למה שהם עלולים להרגיש? האם שאלתי או גיליתי אכפתיות לגבי מצבם? האם התנהגתי בחמלה?

אחרי ששקלתי זאת הבנתי שבמילים שלי הייתה תחושה חזקה של אנוכיות ומנטליות חזקה לתחרותיות ולביקורת. אלה היו שיעורים שהייתי צריכה ללמוד. יותר מכך, אחד מהם הזכיר שעם מתרגל אחר "נוח יותר לדבר". האין זו השתקפות של החמלה שלהם? ללא ספק, יש לי עדיין החסרה בעניין הזה.

מנטליות נושפת שקשורה להתפארות ומנטליות לתחרותיות, היא מנטליות של ביקורתיות שגם בה החזקתי די הרבה זמן. כשהמצב אינו כפי שאני רוצה שיהיה, כשדברים אינם מתפתחים כפי שחשבתי שהם צריכים, כשאחרים אינם מסכימים לדרך המחשבה שלי או לדרך עבודתי, או כשאני רואה את ההחסרות באחרים, מתעוררת לה המנטליות שלי לביקורת.

ייתכן כמובן שהטעויות שאני רואה קיימות, אבל במקרים רבים זה רק משום שהדברים לאת תאמו אל תפיסתי – "איך זה יצא ככה?", "מי עשה זאת?" כשאני פועלת או מדברת עם המנטליות הזאת, זה יכול לפגוע באחרים ולשבש את ההרמוניה בצוות והתוצאות אף פעם לא טובות. לפעמים אני לא מבטאת זאת ושומרת זאת בלבי. זה גורם לי להיות אומללה ויוצר אצלי גישה שלילית שאינה מתיישרת בקו אחד עם מצב של מטפח.

ידעתי שעליי לשחרר את המנטליות הזאת שלי להתלונן. בתחילת השנה שעברה אמרתי לבתי שעלינו לכתוב התחייבות לשנה החדשה. התחייבויות כאלה נכתבות לעתים קרובות בתחילת השנה על ידי ילדים, בעידודם של ההורים והמורים. בתי כבר לא הייתה ילדה. היא חשבה שאני מתבדחת וענתה שאין צורך. אבל אמרתי לה: "יש התחייבות אחת כזאת, ואני רצינית לגמרי. התחייבות היא 'לא להתלונן עוד'". מאז, שמתי לב במיוחד להזכיר לעצמי בעניין, כמו למשל להשתמש בסיסמה "ללא תלונות" במחשב. בעקבות זאת חל שיפור מה, אבל אחרי יותר משנה, נוכחתי לדעת שעדיין לא שחררתי את המנטליות הזאת לגמרי. המצב רק השתפר מעט והייתי צריכה להמשיך לעמוד על המשמר, לעצור את הופעתה ואם אכן התעוררה, להשתלט עליה במהירות ולחסל אותה.

לאחרונה יצאתי בנסיעה מחוץ לסידני כדי להשתתף בתהלוכה. הגענו מוקדם ושני מתרגלים שתכננו להגיע ביום התהלוכה, ביקשו להשאיר את המזוודות שלהם בחדר שלנו, לפני שנצא ביחד לאירוע. יום לפני האירוע הודיעו לנו שהזיזו את השעה שבה מתאספים, לשעה מוקדמת יותר, כך שלא נשאר לנו זמן מיותר וגם קשה היה מאוד למצוא את האכסניה שלנו. האם השניים יגיעו בזמן? האם יוכלו למצוא אותנו? אם לא, האם עלינו להמתין להם או ללכת בלעדיהם? בעבר הייתי מתחילה לבקר אותם על שהם מאלצים אותנו לחכות, או שגורמים לנו לאחר, למרות המאמצים הטובים ביותר שלנו להגיע בזמן.

הפעם עצרתי ממחשבות כאלה לצוץ. לא ראיתי את הדברים השליליים באחרים, שזו הייתה תמיד הבעיה שלי בעבר. הפעם כל מה שראיתי היו ההיבטים הטובים שלהם. ידעתי שהיה קשה לשני המתרגלים האלה לקבל חופשה מהעבודה, לכן היה עליהם לנסוע כל הלילה כדי להצטרף לאירוע. הדאגה שלהם לאירוע הייתה ראויה להערצה. לכן חשבנו שמשום שקשה למצוא את האכסניה שלנו, האם לא כדאי שנעמוד בתורנות בכביש הראשי כדי לסמן להם? מלבד זאת המאסטר דואג לנו ולא יהיו בעיות כלשהן. בסופו של דבר הכול התנהל בצורה חלקה ושני המתרגלים הגיעו ברגע שיצאנו לחכות להם.

כשאני מגיהה תרגומים למדיה, המנטליות שלי לביקורת מופיעה בקלות. כשאני רואה טעויות פשוטות בתרגום, או מחיקה לא נכונה של תוכן חשוב, אני מתלוננת: "למה זה ככה?" או "איך אפשר לעשות טעות כזאת?" ואז אני מזכירה לעצמי לא להתלונן ולא לתת למנטליות שלי לביקורת לצוץ על פני השטח. אם היא אכן צצה, אני מרחיקה אותה. במקום זאת אני חושבת: "כל אחד עושה כמיטב יכולתו כך שאין שום דבר לבקר". מלבד זאת, אם לא יֵיעֲשו טעויות, לא נזדקק למגיהים.

ערב אחד נשאלתי אם אוכל לעזור להגיה כמה מאמרים, אף על פי שלא הייתי ברשימת התורנויות. מאחר שזו הייתה עבודה שצריכה להיעשות, לא אמרתי דבר ולא חשבתי על כך עוד. בעבר, הייתי רוטנת בעשותי את העבודה והייתי מבקרת אחרים שלא ארגנו דברים כיאות. בחרתי מאמר שהתברר שהיו בו המון טעויות ולקח לי זמן ומאמץ רב לתקן. כשהעליתי את המאמר שבדקתי למחשב, ראיתי לפתע שמישהו כבר בדק אותו וכבר קידמו אותו לשלב הבא. נראה היה שכל מאמציי היו לשווא, אבל הפעם לא חשבתי ככה. הבנתי שיכולים לקרות דברים בלתי צפויים וגם המגיה השני בזבז את מאמציו הטובים ביותר לעשות זאת, כך שהתוצאה הייתה טובה למרות כל זאת. הייתי מרוצה שהשקעתי את מיטב מאמציי בהגהה. בפעם הבאה אני פשוט אבדוק בקפידה כבר בהתחלה, כדי שאמָנע ממאמץ כפול שלנו. היה ממש מיותר שאכעס על איבוד הזמן או על שמאמציי לא השתלמו.

התקדמתי קצת במאמציי לסלק את המנטליות שלי לביקורת, אך יש לי עדיין החזקות רבות לשחרר והמנטליות הזאת לביקורת עדיין לא נעלמה כליל. אך לפחות הפעם הייתי מסוגלת לעצור בעדה להתעורר.

תודה לך מאסטר. תודה לכם עמיתיי המתרגלים.