לאחר שחלמתי על החזקה לקנאה בעבודתי, התעוררתי משנתי בפתאומיות. לאחר שהתעוררתי, הייתי מודע שקנאה זו מלווה אותי זה זמן רב. ידוע לי שכמטפח אני חייב לוותר על החזקה זו, והופעת הקנאה בחלום שלי מרמזת שעדיין לא סילקתי אותה. אכזבתי את עצמי. ידעתי שאני צריך לסלק את הקנאה, אבל איך? היכן טמונה הבעיה בטיפוח שלי?

כשאני בעבודה, אני להוט ללמוד. אני יודע שיש תהליך של למידת בעבודה, כדי לבצע אותה במומחיות. בעבודה חדשה, אני מכבד את אלה העובדים זמן רב, ואני מבין ומקבל זאת שהם יותר ותיקים. עם חלוף הזמן אני נעשה יותר מיומן בעבודתי ומפתח תחושות של גאווה ושל יהירות. אינני מתפאר כלפי חוץ, אבל בתוכי אני עושה השוואות עם האחרים. אני מרגיש שישנם המבצעים את עבודתם היטב, ואחרים לא. ככל שאני נעשה מיומן יותר בעבודתי, גאוותי ויהירותי מתעצמות. אני מתחיל להביט מגבוה על האחרים, ולא מקשיב להצעות שלהם. כשאני מבחין בעובדים המוכשרים יותר ממני, אני נעשה סקפטי, ולא מוכן לקבל זאת. אני מבין שהקנאה שלי היא קיצונית. לא נוח לי להודות בזאת אבל אני מודע לזה, והיה לי קושי להתמודד עם סילוק הקנאה. אני חש רע כשאני מבחין בה. אני חש מרירות כלפי החזקה זו.

כאשר אני בוחן את עברי המקצועי, אני קולט שאני חוזר על דפוס התנהגות זה של להיות צנוע בהתחלה ולאחר מכן אני חווה גאווה יהירות וקנאה. חזרתי שוב ושוב על "מחזור רוע" זה גם עם מתרגלים עמיתים. אני חושב שאני מטפח תקופה די ארוכה, וההבנה שלי צריכה להיות טובה יותר משל האחרים. כל מה שאני אומר, ואפילו טון הדיבור שלי מרמז על כך שאני מתעלה עליהם. לפעמים, כשאני רואה שינויי התנהגות אצל מתרגלים שמקורם בהארה שלהם לפא, אני נוקט בעמדה שלילית כלפיהם. למעשה, זהו ביטוי של קנאה. כשהזמן חולף, אני מתחמק מהם. איני יכול לשפר את רמת הטיפוח שלי, ולמרות זאת אני משכנע את עצמי שאני מטפח היטב. על פני השטח תופעה זו היא החזקה של קנאה. בחיפוש עמוק יותר, זהו ביטוי של"הפרעה דמונית מהמחשבה של האדם עצמו" ("ג'ואן פאלון" הרצאה שישית למרות שאני מודע לחומרת החזקה זו, עדיין איני יכול לסלקה, וזה מדאיג אותי ומטריד את מנוחתי.

אחרי לימוד ההרצאה האחרונה של המאסטר, "היזהרו מהפרעה דמונית מהמחשבה של האדם עצמו" הגעתי להבנה שאלוהויות חפצות בישויות בעלי התנהגות צנועה. ישו הנוצרי הכריז על עצמו כמשרת. תמיד הלל את האלוהים והתנהג בכבוד אל תכנוני האלוהים. כשאני מסתכל על מחזור הרוע בו אני נמצא, בלי לדעת כיצד להיות צנוע, זוקף לזכותי שבחים של אנשים רגילים כקנה מידה להערכתי העצמית, ושוכח שאני יוצר קרקע פורייה לצמיחת הקנאה. לעשות הבחנות בין אנשים, השימוש במושג המכונה כביכול "יכולת", הוא מלכתחילה מושג שגוי.

כאשר אני בוחן את המנטאליות שלי, בעת שידיעתי הייתה פחותה, על פני השטח הייתי מעמיד פנים שאני טוב לב וכנה, יכול לספוג ביקורת בענווה, ונוהג לפי העקרונות של אמת-חמלה-סובלנות. כשהיהירות והגאווה שלי צפו ועלו, החמלה שלי הפכה למזויפת. למרות שעל פני השטח לא הסתכלתי על אנשים מגבוה, בתוכי תמיד עשיתי השוואות כלפי אחרים. הדיבור שלי לא תאם את מה שחשתי בלבי – הייתי טוב בדיבור אבל רע בלב. מצב מתמשך שכזה מביא להיווצרות הקנאה והחמלה נעלמת. אהיה מלא צביעות וחסר עקביות. הסתייגתי מלשתף את ההבנה האמיתית שלי מהפא, ומה ששיתפתי עם המתרגלים הייתה התנסות שקרית. כשלבי התמלא בקנאה, לא היה מקום לסובלנות. לאט, עם הזמן, התרחקתי מאמת-חמלה-סובלנות. האם לא הייתה זו הפרעה דמונית מהמחשבה שלי עצמי? כשהרחקתי את עצמי מהמאפיינים של היקום, אמת-חמלה-סובלנות, חיי לא זרמו חלק, והקשיים בטיפוח נערמו גם הם, היות והאלוהויות לא עזרו לי עוד. הייתי תחת השליטה של הקארמה שלי.

אם כן, כיצד אני יכול לצאת ממעגל רוע זה? אני חושב שעלי לשמור תמיד על התנהגות ענווה. ב"כיצד לספק סיוע" (תרגום זמני) (ג'ואן פאלון (כרך ב'), המאסטר אמר:

"רק בהיותך עניו תוכל לטפל היטב בעניינך" (תרגום זמני)

ראשית כשאני צנוע הישויות יתמכו ויעזרו לי, מכיוון שאלוהויות מעדיפות לראות אנשים ענווים. הוארתי להבנה שענווה היא ביטוי של סובלנות. בין אם חייך מתנהלים על מי מנוחות או לא, בין אם המעמד החברתי שלך גבוה או נמוך, ובין אם הכישרונות שלך הם מעטים או מרובים, התנהגות ענווה לא תפחית את הסובלנות שלנו. שנית, צניעות שומרת אותנו במצב נפשי טוב, ושומרת אותנו מתחרות עם אחרים. "בג'ואן פאלון" המאסטר אמר (הרצאה שביעית "הקנאה"):

"כי חוסר כבוד הדדי וזה שלא מסלקים את המנטאליות התחרותית יכולים גם לגרום לקנאה".

האם החזקת התחרותיות לא נובעת מהחזקות לתהילה, לאינטרסים אישיים ורגשות? בין אם מדובר בתהילה או באינטרסים אישיים, או אפילו ברגשות, אם מתווכחים עם אחרים כדי להוכיח נקודה מסוימת, זה רוע. האם אין זו תרבות המפלגה המרושעת "להילחם נגד השמים והארץ" תוך התעלמות מכל הדברים ואי כיבוד אלוהויות? עם זאת, כאשר אנו מסוגלים להתייחס לאנשים בכבוד, בלי הפגנת גאווה ויהירות, הנדיבות שלנו תיחשף באופן טבעי. כמטפחים, האם השאננות לא מרפה ידיים? כשמטפח מגיע בטיפוח לרמה מסוימת, עליו להגדיל את יכולתו כדי לשפר את עצמו הלאה. ברגע שאנו מפתחים שאננות, השין-שינג שלנו לא עולה, ורמת הטיפוח שלנו לא יכולה להתרומם, כי ברגע זה איננו יכולים לראות את ההחסרות שלנו. אם נקפיד על התנהגות ענווה, נתייחס לאנשים עם נדיבות וכנות, היכולת שלנו תשתפר באופן טבעי.

זוהי רק הבנתי הנוכחית.