התנסות שהוקראה בוועידת הפאלון דאפא התשיעית בישראל

מורה נכבד ורחום,

מטפחים יקרים,

לאורך מסע הקמת המוסריות האדירה שארך 9 שנים הלכתי במסלול שהמורה תכנן עבורי. המסע היה קדוש, טהור, צלול, ומלא סימני דרך מהמורה שנוכחותו והגנתו היו מוחשיים ביותר.

במהלך המסע המופלא הזה, הגעתי להבנה טהורה, שעברתי את מחסום העצמי האנושי האחרון של הרצון להגיע לשלמות, לפגוש את המשפחה שלי ולהיות שליט ביקום שלי, והחשוב ביותר הוא ללכת באמונה מלאה בדבקות במורה למען האנושות ולא מתוך אנושיות.

בהוראת הפא בוועידת הפא בוושינגטון DC בשנת 2011 המורה שואל בפסקה 14:

"אם אתה רוצה לטפח, אם אתה רוצה להשתחרר משלושת העולמות, אם אתה רוצה לחזור למקום המקורי שלך, ולהציל את הישויות החיות השייכות לגן-העדן שלך, אם אתה באמת רוצה לעזור למאסטר לתקן את הפא, אז האם [הדברים הקשים האלה] לא מקדמים את כל זה עבורך, לא מאפשרים לך לטפח את עצמך באמת? האם זה שאתה נתקל בדברים קשים כאלה לא סולל למעשה את הדרך עבורך? אז למה אתה לא מרוצה?"

כשקראתי את המאמר הזה המחשבה שעלתה בראשי הייתה:"אני מאושרת", כשבמוחי עובר סרט מסלול הבהרת האמת שלי שהייה עמוס באושר בכל שנייה ושנייה.

המורה אומר בהרצאה רביעית בספר "ג'ואן פאלון":

"הפא שן שלי יודע כל דבר. הוא יודע כל דבר שבלבכם ויכול לעשות כל דבר. הוא לא ידאג לכם אם לא תטפחו ותתרגלו. אם תטפחו ותתרגלו הוא יעזור לכם לאורך כל הדרך עד הסוף."

לפני שהייתי יוצאת להבהיר אמת תמיד למדתי את הפא, עשיתי תרגילים שעתיים ושלחתי מחשבות נכונות לפני שיצאתי, בדרך ובכל מפגש עם אנשים. כמעט כל האנשים שפגשתי הקשיבו בתשומת לב, שאלו שאלות, הודו לי והרוב אמר: "את עושה עבודת קודש". גם כשלא דיברתי בשפת האדם שעמד לפני, הייתי מגישה לו עצומה בשפה שהוא ידע, מחכה שיקרא, יבין ויחתום. היו צרפתים, רוסים, ערבים, גרמנים, אנגלים, שוודים, לא הרבה סינים. היו הרבה שאמרו "פגשתי את הפאלון גונג במדינה כזו או כזו, אתם עושים עבודה טובה", "ראיתי אותם יושבים במדיטציה לפני השגרירות הסינית" ועוד. לפני שבוע אמרה לי אישה מאנגליה: "אני מתפללת יום יום לשלום הפאלון גונג, הם אנשים נפלאים". בסוף הקיץ בחוף "ניין ביץ'" שהיה עמוס בחיילים מטפחת עמיתה ואני לא יכולנו לגשת לכולם, כולם ביקשו שניגש להסביר להם, לספר להם, מכל הכיוונים סימנו לנו בידיים ובעיניים "בואו בואו", ניגשנו אל רובם שמאוד שמחו להבין להזדהות ולחתום. שש שעות היינו בשמש החתמנו יותר משלוש מאות אנשים, הלב עלה על גדותיו מרוב אושר. תמיד בזמן ההחתמות האנרגיה כל כך נפלאה, המפגשים הקצרים עם האנשים מלאים בקסם ויש המון חמלה. זה המקום להודות לאלוהויות של הפא שהיו אתי לאורך כל המסלול, זה הם באמת שעשו את העבודה, אני רק עשיתי מה שהמורה אומר שעל תלמיד דאפא לעשות. בהבהרת האמת, כחלקיק של הפא, פעלתי מתוך "אמת – חמלה – סובלנות."

פשוט הלכתי מעיר לעיר, כפר לכפר, חוף לחוף, בתי ספר, מכללות, אוניברסיטאות, תחנות אוטובוסים, תחנות רכבת, מסעדות, רחובות, גנים ציבוריים, משרדים ממשלתיים, מדלת לדלת, ולכל האנשים שהתקשרו אלי בטעות במשך השנים הבהרתי את האמת, סיפרתי להם על הרדיפה, החתמתי אנשים על עצומה נגד הרדיפה, חילקתי מאות אלפי עלוני מידע. במשך השנים האחרונות יצאתי להבהיר אמת בכל יום, שנה אחר שנה, בשמש, בגשם, ברוח, גם כשגופי כאב מאוד בזמן שניקה קארמה, וגם כשהכוחות הרעים ניסו לחנוק אותי. וכל המסלול הנפלא החל בבקשה שהייתי מצרפת למחשבות הנכונות שהייתי שולחת, הייתי מבקשת מהמורה: "בבקשה תביא לחיים שלי את כל האנשים שאני צריכה להציל. אני לא יודעת איפה למצוא אותם". והם הגיעו והמשיכו להגיע במשך השנים, והאמת הם היו אנשים נפלאים שבעקבותיהם הגיעו עוד אנשים נפלאים ובעקבותיהם הגיעו עוד ועוד אנשים נפלאים.

לא פשוט או קל להעלות מסלול כל כך עמוס של יציאה להבהרת אמת, ואכן אני מודעת לאחריות האדירה שאני נושאת על כתפי במשימה זו. המחשבה שמנחה אותי היא כמה היה לי המסע קסום ואולי עם עוד אחרים ירצו לאמץ חלק ממנו כולנו נצא נשכרים. הקשה ביותר עבורי הוא שאין לי מילים לתאר את עזרת המורה ואלוהויות הפא שרקמו אתי את המוסריות האדירה, אני רק יצאתי עם העלונים, העצומות והלב הטהור. אומר בכנות שכמעט מעולם לא ידעתי לאן אגיע, ידעתי רק צפון או דרום ואיפה שאמצא אנשים. את שאר המסלול ואת מה שנאמר, את מי שאפגוש ואת שקרה – זה האלוהויות שרקמו.

אספר בקצרה ארבעה סיפורים שימחישו את שקרה בשטח:

סיפור ראשון: החתמתי סטודנטים באוניברסיטת ת"א. אני הולכת במסדרון ושומעת בראש את הפא-שן של המורה אומר לי "לא לחשוב" המשכתי עוד כמה צעדים ואז אני רואה קפיטריה עמוסה בסטודנטים שאוכלים ושותים קפה, נכנסתי, הבהרתי אמת והחתמתי את כולם. אם לא הייתי מקשיבה למורה, אני חושבת שלא הייתי מעיזה להיכנס, כי המחשבה שהייתה לי במקרים כאלה היא שאי אפשר להפריע להם, הם אוכלים. את המשפט "לא לחשוב" אימצתי רבות. כמו שעשיתי בכל הרמזים ושאר העצות שהמורה נתן לי לאורך המסע הארוך.

המורה אומר ב"ג'ואן פאלון" בהרצאה רביעית:

"אמרנו שטוב או רע נובעים מהמחשבה הספונטנית של האדם והמחשבה באותו רגע יכולה להביא לתוצאות שונות."

סיפור שני: עבדתי כאם בית בפנימייה לילדים ממשפחות הרוסות. במשמרת הבוקר אחד הילדים השתולל, משכתי אותו החוצה והוא בעט שוב ושוב ברגלי. כשסיימתי את המשמרת ויצאתי כרגיל להחתים אנשים בתחנת אוטובוס, שמתי לב שכף רגלי השמאלית מתנפחת ומתנפחת והנעל לחצה עוד ועוד. לא ממש דאגתי. סיימתי להחתים וחזרתי לחדרי בפנימייה וכף רגלי המשיכה להתנפח. חייכתי לעצמי כי היא נראתה נפוחה ומצחיקה. יותר מאוחר באותו הערב כבר לא יכולתי לדרוך עליה וקיפצתי על הרגל השנייה. המחשבה שהייתה לי בראש היא: "אני יוצאת אחרי משמרת צהרים להחתים אנשים בחוף חבצלת, גם אם אצטרך ללכת על מקל, לגרור או לקשור את הרגל – לא מעניין אותי כלום, אני יוצאת לחוף. הלכתי לישון, קמתי בבוקר ללכת לעבודה, הבטתי בכף הרגל ושום זכר לנפיחות לא היה.

סיפור שלישי: מטפחת שאלה אותי אם אני יכולה להדביק 100 פוסטרים בגני הילדים בהרצליה שיספרו על האירוע של יום הפאלון דאפא שיערך בגן "בן שפר". כל כך שמחתי כי זו הייתה עבורי הזדמנות נפלאה להשלים את המוסריות האדירה שלי גם לגני הילדים שעד כה לא יצא לי להגשים. מטפחת אחרת ביקשה שאבקש ממטפחת עמיתה להתלוות אלי כי היא גרה ליד גן "בן שפר" ומכירה את הרצליה. יצאנו לדרך, כשהמטפחת העמיתה עם רשימת כתובות גני הילדים על ברכיה. אני מגיעה לצומת, הרמזור מתחלף, צופרים לי מאחור. אני שואלת אותה: "לאן?" – דממה, "לאן?" – דממה. אני פונה שמאלה ואז אני אומרת לה: תסתכלי, הנה גן ילדים. שמתי פוסטר צחקתי נכנסתי לאוטו והנה עוד גן ילדים, צחקתי משמחה ואושר, ידעתי שהאלוהויות עוזרות לנו. המטפחת העמיתה אמרה: "הגנים האלה לא ברשימה". עוד כמה מטרים והנה עוד גן ילדים. הדבקנו פוסטרים והיא אמרה: "גם הוא לא ברשימה". שנינו צחקנו, כן ירבו הגנים. יצאתי שוב לצומת ושאלתי את המטפחת: "לאן עכשיו?" – דממה. "לאן?" – שוב דממה. פניתי ימינה, ואני מוצאת עוד גן ילדים. והמטפחת העמיתה אומרת: "גם הוא לא ברשימה". ככה זה המשיך במשך ארבע שעות. מצאנו המון גני ילדים שלא היו ברשימה. הדבקנו 100 פוסטרים. ביקשנו עוד פוסטרים כדי למצוא את הגנים שכן היו ברשימה. למחרת המטפחת העמיתה מגיעה עם מפה של הרצליה על הברכיים שלה. אני שואלת "לאן?", והיא עונה "שמאלה". אני מתמקמת במסלול השמאלי והיא צועקת: "לא לשם, לצד השני"  אני אומרת לה: "אבל אמרת שמאלה". היא אומרת: "אני יודעת, אבל התכוונתי ימינה". כל כך צחקתי. הנהג שאחרי לא ממש היה מאושר. לאחר שאותו סיפור חזר על עצמו, עצרתי ושאלתי אותה בקול חרישי: "יש לך אולי בעיה בהתמצאות בכיוונים", והיא עונה לי "כן". כל כך צחקתי והכול היה ברור, וחרט לי עקרון מאוד חשוב כשאנחנו עושים עבודת פא עם לב מלא שמחה, האלוהויות עוזרות לנו, ובכנות כל כך שמחתי וגם היא. אבל אם אנחנו עושות עבודת פא לא מתוך לב של פא אנחנו חוסמים את האלוהויות. לא משנה לאן נסעתי ואם טעיתי – גני הילדים חיכו לנו ומצאנו עוד הרבה שלא היו ברשימה, כי האלוהויות היו שם.

סיפור רביעי: במשך שנתיים כל יום ראשון בבוקר הייתי יוצאת להחתים בתחנת האוטובוסים בארלוזורוב, חיילים שחיכו לאוטובוסים. בכל התחנות, כולם חתמו. רק בתחנת האוטובוס לירושלים לא רצו לחתום. לא משנה כמה מחשבות שלחתי או כמה פעמים ניגשתי. עברה חצי שנה בערך שבה לא התאפשר לי להגיע לשם. ואז קיבלתי יום חופש מהעבודה. מאחר שזה היה יום ראשון, כמובן שיצאתי לארלוזורוב. רגליי פשוט צעדו לכיוון תחנת ירושלים והרציף היה מלא בחיילים שחיכו. באותו היום הייתה שביתת אוטובוסים לירושלים. כולם חתמו בכיף ואני השלמתי עוד פאזל במוסריות האדירה. זה ברור כשמש מה קרה. תודה למורה האדיר. ההבנה שלי היא שהשין שינג שלי השתפר באותה חצי שנה.

המתנה היפה ביותר שקיבלתי מהמורה היא הזכות הגדולה לחלוק את זמני בחברת האלוהויות, הבודהות והטאואים שמופיעים בספרים ובכתבים של המורה.

אני רוצה להציג בפניכם את המטפח הצעיר שיציג את ההתנסות שלו.

הכרתי אותו כשהיה בגיל שלושה חודשים כאשר התנדבתי לטפל בו. 9 חודשים לאחר שהתחלתי לטפח אמו הביאה אותו לחנות שניהלתי. הוא היה ישן במיטה שהייתה ממוקמת מתחת לדלפק מתחת לקופה הרושמת. לטפל בתינוק לוקח זמן, כך שקשה היה לשבת ולקרוא את הספר, לכן הקשבתי להרצאות האודיו של המורה בחנות כל היום בין לקוח ללקוח, ובין הטיפול בילד. בערב אימו הייתה באה לקחת אותו הביתה. כך עברו להם 15 חודשים נפלאים (עד שהוא למד לרוץ החוצה מהחנות).