ברצוני לחלוק עמכם את הבנתי בנושא קארמת מחלה.

במשך תקופה מסויימת סבלתי מקארמת מחלה. בכל פעם שהיא הופיעה שלחתי מחשבות נכונות כדי לסלק אותה, אך ללא הועיל. חשבתי שהסיבה היא שמחשבותיי הנכונות לא היו חזקות מספיק ושלא תרגלתי כיאות עקב עצלנות ולכן האנרגיה שלי לא הייתה חזקה מספיק כדי להשמיד את הגורמים הרעים. לכן הגברתי את זמן התרגול ואת שליחת המחשבות הנכונות, וביקשתי עזרה מהמאסטר. בסופו של דבר, לאחר ימים רבים קארמת המחלה עזבה את גופי. כך טיפלתי בקארמת המחלה, אך לא חיפשתי פנימה ולא שאלתי את עצמי "מדוע יש לי קארמת מחלה? מה הסיבה שהגורמים הרעים מסוגלים להפריע לי?"

לאחרונה מטפחים רבים באזורנו סבלו מקארמת מחלה רצינית, ואחדים אף איבדו את חייהם. דבר זה הניע אותי להתמקד במצבי, אך לא הייתי מסוגלת להגיע לתשובה. למרות שחיפשתי פנימה, הצלחתי למצוא רק כמה החזקות שטחיות.

לאחר זמן מסוים הופיעה אצלי שוב קארמת המחלה. סבלתי מכאב שקדים חריף, והוא לא נעלם למרות ששלחתי מחשבות נכונות במשך ימים רבים.

הייתי אובדת עצות לכן ביקשתי את עזרתו של המאסטר. בדרכי לעבודה, ילדה כבת שבע ישבה לידי באוטובוס. היא שיחקה עם חרק גדול ומכוער. נוסע אחד שאל אותה: "מה שמך? האם אינך מפחדת מהחרק הגדול?" והילדה הקטנה ענתה: "שם המשפחה שלי הוא "שן". אני לא מפחדת מהחרק בכלל". למרות ששמעתי את השיחה, לא שמתי לב במיוחד. אך מאוחר יותר חשבתי: "שם המשפחה של הילדה הוא 'שן' והיא שיחקה עם חרק שנראה מפחיד מאד. המאסטר רומז לי כאן על משהו, שכל הישויות המרושעות אינן משמעותיות כאשר הן ניצבות בפני חמלה". ברגע שהגעתי להבנה זו, גרוני הפסיק לכאוב. הייתי בהלם! נוכחתי לדעת שלא טיפחתי לב של חמלה ועודדתי את הגורמים הרעים.

הוארתי להבנה שתהליך הטיפוח הוא התהליך של סילוק החזקות, וכך גם הגונג עולה. כאשר מתרגל אינו מטפח חמלה, הצד הרע שלו ימשיך לגדול. זה כמו המלכים הדמוניים ביקום – למרות שאין להם החזקות, הם אינם טובים ומפגינים אכזריות. כאשר החלק הרע של המטפח חזק, האנרגיה שלו שנפלטת אף היא מכילה אלמנטים רעים. וכך, כאשר הוא שולח מחשבות נכונות או מבהיר את האמת, התוצאה עלולה להיות שלילית.

שדה אנרגיה המכיל צד רע חזק ימשוך אליו עוד גורמים רעים. לכן, כאשר מתרגל מטפח גורמים רעים ותכונות דמוניות, הוא גם מבקש בכך הפרעות של חיים רעים.

כאשר אנחנו לא מטפחים חמלה, התנהגותנו מתבטאת בביקורתית-יתר, אנוכיות, אדישות, או עצבנות. אלו הן תכונות דמוניות. אנחנו אפילו לא נחשוב שאנחנו טועים, ולא נרגיש טוב עד שנוציא את הכעס על מישהו או ננצח בוויכוח. וכך האם אין אנו מזמינים אלינו גורמים רעים ודמוניים? כאשר הישויות הדמוניות ביקום רואות שאנו מבקשים אותן, הן נכנסות לממד שלנו ופולטות את האנרגיה השחורה שלהן. הביטוי מתבטא בממד האנושי כקארמת מחלה. כשאיננו מחפשים פנימה כשהדבר נדרש, ההתנהגות השלילית שלנו עלולה להפוך לגרועה יותר. זה אותו דבר כמו להכיר בהן ולהסכים עם קיומן. לכן הן יפלטו עוד ועוד גורמים רעים, מה שעלול להתבטא בקארמת מחלה יותר רצינית ולגרום לכמה מטפחים לאבד את חייהם.

אלו הן ההבנות הנוכחיות שלי, ואני מקווה שמטפחים נוספים יוכלו  להיעזר בהן. אנא ציינו בחמלה כל דבר שאינו הולם. השי.