התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא התשיעית בישראל

מאסטר יקר,

מתרגלים יקרים,

רציתי לשתף אתכם איך נעצרתי בטיפוח, תוך מחשבה שאני מטפחת טובה, וכיצד הכוחות הישנים ניצלו את הפרצה של זחיחות הדעת, ועשו זאת בערמומיות כך שלא שמתי לב.

יש בי עדיין החזקה לאנשים רגילים. חשבתי שאם אצור יחסים קרובים, פתוחים וידידותיים עם האנשים הרגילים, כך אוכל להציל אותם. אך שכחתי את מילות המורה:

"מהרמה, ממצב המחשבה ומנקודת המבט של האנשים הרגילים, לא ניתן להבין דברים אמיתיים". (הרצאה ראשונה, "צ'יגונג הוא תרבות פרהיסטורית").

השנה כמעט ולא הייתי בקשר עם המתרגלים הישראלים, שהם אנשים לא-רגילים. כך שאף אחד לא היה יכול היה להצביע לי מנקודת המבט של הפא על החוסרים שלי. האנשים הרגילים שאיתם אני בקשר תדיר אולי נמצאים ברמה אנושית גבוהה, ואילו אני כמתרגלת צריכה כל הזמן לפרוץ רמות ולהתקדם הביתה, לעולם האלוהי שלי. ואת זה לא עשיתי.

חשבתי שאני עומדת בדרישות של הפא והרפיתי מהנחישות שלי. חשבתי שאם אני, אם לשבעה ילדים, מגדלת אותם לבד, עוברת קשיים של חינוך, קשיים פיננסיים וקשיים רגשיים. קשיים אלו כבר מספיק קשים עבורי, ויש לי מספיק "על הצלחת". זאת הייתה מחשבה של בן-אדם רגיל.  נראה היה לי שחיי השגרה היום-יומיים מתקדמים בקצב טוב. עשיתי כבר כברת דרך די רבה, ונעשיתי יותר שלווה, יותר צלולה ויותר אדיבה. כאשר הייתי באה למקומות שונים, תמיד היה לי מצב רוח טוב. האנשים פתוחים אליי ואוהבים אותי, אפילו הציעו לי השנה, שלוש פעמים נישואין. בעיניים של אדם רגיל כל זה אומר שאני אדם מוצלח. ואני לא הבחנתי שזוהי בדיוק ההפרעה, שחוסמת אותי בהתקדמות לקראת רמות גבוהות. דבר נוסף שלא הבנתי היה שאני נופלת למצבים האלה כי יש לי עדיין החזקה נשיית של למצוא חן, שהייתה מוסתרת בי עמוק עמוק. ההחזקה הזאת פתחה את הפרצה לכוחות הישנים שהפריעו לי לשפר את רמת הטיפוח.

"כשמטפחים ומתרגלים ברמה הנמוכה ביותר, יש תהליך שבו גופך יטוהר לחלוטין. כל הדברים הלא טובים שקיימים במחשבה, שדה קארמה הקיים מסביב לגוף וסיבות הגורמות לגוף להיות לא בריא, ינוקו כולם. אם הם לא ינוקו איך תוכל לטפח לקראת רמות גבוהות עם גוף מזוהם ושחור ומחשבות מלוכלכות? אנחנו לא מתרגלים כאן צ'י. אתה לא צריך לתרגל את הדברים האלה של הרמות הנמוכות." ("ג'ואן פאלון", הרצאה ראשונה, "באמת להביא אנשים לרמות גבוהות").

לא נתתי למאסטר את האפשרות לנקות אותי, אבל לכוחות הישנים פתחתי את הדלת. להם מספיק פתח קטן כדי לפרוץ בעוצמה.

ברמה של אנשים רגילים, אדם בנסיבות חיים כמו שלי מרגיש מאושר על שחייו מלאים בחוויות. במשך תקופה מסוימת הייתי מאושרת ושמחה, אך זה הסתיים כאשר כשהתחלתי לחשוב על כך יותר לעומק.

וכך לזמן מסוים נכנסתי למצב של בן אדם רגיל המאושר במצבו. אמנם בזכות כך שעשיתי את שלושת הדברים הייתי מתעוררת משביעות הרצון הזאת, אך לא הרגשתי שיש לי צורך להיות עם מתרגלים, לנסוע לפגישות של הקבוצה, לשתף אותם בקשיים שלי, לשמוע מהם מה הם חושבים, לקבל מהם עצות, ואפילו לא דאגתי מחוסר הרצון הזה. אם אין – אז אין. המתרגלים הישראלים נהיו בשבילי כאילו הם נמצאים רחוק בפלנטה אחרת. מה גם שברוב ימי החודש אין לי כסף לאוטובוס ואין לי זמן, זמני תפוס באופן מלא בפרויקט העיתון א.ט ברוסית.

חוץ מזה, התביישתי לשתף מטפחים אחרים במה שאני עוברת ולא רציתי להכביד על הקבוצה עם הרגשות האנושיים שלי, כדי לא להפריע למטפחים האחרים. חשבתי שאעבור את זה לבד.

באותו זמן לא הבחנתי שאלה הם שוב הכוחות הישנים שדוחפים את המחשבות האנושיות האלה, ושוב הכוונה שלהם היא לא לתת לי לפרוץ את שלושת העולמות, שאשאר עם המחשבות האנושיות ולהחזיק אותי כאן בתוך שלושת העולמות.

למרות שמצד אחד הייתי שבעת רצון מהסטטוס האנושי הגבוה שלי, מצד שני, מצבי כמתרגלת פאלון דאפא לא היה יציב, חשתי מתנדנדת וזועקת, וכל הזמן הרגשתי כטובעת בחבית הצביעה. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני מתרגלת פאלון דאפא כדי לא לטבוע.

וכך היה. החומר השחור שלא סילקתי היווה קרקע רחבה לכוחות הישנים, והחלק המטפח שבי התמודד קשה באופן תמידי. הדבר היחידי שניקר בי היה שהבנתי ברציונל שלי שזה לא תקין שאין לי צורך לנסוע ולהיפגש עם קבוצת המתרגלים ולשתף אותם במה שקורה.

לא חשבתי לכתוב התנסות לוועידה. אמרתי לעצמי, שבעצם אין לי מה לומר למטפחים. הכל הולך לא רע, אני עובדת טוב באפוק טיימס, מנסה לכתוב מעניין, מבהירה אמת לאנשים, לומדת את פא כל יום, ומתרגלת את התרגילים. שחררתי את ההחזקה לכתבות שכתבתי ואני כבר נותנת אמון גדול יותר במטפחים העמיתים. אני מתייחסת לביקורת ולהערות על הכתבות שלי בהכרת תודה, והקונפליקטים שעליהם כתבתי בשיתופי ההתנסויות הקודמים שלי כבר לא קיימים. השתפרתי גם בחינוך הילדים. אבל אף על פי שהרמה שלי הייתה טובה היא הייתה עדיין על בסיס אנושי, והיה עליי לפרוץ אותה. אך מה תהיה הרמה הבאה – את זה עוד לא הבנתי.

למרות שלא חשבתי לכתוב התנסות לוועידה, הרגשתי באותו הזמן דחף פנימי וכתבתי התנסות על היחסים שלי עם ילדים עם הכותרת: "לא להיות הורה רגיל". את ההתנסות הזאת כתבתי שלוש פעמים, כל פעם שלחתי לאחראית, ובפעם השלישית, כשהתנסותי לא התקבלה שוב, האחראית אמרה לי: "ההתנסות שלך היא לא התנסות של מתרגלת. היא סיפור עם ציטוטים. את, לא נמצאת מספיק עם המתרגלים בארץ. עם המתרגלים, באמת תוכלי להעלות את השין-שינג שלך. את בעצם כל הזמן עם אנשים רגילים, ולהיות איתם זה לא לעבור טיפוח אמיתי, את נמצאת במצב קריטי."

לא מייד קיבלתי את מה שהיא אמרה, וגם לא הבנתי את מה שהיא אמרה. הייתי מבולבלת. שאלתי שאלות, הלב שלי הרגיש שהיא צודקת ולא עבר זמן רב וכאילו התעוררתי. לפתע, יכולתי להתבונן על הצד שלי עם אנשים רגילים והבנתי שאני רואה אותם בתור הסביבה האמיתית שלי לטיפוח. ואילו עם המתרגלים – לא ראיתי שאני זקוקה להם בשביל שינוי.

כשנסעתי ללימוד פא קבוצתי ארצי מיוחד, לאחר שלא הייתי בפגישות הלימוד והשיתוף האלה במשך שנה, מצד אחד מאוד התגעגעתי ושמחתי שאני רואה את כולם, ומצד שני התאכזבתי מהתנהגות לא סובלנית של חלק מהמטפחים אחד אל השני, שהסביבה לא מושלמת, שאין הרמוניה, ואני לא כל כך שייכת לכאן. עזבתי את המקום בזמן ארוחת הצהריים עם רצון גדול לחזור כמה שיותר מהר הביתה, לסביבה הרגילה שלי, למרות שהיא מורכבת מאנשים רגילים. אז לא הבנתי שאלה הם שוב הכוחות הישנים שפרצו דרך פרצת ההעדפות; אוהבת אותם ולא אחרים, נמצאת היכן ששמחים לקראתי ולא להיפך…

ברגע זה אני מתבוננת בשנה שחלפה עם עיניי מטפחת, ורואה שפספסתי את השנה ושצריך להתחיל הכול מהתחלה. המחשבות הנכונות שלי נחלשו, רק מספר פעמים הרגשתי שהן די חזקות. כבר הייתי ברמה די חזקה של שליחת המחשבות, כי ראיתי את הכוחות הישנים, נלחמתי בהם וגם ראיתי תוצאות. ואילו השנה אפילו ה"מיה" שתמיד הופיע ברור מול עיניי בזמן שליחת המחשבות הנכונות, בקושי הופיע. ובזמן שליחת המחשבות הנכונות – המחשבות הרגשיות התנפלו דווקא בחמש הדקות האחרונות. ידעתי שכך לא צריך להיות וידעתי את זה טוב, אבל לא היה לי כוח להתנגד למצב הזה והוא נמשך זמן רב.

מתוך "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא", ושינגטון 2011:

"כשאנשים מסוימים קוראים את" ג'ואן פאלון" הם לא מתרכזים אלא חושבים על דברים אחרים, ולא מסוגלים למקד את תשומת לבם בטיפוח. זה שווה ערך לבזבוז זמן. וזה לא רק בזבוז זמן – במקום שזה יהיה הזמן שבו הם יתרוממו, הם משתמשים במחשבתם לחשוב על עניינים ודברים שהם לא צריכים להטריד את עצמם בהם, וכך, לא רק שהם לא מתרוממים, אלא להיפך, הם פעמים רבות נופלים ברמה.  אם לא תלמדו את הפא היטב, יהיו דברים רבים שלא תהיו מסוגלים לעשות היטב".

גם לימוד הפא שלי לא היה מספיק מרוכז, והיה חלש. לפעמים בזמן לימוד הפא דרך האינטרנט הרגשתי רעב חזק ולא התאפקתי – הייתי לוקחת אוכל בשקט, כי המתרגלים לא רואים ואינני מפריעה להם. אבל בזמן שאכלתי הפרעתי לפא להיכנס, החמצתי את הדקות היקרות האלה שבהן האלוהויות יכולות לפתוח לי הבנות חדשות. הכוחות הישנים שוב דחפו את המילים שלהם לתוכי: "תאכלי, תאכלי כך תהיי יותר מרוכזת".

בן אדם רגיל שאוכל, יכול באמת להתרכז יותר, אך זה לא נכון לגבי מתרגל. מתרגל שאוכל בזמן לימוד הפא מאבד הזדמנות לעלות עוד יותר בהבנות. חוץ מזה, משקלי עלה ודאגתי במובן האנושי על כך שהשמנתי.

את התרגילים תמיד אהבתי לעשות, אך שוב היו מחשבות רגילות בזמן התרגילים. לא מסוג של רווח אישי, אבל היו מחשבות שקשורות ליחסים בין-אישיים, לנושאים של כתבות, לפגישות שיהיו היום, לחוויות אחרי פגישות, וכל אלו גם היו הפרעות של כוחות ישנים. הם הכניסו בי מחשבה שדווקא בזמן התרגול השקט ההחלטות יהיו נכונות יותר, שזהו בדיוק הזמן לחשוב על דברים חשובים.

כשאני כותבת מילים אלו, אני נזכרת שאת ההתנסות שלא התקבלה שלוש פעמים, כתבתי כמעין סיכום. הסתכלתי רק על ההבנה השטחית, שמדברת רק על ההישגים שלי. כך משתפים האנשים הרגילים. הם מספרים על ההישגים שלהם, ואצל מתרגלים צריך להוציא מהלב החזקות ולא להתבייש לשתף בזה מתרגלים אחרים.

עם הילדים שלי למדתי הרבה דברים ושוב הייתי ברמה של הורה טוב רגיל. הורה רגיל שרואה את החסרונות שלו ובוחן את עצמו בכנות, מתחיל לתקן את חסרונותיו ולבסוף מגיע לרמה טובה של הורה. אבל כמתרגלת אני צריכה להתעלות מעבר לזה.

וזה מה שהתעוררתי אליו:

כשהילדים מתחילים לריב אחד עם השני או מעורבים יותר מדי רגשית ביחסים שלהם, עברו בי כל מיני התרגשויות ולבי לא היה שקט. באותה התנסות שכתבתי שלוש פעמים ולא התקבלה, לאורך כל ההתנסות סיפרתי איך טיפחתי את מידת הסובלנות שלי. אבל לא הבנתי שכל התקוטטות ומריבה בין הילדים בנוכחותי הן הפרעות של הכוחות הישנים. אני קיבלתי אותם, הייתי מודעת לכך שאני נמצאת תחת רדיפה, וניסיתי במצב כזה לשמור על רוגע ולא להתערב. אבל המצבים האלה חזרו על עצמם הרבה. המצב הנכון הוא להגיד לכוחות הישנים "מספיק!" וזה מה שעשיתי. המצב השתנה מיידית – כשאש המריבה הייתה עולה, מייד היא הייתה נכבית כשעצרתי אותה בתוכי. עם השקט הפנימי אני אומרת "די!", ותוך כמה דקות זה נכבה.

קראתי הרבה התנסויות של מתרגלים סינים שבזכות אמונתם בדאפא עוברים עליהם ניסים ונפלאות. למשל מישהו ששבר את עצמותיו והחלים ללא חבישה בגבס. ואני עוברת כל יום ניסיונות שבהן ההחזקות משמשות כפרצה וכבר התרגלתי ומתייחסת אליהן כאל קשיים יום-יומיים. גם לימוד הפא הפך לשגרתי, למרות שהוא הכי חשוב לי והכי יקר לי. ככה אי אפשר שיקרה למתרגל, לאבד את ההערכה לנפלאות הדאפא ולשינוי בגלל שהוא יום-יומי. התרגלתי לניסים של הדאפא.

כאשר הייתי נוסעת לקבוצה, המתרגלים היו מצביעים לי על המצב הרפוי הזה. אנשים רגילים לא היו אומרים דבר כזה. בשבילם זה לא כישלון ולא ירידה, בשבילם לפתח הרגל חיובי זאת מעלה. ואצלנו הכל הפוך.

חוץ מזה, אנשים רגילים כל כך עסוקים בעצמם שאין להם כוח לאחרים, הם לא יכולים באמת להבין את הזולת, באמת לעזור לזולת, ושתהיה להם באמת חמלה.

ואני צריכה להציל אותם. אני מבינה שהם מסתובבים סביב הבור שחפרו, ושהם ייפלו לשם. זהו התכנון של הכוחות הישנים. וכיצד אני במצב הרפוי עם שביעות-הרצון, עם ההרגל של לסבול קשיים באופן פסיבי – איך אוכל באמת לעזור להם? אני חייבת לפרוץ רמות, חייבת להיות במצב של אלוהות – ורק אז אוכל להציל אותם באמת.

אבל אני הרפיתי מהמסירות שלי, ואיפה החמלה האמיתית שלי?

מתוך "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא" (ושינגטון 2011):

"כאשר זה בן אדם שעושה דברים אנושיים וכאשר דברים לא נעשים באמצעות מחשבות נכונות, לא תהיה בדברים האלו כל מוסריות אדירה של תלמיד דאפא. במילים אחרות, כפי שאלוהויות רואות זאת, זה רק בזבוז זמן – לא מוסריות אדירה או טיפוח – אף על פי שאתם אכן עשיתם את זה. אז האם תגידו שזה נעשה לשווא?"

המילים של המאסטר הגיעו אליי בזמן הנכון וחדרו עמוק ללבי. המורה בסבלנות, עוד פעם מזהיר אותי לא לעצור בטיפוח, לא לפחד לפרוץ רמות, להאמין בכוח של הפא, לשחרר את ההחזקות לחיים של בן-אדם רגיל. רק אז אפשר באמת להציל אנשים.

אני חייבת לפצות במהירות על השנה שהלכה כמעט לאיבוד. אני צריכה לחדש נסיעות לפגישות הלימוד הגדולות ולהשתתף בלימוד הפא גם בירושלים. ברגע שלקחתי את ההחלטה על עצמי באופן מיידי זוג צעיר עם מכונית הציע לי טרמפ, כלומר לא יהיה לי בעיה לחזור הביתה. אני החלטתי גם לא להסתיר כלום מהמטפחים, לשתף אותם כי כך, ביחד, בגוף אחד אפשר לפרוץ רמות, להתקדם הביתה.

תודה לכולם.