במהלך הזמן, מתרגלים מסוימים הרפו בטיפוח שלהם. זה קורה בגלל מושגים שונים. אחד מהם הוא עצלות, סיבה אחרת היא המחשבה: "עבדתי כה קשה במשך כל כך הרבה שנים", או "אני עייף" אחרי שפעלתי כל כך הרבה זמן כדי להביא לסיום הרדיפה. גורם אחר לבעיה זו היא מצוקות מתמשכות שמתרגלים חווים, והקושי שלהם לפתור אותן. אבל במקום להיפטר מההחזקות או לסלק את הקארמה שלהם כדי להפחית את סבלם הם עוסקים בפעילויות של אנשים רגילים ויוצרים עוד קארמה. פעילויות אלו כוללות צפייה בסרטים רגילים או בטלוויזיה, קריאת ספרים רגילים, גלישה באתרי אינטרנט רגילים, או התנהגות בלתי הולמת עם בני המין השני.

ישנה מתרגלת צעירה באזור שלנו שהיא מטפחת ותיקה. היא אוהבת לקרוא ספרים רגילים, לגלוש באתרי אינטרנט נפוצים, ולצפות בסרטים פופולריים. כפי שכולנו יודעים, הדברים האלה נושאים קארמה:

"אדם הוא כמו מיכל והוא מה שהוא מכיל" ("להתמוסס לתוך הפא" – יסודות להתקדמות במרץ)

הקארמה באה לידי ביטוי על גופה בצורה של עליה במשקל ובעיות עיכול. אנשים דואגים לה אך היא אינה מצליחה למצוא את הגורם לבעיותיה בתוך השין-שינג שלה עצמה, ובמקום זאת היא שופכת קארמה נוספת לתוך מוחה.

יש מתרגלת אחרת באזור שלנו שבעלה התגרש ממנה למען אישה אחרת. במקום לשלם את הקארמה על ידי נשיאת הסבל בצורה מכובדת, היא יוצאת עכשיו עם גבר נשוי ויוצרת שוב את אותו סוג של קארמה.

"זה איך שזה מתגלגל שוב ושוב" ("ג'ואן פאלון, הרצאה שישית")

יש שני בתים של מתרגלים באזור שלנו המהווים מרכז לשני סוגי פעילויות. בבית אחד מתקיים לימוד הפא. מתרגלים שמשתתפים בלימוד הקבוצתי שם, לומדים את הפא היטב וגם משתפים את ההבנות שלהם ומשפרים באמת את השין-שינג שלהם בכך שהם מציינים את ההחזקות אחד של השני. קבוצה זו גם עוסקת בפעילויות של הבהרת האמת ביחד. צילומים הראו שיש הרבה פאלונים בממדים אחרים בבית זה.

הבית השני הוא מקום בו המתרגלים מבטאים את סוגי ההתנהגות המתוארת לעיל, המתערה בחברה. פעילויותיהם כוללות צפייה בסרטים רגילים, גברים ונשים המבלים ביחד בצורה לא נאותה, ועורכים מסיבות. מתרגלים שקדנים שביקרו בבית הזה הרגישו מאוד לא נוח בסביבה זו. אני תוהה איך בית זה נראה בממדים אחרים.

כל המתרגלים שתוארו לעיל הם מתרגלים ותיקים. אני מרגיש עצוב מאוד לראות את המצב הזה. האם המאסטר לא אמר:

"ככל שמתקרבים יותר לסוף כך מתקדמים יותר במרץ"

ולא בפחות מרץ? בחיפוש פנימה, אני מגלה בעצמי חלק מאותן הבעיות שיש למתרגלים אלה. בעבר, לא החמצתי אף אחת משליחת המחשבות הנכונות בשעות הגלובליות. הייתי מתעורר באמצע הלילה, כל לילה, כדי לשלוח אותן. אם פספסתי יום של לימוד הפא הייתי לוקח את זה ברצינות רבה. אם למדתי יום אחד רק 30 דקות, הייתי מפצה על כך בהקדם וכבר למחרת לומד יותר. הייתי שולט על מה שאכלתי ולא נכנע להחזקות שלי. כמו כן, הייתי לוקח ברצינות את הקטע של "טיפוח הדיבור" בספר "ג'ואן פאלון" בו המאסטר קבע לנו את הסטנדרט: (הרצאה שמינית "טיפוח דיבור")

"כולנו צריכים לדבר בהתאם לשין-שינג של המתרגלים ולא להגיד דברים של תככנות או להגיד דברים לא טובים. כמטפחים עלינו לשקול את עצמנו לפי קנה המידה של הפא כדי לקבוע אם עלינו לומר דברים מסוימים. מה שיש לומר לא ייצור בעיה אם האדם יעמוד בקריטריון של השין-שינג של המטפחים בהתאם לפא. בנוסף, עלינו לדבר על הפא ולהפיץ אותו, כך שזה בלתי אפשרי לא לדבר. טיפוח הדיבור שאנחנו מלמדים מתייחס לדברים הקשורים בתהילה וברווח אישי שלא יכולים לוותר עליהם בקרב אנשים רגילים, ושאין להם קשר לעבודה המעשית של המתרגלים בחברה; או דיבורים חסרי טעם בקרב התלמידים באותה אסכולה; או התפארות המוכתבת על ידי החזקה; או הפצת שמועות; או הדיונים האלה על נושאים אחרים בחברה שהאדם מתלהב מהם ורוצה מאוד לדבר עליהם.".

הייתי נוהג להפסיק לדבר אם עמדתי לומר דבר שהמאסטר אמר לנו לא לומר, הרגשתי שלא בנוח כאשר שמעתי מתרגלים אחרים אומרים דברים כאלה. עכשיו מילים כאלה יוצאות מפי לעתים קרובות למדי. אני מגלה ששורש בעיות אלה בעצמי הן אותה עצלות או המחשבה ש"עבדתי קשה" או שהמאסטר איכשהו מקבל אותי.

איננו יודעים כמה זמן נשאר. המאסטר אמר:

"אנשי העתיד ילכו בעקבות מה שתלמידי הדאפא של היום עושים" ("לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס 2006")

וגם:

"כתלמיד הדאפא כל כולך מורכב מהדאפא, מה שהוא הנכון ביותר ואפשר רק לתקן את כל מה שלא נכון" ("הדאפא הוא מוצק ולא ניתן להשמדה", יסודות להתקדמות במרץ 2)

האם שכחנו שכדי להגיע לשלמות לא יכולה להיות אפילו השמטה אחת? האם שכחנו למה ירדנו לעולם הזה?

ב-"הרצאת הפא במנהטן", המאסטר אמר:

"האינטנסיביות של הבהרת האמת שלנו צריכה רק לגדול ולגדול, אז אל לכם להרפות – אתם בהחלט חייבים לא להרפות. אם המין האנושי באמת יעבור משהו כמו שהנבואות תיארו, זה יהיה מאוחר מדי להתחרט. אל לכם לאכזב את הישויות החיות, ואל לכם להיכשל בכיבוד הנדר שנדרתם מקודם בשחר ההיסטוריה. וכיוון שהרדיפה המרושעת עדיין לא הסתיימה, בהחלט אין לנו אף סיבה להרפות".

כמה רבות הן הישויות היצורים המקוות נואשות, שם בחוץ, להיתקל בתלמיד דאפא שיציל אותם? כמה זמן בזבזנו? האלוהיות צופות בנו בכל רגע. לפעמים אני תוהה על מה הן חושבות כשהן רואות את ההתנהגות שלנו.

אם אנחנו מטפלים בכל דבר בצורה נכונה, המאסטר באמת יכול לעשות כל דבר בשבילנו. עם זאת, במקום להתמודד עם העייפות שלנו, או הקארמה שלנו בצורה נכונה, אנחנו יוצרים לעצמנו יותר קארמה. כאשר אנחנו יוצרים יותר קארמה לעצמנו, אנחנו יוצרים למאסטר סבל יותר כבד .

גם אם נצטרך לפעול נגד הרדיפה עוד עשר שנים, איננו צריכים אף פעם לשכוח מי אנחנו ולמה אנחנו כאן! הבה לא נשכח שהדרך להפחית את הסבל שלנו היא לטפח! הבה לא נשכח שישנם סטנדרטים לתלמידי הדאפא, ואם אנחנו לא עומדים בסטנדרטים בזמן, גם אנחנו ננופה!