(קטעים מובחרים: מתוך ההזמנה להגשת התנסויות להנצחת יום השנה העשרים להפצת הפאלון דאפא).

ה-13 במאי 2012 היה יום השנה העשרים להפצת הפאלון דאפא בעולם; באותו יום חל גם יום הפאלון דאפא העולמי. אני מתרגלת בפאלון דאפא במשך 16 שנה, ואין לאל ידי לגמול למאסטר על ההצלה הרחומה שלו. הייתי רוצה לשתף את הקוראים בהתנסות שלי, על שנפל בגורלי הטוב לתרגל ולטפח בפאלון דאפא.

אני בת ששים ושתיים, בריאה פיזית, מאוזנת, אופטימית, שמחה ואדיבה לאנשים. לא כך הייתי לפני הטיפוח-תרגול. סבלתי מתסמונת מנייר (חירשות הולכת ומחמירה, צלצול באוזניים וסחרחרות), אנמיה, בעיות קיבה, דלקת חמורה של שלפוחית השתן, התפשטות קולגן בארבע או חמש חוליות של עמוד השדרה ולחץ בעצב הירך. הייתי משותקת חלקית, לא יכולתי לעמוד, לשבת, לישון או ללכת. בכיתי כל יום והייתי על סף התמוטטות נפשית. הייתי רתוקה למיטה ולא יכולתי לעבוד במשך שישה חודשים. חיפשתי מזור בכל מקום, אך ללא תוצאות. פיתחתי קוצר רוח עקב המחלות. כמו-כן, איבדתי את הראייה בעיני השמאלית. בסופו של דבר איבדתי את התקווה בחיים. רק משום שלא יכולתי להפקיר את בתי האהובה, נשאתי את הסבל בתקווה שתבוא הישועה שתשנה את חיי.

לבסוף, ב-8 בינואר 1996, הישועה המיוחלת לה חיכיתי כל חיי הופיעה. בזכות קרוב משפחה קראתי את הספר "ג'ואן פאלון" מאת המאסטר לי הונג-ג'י. הבנתי שכל הסבל והאושר הם פירעונות של חובות קארמתיים; ש"אמת-חמלה-סבלנות" הוא תכונת היקום והקריטריון היחיד לאמוד אם האדם טוב או רע.

המאסטר אמר:

"כבן אדם אתה נחשב טוב רק אם אתה מתאים לתכונה הזאת ג'ן-שן-רן; מי שמתנהג בניגוד לתכונה הזאת הוא באמת אדם רע". ("ג'ואן פאלון" הרצאה ראשונה, "ג'ן-שן-רן הוא הקריטריון היחיד לאמוד אם האדם טוב או רע")

רציתי להיות אדם טוב, מטפחת אמיתית. מאותו הרגע התחלתי לתרגל בפאלון דאפא והתחלתי בחיים חדשים. זמן קצר לאחר שהתחלתי ללכת לאתר התרגול, חוויתי הקלה  בכאביי ומחלותיי נעלמו. מאז נהניתי מגוף בריא ונפש בריאה. אני מספרת לכל מי שאני פוגשת: "הפאלון דאפא הציל אותי, מאסטר לי הונג-ג'י הציל אותי". באורח פלא שבתי לראות בעיני השמאלית אחרי עיוורון של 31 שנה. זאת כעבור תקופה של שנתיים ושלושה חודשים של טיפוח-תרגול.

סיפורי התחיל כשהייתי בת שבע עשרה. בסביבות השעה 3:00 אחר הצהריים ב-30 בספטמבר 1967, אמי עמדה לתפור כמה יריעות סרוגות לסוודר עם מחט גדולה. מתוך סקרנות, ישבתי לידה ורציתי ללמוד איך לתפור. באותו רגע שאמי משכה את המחט, רכנתי מעליה כדי לראות. המחט חדרה לתוך עיני השמאלית. צעקתי מרוב כאב, ודמעות זלגו מעיני. אמי הייתה שרויה בפחד אימים; אבי אמר, "מהר – בואו ניסע לבית החולים". באותה העת התחוללה "המהפכה התרבותית בסין", ואנשים בכל רחבי סין היו מעורבים בה. אף אחד לא עבד בבתי-החולים; כל הרופאים הסתתרו ולא מצאנו איש שיטפל בי. אמי ואני חזרנו הביתה חסרות אונים. דמעות המשיכו לזלוג מעיני השמאלית עד לבוקר המחרת. בבוקר יצאנו לבית החולים היחיד בתורנות – בית החולים שי-נאן בעיר צ'ונג-צ'ינג. לאחר בדיקת העין אמר הרופא, "גלגל העין היא כמו שקית מים. כשלא נשארים נוזלים, מאבדים את הראייה" במילים אחרות הוא אמר לנו שאין כל דרך לרפא את העין.

זו הייתה מכה קשה מנשוא עבור אמי והיא פרצה בדמעות. היא לא יכלה לעשות דבר אלא לקבל את רוע הגזירה. ואז סיפרה לי על נבואה של נזיר טאואיסטי. "כאשר היית בת שנתיים או שלוש, נזיר טאואיסטי עובר-אורח ניגש אלי ואמר: גברתי, מה לגבי שליפת מקל גורל עבור הבת שלך!" אמי ענתה לו, "עבור ילדה קטנה, מדוע?" תחת הפצרה חוזרת ונשנית של הנזיר ביקשה ממני אמי לבחור מקל. טלטלתי את מיכל הבמבוק, ומקל הגורל יצא. הנזיר קרא אותו והסביר לאמי, "לא משנה בת כמה תהיה הבת שלך, עליה להיות בעלת מום אחרת לא תתחתן." מאז, אמא נקטה בכל אמצעי זהירות מחשש שמא יקרה לי משהו. מעולם לא חשבה שנבואה זו תתגשם, מפני שעמדתי להגיע לגיל שבע-עשרה. לאחר שאמי סיפרה לי את הסיפור, היא הביטה בי חסרת אונים, "בתי, כנראה שהיית חייבת לעבור את הקושי הזה בחיים שלך". אכן! אם קושי אמור לבוא, מי יכול לחמוק ממנו? עקב אובדן הראייה בעיני השמאלית, הייתי צריכה להשתמש בעיני הימנית לכל דבר. חייתי עם נכות זו מגיל צעיר; לא קשה לדמיין שחוויתי יותר צער מאשר אושר בחיים. רק בשנת 1996, כשהתחלתי לתרגל בפאלון דאפא, הכול השתנה לחלוטין.

ב- 22 באפריל 1998, בעלי חש כה ממורמר בארוחת ערב שבקושי יכול היה לאכול. דאגתי לו ושאלתי אותו מה קרה. הוא אמר, "המנהל העבודה הזמין כמה עובדים – ממש לנגד עיניי, לצאת לאכול איתו (על חשבון מקום העבודה) ואותי לא הזמין. היה ברור שהוא רוצה להביך אותי. אולי הוא נוטר לי טינה על שלא הוזמן לחתונת בתנו". אמרתי, "הקיבה שלך רגישה. אם תלך תשתה ותאכל אוכל לא בריא, זה לא טוב בשבילך. מדוע לטרוח? חוץ מזה, כששאר העובדים יגלו שהקבוצה שלכם מנצלת את כספי החברה לאוכל ולשתייה הם גם יכעסו. האם זה לא דבר טוב שלא ביקש ממך להצטרף?" אבל מילותיי לא הועילו. במקום זאת, הוא הכה אותי בעיני העיוורת.

בעלי בקיא באומנויות לחימה, והכה אותי די חזק. הוא הוציא עלי את כל הכעס שחש כלפי מנהלו. העין השמאלית שלי התנפחה מיד, והתפתח מסביב לעין עיגול סגול כמו של דוב פנדה. חשבתי, "הוא לא מטפח, הוא רק אדם שאינו מטפח-מתרגל. זה באמת קשה בשבילו, אז איך הוא יכול לסבול זאת?" לא התמרמרתי עליו. עמדתי מול התמונה של המאסטר ואמרתי: "מאסטר, אני תלמידה שלך. אני מתנהגת בהתאם לעקרונות של הדאפא – כמתרגל אין על אדם להשיב מכה כשמכים אותו או להחזיר כאשר מקללים אותו. אנהג לפי הדרישות ממטפח". לא האמנתי שתהיה בעיה כלשהיא. בשלווה חזרתי לשולחן האוכל ואמרתי לבעלי, "אל תרגיש רע. אני לא שונאת אותך. בוא נאכל!" אם זה היה קורה לפני תחילת הטיפוח שלי, לא הייתי נשארת שלווה או סובלנית. הרי יעצתי לו בנועם, ובתמורה קיבלתי אגרוף בעין. אילולא טיפחתי, הייתי נאבקת בחזרה או מתגרשת ממנו. אולם מאז שהתחלתי לתרגל בפאלון דאפא, ידעתי שמטפח אינו יכול להתייחס לאנשים עם הנימוקים האופייניים – עין תחת העין, ורוע תחת רוע; אנו צריכים להיות מודרכים על ידי העקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות", לנהוג במוסריות מול שנאה וליישב כעסים בדרך של חמלה. אנו באמת מסוגלים להישאר רגועים ולסבול בשקט, גם אם נפגענו. המשכתי להתנהג כרגיל. כשישבנו לארוחת הערב ביחד פתחתי בשיחה איתו, למרות שאני זו שהתמודדה עם המצוקה. עדיין אכפת היה לי ממנו וניחמתי אותו. הדבר המוזר הוא שבכיתי כפי שעשיתי לפני 30 שנה. ידעתי שהמאסטר בוחן אותי כדי לראות אם אני באמת מסוגלת לוותר כשפוגעים או מתעללים בי.

הסובלנות שהצגתי ללא טענות וללא שנאה בעקבות המקרה עמדה בניגוד מוחלט להתנהגות שלי בעבר. בעבר הייתי חסרת סבלנות, ולעולם לא ויתרתי לאחרים בקלות. בעלי נרגש עמוקות וחש רגשות אשם. כעבור ארבעה ימים העיר אותי במהלך הלילה ושאל, "על מה חשבת בימים האחרונים?" אמרתי, "לא חשבתי על שום דבר". הוא שאל שוב, "לא חשבת להתגרש ממני?" (בעבר כאשר היה מעליב אותי הייתי מאיימת עליו בגירושין). עניתי, "לא". "למה לא?" – הוא חש מבולבל.

שיננתי בפניו את הוראות הפאלון דאפא של המאסטר:

"אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר". (מצבים – יסודות להתקדמות במרץ)

הוא ישב בשקט ליד המיטה והקשיב. יכולתי לראות שהוא נרגש מהפא של המאסטר. עיניו היו אדומות, והוא התאמץ מאוד להתאפק מלהזיל דמעות. הוא אמר, "חזרי על זה שוב". שיננתי בפניו את הפסוק שוב. הוא אמר, "אינני יודע כיצד אוכל לפצות אותך. אממן לך טיפול רפואי". הרגעתי אותו, "אין צורך, בקרוב אהיה בסדר ".

בלילה השישי לאחר האירוע הייתי בדרכי לאתר התרגול. באופן בלתי מודע כיסיתי את עיני הימנית ולפתע הבנתי שהעין השמאלית מסוגלת לראות – בית ולאחר מכן עץ. נטלתי בידי את הספר "ג'ואן פאלון". שלושת התווים של הכותרת הופיעו בבירור לנגד עיניי. חשבתי, "מאסטר! העין יכולה לראות כעת לאחר אובדן ראייה שנמשך שלושים ואחת שנים! פשוט בגלל שהשין-שינג שלי השתפר מעט ונהגתי לפי דרישותיך, סילקת את הקושי הזה ושינית את חיי; כיצד אוכל אי פעם לגמול לחסד שלך?" הבעתי הכרת תודה עמוקה למאסטר. תודה לך מאסטר על ההצלה הרחומה!

ואז קיבלתי הבנה עמוקה יותר של הפא:

"לכן כשאנשים סובלים מקשיים או ממזל רע הם משלמים את הקארמה שלהם בתהליך הגמול הקארמתי". ("ג'ואן פאלון" הרצאה שנייה, "היכולת העל-טבעית של סו-מינג-טונג")

"עליכם לשים לב לטיפוח השין-שינג ולתרגל טיפוח בהתאם לתכונת היקום, ג'ן-שן-רן. עליכם להשתחרר לחלוטין מהתשוקות של האנשים הרגילים, ממחשבות רעות ומכַּווָנות למעשים מוטעים. עם כל שיפור קל במצב המחשבה שלכם, מספר דברים רעים יסולקו מגופכם". ("ג'ואן פאלון" הרצאה ראשונה, "מדוע הגונג לא גדל עם התרגול")

"הטיפוח תלוי באדם עצמו ואילו הגונג תלוי במאסטר". ("ג'ואן פאלון" הרצאה ראשונה מאפייני הפאלון דאפא)

נדהמתי מהנס של הדאפא. שיקום הראייה לאחר שלושים ואחת שנים של עיוורון נחשב לבלתי אפשרי בעזרת הרפואה המודרנית, אבל זה קרה לי מכיוון שנהגתי על פי  הדרישות ממטפחים.

המורה גם אמר:

"כאדם שמטפח ומתרגל ניתן לשנות עבורך את דרך חייך ואפשר לשנות אותה רק באמצעות טיפוח-תרגול". ("ג'ואן פאלון" הרצאה שנייה היכולת העל-טבעית של סו-מינג-טונג)

כולי נרגשת, מיהרתי לאתר התרגול כדי לשתף עם עמיתי המתרגלים את שמחתי על השבת מאור עיניי. כולנו מודעים לכך שהפא נכון ואמיתי לחלוטין.

המורה אמר:

"פוֹא פָא הוא העמוק ביותר והוא המדע המיסטי והעל-טבעי ביותר בין כל התיאוריות שבעולם" ("לון יו" – "ג'ואן פאלון")

כיום, שיטת הפאלון דאפא נפוצה בלמעלה ממאה מדינות ואזורים. יש אלפים רבים של מתרגלים שהפיקו תועלת מהדאפא ושיפרו את המוסריות שלהם. אנו משתמשים בעקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות" כהדרכה וכדי להיות אנשים טובים. אנו תורמים באופן משמעותי לחברה ולמשפחות שלנו. איננו רודפים אחרי ממון או שררה; אנו רק רוצים לסייע לאנשים נוספים להפיק תועלת מהדאפא בדיוק כמונו. אנו רוצים לספר לעוד ועוד אנשים על הפא האמיתי הזה.