התנסות שהוקראה בוועידת הפאלון דאפא האירופית לשיתוף התנסויות 2013 בקופנהגן

ברכות למאסטר, ברכות לעמיתיי המתרגלים,

ב-2013, לקראת הופעות ה-Shen Yun בהולנד, תיאמתי את דיוור עלוני הפרסום מדלת לדלת כפי שעשיתי בשנים הקודמות. חיפשתי אזורים אמידים, שרטטתי מפות וחילקתי אותן בין המתרגלים. בסופי השבוע הסעתי מתרגלים במכוניתי לאותם אזורים כדי לחלק את העלונים. כשסיימו לחלק את העלונים באזור מסוים, הם היו מתקשרים אלי והייתי אוסף ומסיע אותם לאזור אחר.

בוקר אחד נתתי למתרגל מפה חדשה, הוא לקח אותה ואז נזכרתי שהוא לא סיים לכסות את האזור הקודם שהוקצב לו. ביקשתי ממנו לסיים קודם את החלוקה לפי המפה הראשונה, אבל הוא אמר שלא הביא אותה. שאלתי מתרגל אחר וגם הוא השאיר את המפה הקודמת שלו בבית ולא סיים לחלק באזור שלו, אז גם הוא לקח מפה חדשה. התחלתי להתלונן: "למה אתם לא אומרים לי שההפצה הקודמת לא הושלמה לפני שאתם מקבלים מפה חדשה? אם אף אחד לא מדווח לי, איך אני יכול לקבל תמונה כללית של מה נעשה או לא? זה יהיה בלאגן גדול".

כשהגיע הזמן לשליחת מחשבות נכונות, לא יכולתי להרפות מהמחשבה השלילית על המתרגלים האלה. ידעתי שזו החזקה. ניסיתי לדחות אותה, אך לא הצלחתי להיפטר ממנה לחלוטין. לאחר שליחת המחשבות הנכונות, הלכנו למכונית, כדי לחלק את העלונים. כשיצאתי מהחניה שלי, מכונית התקרבה ולא יכלה לעבור כי הייתי באמצע הכביש. נסעתי אחורה במהירות ושמעתי מכה חזקה. הבנתי שפגעתי בחפץ מאחוריי. כשיצאתי לבדוק את הנזק, למרבה הפלא, לא נגרם כל נזק למרות שהמכה השמיעה צליל חזק. עבורי זו היתה אזהרת מקל שעלי להפסיק להתלונן. אחרי שהבנתי את זה, כל המחשבות הרעות נעלמו מייד.

זה מזכיר לי מקרה בשנה שעברה שהראה לי עד כמה זה חשוב לא להתלונן. במהלך עונת ההופעות של Shen Yun, מתרגל שתיאם את קידום ה-Shen Yun בקניונים ביקש ממני לשלוח לו את כל מפות האזורים בהם הופצו העלונים כדי שיוכל לארגן קידומים בקניונים באותם האזורים. נראה כי המתאם הדפיס את כל המפות ונתן אותם למתרגל אחר מבלי ליידע אותי. כששוחחתי איתו על זה, הרגשתי שהכעס שלי עולה. התחלתי להתלונן בתוכי: "למה אתה לא מתאם את המחלקה שלך, ונותן לי לתאם את שלי". נכשלתי בלהסתכל פנימה ולא זיהיתי את המחשבות הרעות שלי עליו, עכשיו היה לכוחות הישנים תירוץ לרדוף אותי.

בוקר אחד כשהתעוררתי והלכתי למטבח, פתאום הרגשתי סחרחורת והתעלפתי. לאחר כמה שעות התעוררתי על הרצפה הקרה. כשניסיתי לקום, הייתי בהלם כשראיתי דם בכל מקום על הרצפה. אני מניח שנפלתי ונפגעתי בראשי מאחור. מהר מאוד הבנתי שאני מתרגל והכל יהיה בסדר. יכולתי רק לשכב במיטה כל היום. הקשבתי להרצאות של המאסטר ושלחתי מחשבות נכונות. בימים האלה, מחשבות רעות רבות עלו וצפו וביניהן מחשבות תאוותניות. זה היה כמו קרב גדול בממד אחר. הפרויקט של דיוור העלונים התעכב משום שהייתי בבית ולא יכולתי לתת מפות חדשות למתרגלים. מתרגל אחד התקשר אלי ותהה מתי אחזור לפרויקט. התחלתי להתלונן שוב: "אני כל כך חלש שאינני מסוגל אפילו ללכת, ואתה עדיין מבקש ממני להגיע!"

למחרת, אמי באה לבקר אותי במפתיע. היא נדהמה כשראתה אותי. היא שאלה, "מה קרה לך, אתה נראה כמו אחד שהולך למות". לא סיפרתי לה על התאונה ורק אמרתי לה שאני חולה ושאחזור לאיתני תוך כמה ימים. היא התעקשה שאלך לרופא, אבל סירבתי.

אם זה לא היה הודות למאסטר הרחום שהציל אותי, הייתי שוכב שם ולא קם. לאחר שבוע התאוששתי. הוריתי לעצמי בחומרה לא להתלונן, ויהי מה. זה היה שיעור רציני בשבילי.

ניסיתי כמיטב יכולתי להסיע מתרגלים לכל מקום שנדרשו להגיע כדי להפיץ את העלונים. כדי שיוכלו להגיע הביתה, לפעמים הם התקשרו אלי כדי שאאסוף אותם ואסיע אותם לתחנה הסמוכה. מחשבה הבזיקה במוחי ורציתי להתלונן: "אם תלך בכוחות עצמך לתחנה, זה יהיה מהיר מאוד. אני נמצא עכשיו בצד השני של העיר, זה דורש ממני מאמץ כפול לבוא ולאסוף אותך". תיקנתי את המחשבות שלי מייד והזכרתי לעצמי שאני חייב להתחשב קודם באחרים. בכל זאת נסעתי לאסוף אותם ולקחתי אותם לאן שרצו להגיע. הם שמחו מאוד לראות אותי, והרגשתי את האושר מבפנים כשימחתי אחרים. היינו בהרמוניה, כמו משפחה אחת גדולה.

מאחר ואין לנו הרבה רכבים זמינים בעונת ההופעות של ה- ,Shen Yunמתאם הקניון גם ביקש ממני לעזור עם הובלת החומרים לקניונים. לפעמים זה נראה מסובך כשמגיע הזמן לחזור לאסוף חומרים מקניונים והמתרגלים עסוקים עדיין עם הפצת עלונים, ועשויים להתקשר אליי בכל רגע. למרבה הפלא, כאשר זה עמד לקרות, המתרגלים היו מתקשרים אלי ואומרים שיחזרו בכוחות עצמם או שלא צריכים אותי יותר. בדרך זו, יכולתי לחזור בזמן כדי לאסוף את חומרי הקניונים. מאסטר באמת תכנן הכל בצורה מושלמת.

לעתים קרובות היו לנו בקניונים שלושה או ארבעה אירועים ביום. החנויות נסגרות בשעה חמש, והייתי צריך לאסוף שני סטים שונים של חומרי קניונים באותו הזמן. יש קניונים שהם בחוץ וקר שם מאוד. ניסיתי להשלים את כל העבודה מהר ככל האפשר, כך שהמתרגלים לא יצטרכו לחכות לי בקור יותר מדי זמן. כשהייתי בקניון הראשון, היה מתרגל שארז מאד באיטיות. כנראה לא הבין שהיו עוד קניונים שמחכים לי. ככל שרציתי לארוז מהר יותר, כך הוא נהייה איטי יותר. התחלתי להתעצבן, מתלונן שעליו להזדרז. הבנתי שזו גם החזקה; אני לא יכול להכריח אף אחד לעשות משהו, ואני יכול רק לעשות את המיטב ברוגע. אחרי שסיימתי לארוז בקניון הזה, הגעתי לקניון השני עם איחור של שעה. חשבתי שהם יתלוננו, אבל להפתעתי, הם היו מאוד שמחים לראות אותי וברכו אותי לשלום כמו ידיד ותיק שאותו לא ראו במשך זמן רב. שוב הייתי בשדה ההרמוני הזה; פאלון דאפא הוא אכן ארץ טהורה.

בעונת ההופעות של ה-Shen Yun הבנו עד כמה חשוב ללמוד את הפא בקבוצה באופן קבוע. לכן עמותת הדאפא בהולנד אירגנה קבוצת לימוד פא ארצי בכל יום ראשון בבוקר. בעבר ניסינו ללמוד במוצאי שבת, אבל לרוב המתרגלים לא היה רכב, והיה מאוחר מדי להגיע הביתה בתחבורה ציבורית. היו שתי קבוצות עם דעות שונות לקיום לימוד הפא ביום ראשון בבוקר. הקבוצה הראשונה חשבה שהזמן יקר, לכן הם באו רק כדי לאסוף את החומרים ולצאת לפעילויות לקידום ה-Shen Yun ולא היו מצטרפים לקבוצת לימוד הפא. מתרגלים אחרים מאותה הקבוצה הצטרפו ללימוד הפא כדי לקרוא פרק אחד בספר "ג'ואן פאלון" ולאחר מכן מיהרו החוצה. הם לא רצו להישאר כדי לשתף. הקבוצה השנייה חשבה שלימוד פא קבוצתי חשוב באמת, ובמקום לצאת לעשות דברים, נשארו כל היום כדי ללמוד את הפא ולשתף. אני שייך לקבוצה השנייה, וחשבתי שאם אנחנו לא מקיימים לימוד טוב של הפא בקבוצה, הדברים שנעשה לא יהיו כל כך טובים. מהר מאד הבנתי שגם זה לא היה נכון, שכן יש לי זמן רק בסוף השבוע כדי לצאת לעשות דברים עבור ה- .Shen Yunלהישאר כל היום אומר שמחצית מסוף השבוע שלי הלך, ובפועל, הרבה עבודה הייתה צריכה להתבצע.

הקבוצה הראשונה הציעה לקיים את לימוד הפא מוקדם יותר, כדי שיהיה זמן רב יותר לשיתוף. הקבוצה השנייה לא הסכימה. חלקם הגיעו מרחוק באיחור ללימוד הפא, בעוד שמתרגלים אחרים עם משפחה, לא התאים להם לבוא כל כך מוקדם. שתי הקבוצות התלוננו אחת על השנייה מבלי לפתור את הבעיה.

אני הולך באופן קבוע לבית הורי לארוחת ערב, ולעתים קרובות יש ויכוחים ביניהם. הם תמיד מנסים לכפות את את דעותיהם אחד על השני ותמיד חושבים שהם צודקים. הם מתלוננים זה על זה וכדי להוכיח את צדקתם, כל אחד מנסה לשכנע אותי להצטרף לצד שלו/ה. מאחר ואני מתרגל, אני משתדל להביא אותם להכרת עקרונות הפא שלמדתי. אמרתי להם, "אם שניכם חושבים שאתה צודקים, אז מי באמת צודק? אם אף אחד מכם לא יכול לקחת צעד אחורה, לעולם לא תהיו מסוגלים לפתור את הבעיה".

למחרת היום, כשעשיתי את תרגילי העמידה, פתאום הויכוח בין ההורים שלי וסוגיית קבוצת לימוד הפא שלנו חלפו במוחי. התחלתי להשוות בין השניים. האם זו לא אותה הבעיה? איך זה שאנחנו כמתרגלים מתנהגים באותה דרך כמו הוריי, שהם אנשים רגילים, נלחמים על מי צודק ומי טועה? דמעות זלגו על פניי במשך כמעט שעה, וזה באמת כאב לי בלב שאנחנו המתרגלים לא הצלחנו להתגבר על עניין כה פעוט. החלטתי לשלוח אימייל למתרגלים מסוימים ולשתף את ההבנה שלי. מאוחר יותר, לימוד הפא השתנה למועד מוקדם יותר.

המאסטר אמר,

"אני רוצה גם להגיד לכם שהטבע שלכם בעבר נבנה למעשה על בסיס אגואיזם ואנוכיות. מעתה ואילך עליכם קודם לחשוב על אחרים כשאתם עושים דבר כלשהו, כך שתצליחו לטפח את ההארה האמיתית של "אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני". ("ללא החסרה בטבע הבודהא", יסודות להתקדמות במרץ 1)

חלק מהמתרגלים בהולנד, כולל אותי, משתתפים ב"תזמורת הצועדת של הארץ השמימית" האירופית. כשמגיע זמן המצעד, אנחנו צריכים להירשם באינטרנט מראש, כך שהמתאמים של הלהקה יודעים כמה אנשים יצטרכו מלון, מזון, וכו'. מאחר ויש כמה מתרגלים יותר מבוגרים ואינם יודעים איך להירשם באינטרנט, לעתים קרובות מבקשים ממני לעשות את הרישום עבורם. קשה ליצור איתם קשר טלפוני, ולפעמים אני צריך להתקשר שוב ושוב לקבלת פרטים נוספים. רוב הפעמים אינני מרוצה מכך על שהם מבקשים ממני לעשות זאת עבורם. זה קל לעשייה, ואני חושב ש גם ילדיהם יכולים לעזור להם, אז למה הם מבקשים ממני תמיד לעשות זאת? צריכים אין עליהם להיות תלויים במתרגלים אחרים כל הזמן.

המאסטר אמר:

"יש אנשים שלא מרוצים כשהם נתקלים בדברים לא משמחים. אז האם אתה לא בן אנוש? במה אתה שונה? כשאתה נתקל בדברים לא משמחים, זה בדיוק הזמן לטפח את עצמך, לטפח את הלב שלך". (הוראת הפא בוועידת הפא בוושינגטון די.סי. בשנת 2011)

ידעתי שאני לא מרוצה ושצריך להתחשב באחרים, לכן ניסיתי לעזור להם בכל זאת. פעם אחת המתאמים של התזמורת הצועדת הודיעו כי על כולנו להזמין כובעים חדשים. בהתחלה היססתי לשאול את המתרגלים המבוגרים האלה, כי אני יודע שהם גם קיבלו את ההודעה באמצעות הדואר האלקטרוני כך שהם יכלו להזמין את זה בעצמם. אבל בעבר, איכשהו הם לא קראו את המייל או לא הבינו, ולעתים קרובות הסתמכו על מתרגלים אחרים לעשות בשבילם זאת עבורם. חשבתי שאני לא צריך להיות אנוכי ואני צריך להודיע להם, אחרת, אם הם מפספסים את ההזמנה, הם יחבשו עדיין את הכובע הישן וזה עלול לפגוע בתדמית של הדאפא. אחרי ששאלתי אותם והסברתי על מידות הכובע, הם ביקש ממני להזמין עבורם. מיד באותו הערב העברתי את ההזמנה שלהם.

הם התקשרו אליי למחרת היום, ואמרו שהם רוצים לשנות את מידת הכובע כי הם רק עכשיו קראו את הדוא"ל והייתה להם הבנה שונה לגבי מידת הכובע. כעסתי, אבל ניסיתי להדחיק את זה ואמרתי להם שאני אשלח דוא"ל נוסף לשינוי פרטי ההזמנה עבורם. כל מחשבותיי המתלוננות הופיעו: "למה אתם תמיד עושים בעיות לאחרים? לו הייתם קוראים את הדוא"ל מוקדם יותר, הייתם יכולים להזמין את זה בעצמכם. עכשיו אני צריך לשנות את ההזמנה, וזה מקשה על המתאמים שמטפלים בזה". הבנתי שיש לי בעיה והתחלתי לחפש פנימה. סילקתי את כל המחשבות השליליות שלי עליהם ורק חשבתי מנקודת המבט שלהם. דמעות זלגו על פניי וכל המחשבות הרעות פשוט נעלמו. שמחתי מאוד ורציתי לעזור להם באמת מעומק לבי.

המאסטר אמר:

"אנחנו דורשים ממך להיות אדם שהוא לחלוטין יוצא מן הכלל, לוותר לגמרי על האינטרסים העצמיים שלך ולהקדיש עצמך לגמרי לאחרים. עבור מה אותן ישויות מוארות גדולות חיות? הן חיות לגמרי למען אחרים." (הסבר הפא לסייעים של הפאלון דאפא בצ'אנג-צ'ון 1994) (תרגום זמני)

על פני השטח , נראה שאנחנו צודקים לעתים קרובות. אבל כאשר מחפשים פנימה עמוק יותר, אנחנו רואים שזה עדיין למען עצמנו ולא למען האחר. אני מקווה שכולנו נוכל לפתור את הקונפליקטים שלנו עם מתרגלים עמיתים, שכן סביבת מתרגלים עמיתים היא יקרת ערך. כולנו תלמידיו של המאסטר.

תודה לכולכם.