ברכות למאסטר, ברכות לעמיתיי המתרגלים.

הגעתי להבנה שהגיע הזמן שאשתף מתרגלים אחרים על הבעיות איתן התמודדתי בטיפוח שלי במשך השנים האחרונות. ההתמקדות היא על כיצד הבנתי מה היא ההחזקה הבסיסית שלי. ההחזקה הזו שיחקה תפקיד שלילי רבות בדרכים שונות בפרויקטים של דאפא בהם השתתפתי. לא לעשות לקחתי על עצמי שום עבודה הדורשת לקיחת אחריות. רק עזרתי בדברים קטנים כצוות תמיכה. תמיד חיכיתי שאחרים יתחילו בפרויקט כדי שאוכל לעזור.

ההחזקה הבסיסית שלי הייתה חוסר בהערכה העצמית שלי. תמיד חשתי שאני לא ראוי לשום דבר טוב או כדאי. חשתי שכל מצב רע שמתרחש הוא באשמתי ואפילו שאלתי את עצמי כיצד יכולתי לעשות משהו כה חשוב כמו להיות תלמיד דאפא בתקופת תיקון הפא. אף פעם לא הרגשתי שאני מספיק טוב.

במשך הטיפוח מחשבותיי היו תמיד על סילוק ההחזקות. הקשבתי לכל מחשבה וחיפשתי החזקות לסלק. במשך הזמן הבנתי שזו גם הייתה החזקה. חשבתי שאם רק אוכל לוותר על החזקה נוספת, אהיה אדם יותר טוב ואהיה יותר ראוי. חיבלתי בעצמי בכך שדחקתי באחרים שיתגברו את ההרגשה שלי. בגלל חוסר ההערכה שהייתה לי כלפי עצמי האמנתי שחיי אמורים להיות קשים, כבדים ומעונים לכן למעשה גרמתי לחיי להיות קשים, כבדים ומעונים.

רק בפעמים שעשיתי את שלושת הדברים הרגשתי שזה אני האמיתי. הייתי ממוקד ובטוח עם כל מחשבותיי בפא וידעתי שזה מה שנועדתי לעשות.

אף פעם לא הבחנתי בהבדל בין עצמי האדם הרגיל ועצמי תלמיד דאפא של תקופת תיקון הפא – למעשה אלה הם שני אנשים שונים.

כשהתחלתי לטפח פאלון דאפא כל חיי השתנו. לא רק שכל המחלות שלי נעלמו, גם דרך החיים שלי השתנתה. אינני מכיר בעצמי יותר כאדם רגיל שיש לו מחלות. אני רואה את עצמי האמיתי – אני תלמיד דאפא של תקופת תיקון הפא.

ביסודות להתקדמות במרץ 2 המאסטר אמר:

"תלמידי הדאפא הם אדירים, כי מה שאת ם מטפחים הוא החוק הגדול האולטימטיבי של היקום, כי אימתתם את הדאפא בעזרת מחשבות נכונות ובגלל שלא נפלתם בתוך הקשיים העצומים. מעולם לא היה בהיסטוריה תקדים לכך שתלמידי הדאפא מתקנים את הפא. תוך כדי ביצוע המעשים האדירים של אימות הפא באמצעות השכל, של הבהרת המצב האמיתי בעזרת חוכמה ושל הפצת הפא והצלת אנשי העולם עם חמלה, הדרך של כל תלמיד דאפא לשלמות נמצאת בתהליך של השלמה. בעת האדירה של ההיסטוריה, כל צעד יציב הוא עדות היסטורית מפוארת והוא מוסריות אדירה שלא ניתנת לשיעור. כל זה יתועד בהיסטוריה של היקום. פא אדיר ועידן אדיר יוצרים את הישויות המוארות האדירות ביותר". ("גדולת תלמידי הדאפא")

אני חלק מזה. כעת אני הולך כשראשי מורם, והולך בדרך שהמאסטר תכנן עבורי.

קארמת מחלות

כמטפח הייתה לי קארמה מחלות, אך המשכתי לקרוא לזה סרטן ופעילות יתר של בלוטת התריס. כל הזמן הייתה לי מחשבה שאני חולה. בשלב הזה, לא הבנתי את ההבדל בין להיות חולה לבין קארמת מחלות, אך הבנתי שיש לי מחשבות אנושיות. זה היה לפני שהבדלתי בין האני האמיתי שלי והאני לפני שתרגלתי בדאפא, מישהו שהייתה לו מחלת ריאות, אלרגיות ועייפות כרונית, מישהו שגוסס. בשלב הזה לא יכולתי לראות את ההבדל.

שמרתי בסודיות לגבי קארמת המחלות. במשך 12 החודשים הראשונים לא רציתי שאף אחד יידע. ההערכה העצמית הנמוכה שלי אמרה לי שהקארמה של המחלות מגיעה לי. הבנתי שאי שיתוף בעיות טיפוח אלה יגרום לקושי לפרוץ את החשיבה הזו. במשך שישה חודשים לאחר מכן התחלתי לשתף לאט את המתרגלים במצבי.

חיפשתי תמיכה. יום אחד בדמעות, שיתפתי מתרגל סיני מסידני בקשר למצבי. הוא אמר לי: "אני כל כך מצטער לשמוע זאת, כל כך הרבה מתרגלים נפטרים, אתה צריך ללכת ולהשתתף בכמה שיותר קבוצות לימוד פא, אם אתה יכול לך כל יום, ולך למקומות שאתה יודע שיש מתרגלים שמתרגלים את התרגילים." זה היה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע. צמצמתי את שעות העבודה שלי והתחלתי להגיע לקבוצת לימוד פא גדולה ושתי קבוצות לימוד פא אחרות שבאזור שלי.

ב"יסודות להתקדמות במרץ" המאסטר אמר:

"זה כמו טבעות של עץ ויש קארמה של מחלות בכל שכבה, כך שצריך לנקות את הגוף עבורך מהמרכז."

"זה ימשיך עד שהטיפוח-תרגול שלך יגיע לצורה הגבוהה ביותר בשי-ג'יאן-פא, כלומר גוף לבן טהור, אז הכל יידחק החוצה." ("הקארמה של המחלות")

כשקראתי את זה, כל זה היה הגיוני ויכולתי להבין את ההבדל בין להיות חולה לבין קארמת מחלות. הבנתי שהמאסטר חיכה לי בסבלנות שאתעורר לזה.

המאסטר הוא התמיכה שלי. הוא מקשיב לי, עוזר לי להתעורר, ותמיד נמצא עבורי. אינני מטפח יותר בבדידות כי המאסטר נמצא לצדי. אני שם את חיי בידיו של המאסטר, והדאפא טבוע בליבי. תודה מאסטר!

זוהי הבנתי ברמה שלי.