הוגשה בוועידה האירופית לשיתוף התנסויות של פאלון דאפא בקופנהגן בשנת 2013

שלום מאסטר! שלום מתרגלים עמיתים!

אני מתרגל מספרד שקיבל את הפא ב-2006.

במהלך פגישת Shen Yun שנערכה לאחרונה בניו יורק, המאסטר הזכיר שמתרגלים באירופה היו פסיביים מאוד. במשך שנים אני שואל את עצמי אותה שאלה: מדוע כל כך הרבה מתרגלים מעורבים כה מעט בפרויקטים של הבהרת אמת?

רוב הזמן הסתכלתי החוצה לחפש תשובה ולעתים נדירות חיפשתי אותה בתוכי. בפעם הראשונה שהבחנתי בכך הייתה אחרי לימוד ההרצאה "לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי" שבה המאסטר אמר:

"אלו שמנהלים את הדברים אחראים לזה, וכך גם אלו שצריכים לשתף פעולה – שניהם אחראים. אבל האם חשבתם על זה שאתם תמיד מדברים על איך אחרים "לא משתפים פעולה היטב", וכמה אנשים מדברים על איך להנהלה יש בעיה כזו ואחרת? בכל מקרה, זה להסתכל החוצה, לטפח כלפי חוץ, ולהתעכב על מה שאחרים עושים. למה במקום זאת אנחנו לא מחפשים את ההחסרות שלנו ומנסים לפעול היטב? אם באמת תוכלו לעשות דברים נכון, איך אחרים יסתכלו עליכם? אז כשאתה, המתאם, מעוניין מאוד שמשהו ייעשה, למה שלא תחשוב לרגע על מה אתה אולי עשית באופן לא מספק שהוביל את התלמידים לא לרצות לעשות את מה שאתה אומר להם? אז אתם חייבים לזכור, זה טיפוח – בדיוק טיפוח!"

היה לי ברור שעלי להסתכל פנימה כדי לגלות את הסיבה מדוע מתרגלים לא הצטרפו לפרויקט של האפוק טיימס בספרד. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהמחשבות השליליות שלי כלפי מתרגלים אחרים השפיעו ישירות על הפרויקט ועזרו ליצור חסימה בממדים אחרים, שגרמה לפירוד בינינו ומנעה מאיתנו לעבוד ביחד.

בפעם הראשונה הוספתי מחשבה: "לסלק את כל החשיבה השלילית כלפי עמיתיי המתרגלים", בכל פעם ששלחתי מחשבות נכונות חזקות. במשך חודשים עשיתי ככל יכולתי לרסן כל מחשבה שלילית שהתעוררה אצלי כלפי מטפח עמית.

המצב השתנה במהרה וזמן קצר לאחר מכן צלצלו אלי שני מתרגלים לספר לי שהם הגיעו להבנה שעליהם להיות מעורבים יותר בפרויקט של האפוק טיימס ושאלו כיצד הם יוכלו לעזור. שני המתרגלים האלה הפכו לעמודי התווך של העיתון ונותרו כך גם כיום.

מיד אחר-כך תכננו שלשתינו כמה פגישות עם מתרגלים מאזורים אחרים בספרד כדי להחליף דעות לגבי הפרויקט ולהיות מעורבים יותר, והתוצאה הייתה שכ-40 מתרגלים התכנסו ביחד כדי להשתתף בדרך כלשהי בפרויקט.

אולם לא הייתי מסוגל לשמר את המומנטום הזה למשך זמן ארוך ומחשבות שליליות צצו מחדש כלפי עמיתיי המתרגלים. וכך, בדיוק באותה המהירות שכמה מתרגלים הצטרפו לפרויקט, רבים עזבו או צמצמו את מעורבותם בו.

להיות סובלני יותר

המאסטר אמר ב-"ג'ואן פאלון":

"לגבי הגובה שאליו יכולה להגיע רמת האנרגיה שלך, הכול תלוי בסובלנות שלך וביכולת שלך לסבול קשיים". (הרצאה שנייה)

כמה פעמים קראתי את המשפט הזה? אבל עדיין קשה לי להפנים אותו ולאחרונה גיליתי מדוע.

כשאני מודאג לגבי המצב הכלכלי של העיתון ביקשתי מתרגל עמית להיות מעורב יותר במכירות. תגובתו הייתה שהוא עסוק מדי בפרויקטים אחרים ואין לו אפשרות לעשות יותר ממה שהוא כבר עושה. זה הרגיז אותי מאוד. במשך כמה ימים נכנסתי למצב של הכחשה והבטתי בזלזול במתרגלים עמיתים, ואפילו דיברתי אליהם ממש בקשיחות. כל כך כעסתי שלקח לי מספר ימים להבין שעלי להסתכל פנימה ולגלות מדוע התנהגתי כך.

ראשית, הבנתי שלא עשיתי את שלושת הדברים היטב. כמו במצבים קודמים, נפלתי מבלי להבחין, למצב בו ייחסתי חשיבות יתר לעשיית דברים מאשר לטיפוח שלי. לא למדתי היטב את הפא, המחשבה שלי סטתה כל הזמן ולא עשיתי מאמצים מודעים להתרכז. שלחתי מחשבות נכונות בצורה גרועה ולעתים רחוקות, הלב שלי היה בדברים אחרים והיו לי הפרעות של רצון לישון. תרגלתי פעם או פעמיים בשבוע כשאני משתמש בחוסר זמן כתירוץ. הרגשתי כבד מאוד כאילו נשאתי משא כבד שהטביע אותי עמוק יותר באדמה.

ובכן, היה לי ברור שתחילה עלי לעשות את שלושת הדברים היטב ולתת עדיפות מחדש לטיפוח שלי. לאט לאט, מאחר וזה היה קשה מאוד, התחלתי ללמוד את הפא טוב יותר. התחלתי להתרכז יותר בזמן שליחת מחשבות נכונות והתחלתי לתרגל יותר בקביעות. כל זה ביחד הוציא אותי מהמצב בו מצאתי את עצמי.

ואז בוקר אחד, הוארתי לכמה חשוב היה לקבל את הקשיים עם סובלנות בלבי וכיצד בעשותי זאת הקשיים נפתרו במהירות והשין-שינג שלי התרומם.

המאסטר אמר ב-"ג'ואן פאלון":

"מהו השין-שינג? שין-שינג כולל דֶה (דה הוא סוג של חומר); הוא כולל סובלנות; כולל את ההתעוררות; כולל ויתור, לוותר על תשוקות והחזקות שונות של אנשים רגילים; להיות מסוגלים לסבול קשיים ועוד. זה מקיף דברים מהיבטים רבים. השין-שינג של האדם צריך להשתפר בכל ההיבטים כדי שתוכל להתקדם במובן האמיתי".

הבנתי יותר מתמיד את דבריו של המאסטר ב-"ג'ואן פאלון":

"אנחנו אומרים שכשאתה לוקח צעד אחורה בזמן קונפליקט, תגלה שהים והשמים הם ללא גבולות ובטוח יהיה מצב אחר". (הרצאה תשיעית)

מאז, אני מנסה לשמור זאת במחשבה ובכל פעם שמתעורר קושי, אני מנסה לא לדאוג, מנסה להסתכל פנימה ולמצוא פתרון. איני יכול לעשות זאת כל הזמן, אבל אני מנסה, אני מנסה באופן מודע יותר מבעבר.

אני רואה כיצד השיפור הקטן הזה משפיע ישירות על יחסיי עם מתרגלים עמיתים ואיך כל דבר זורם באופן טבעי יותר כשאני סובלני יותר. אפילו כך, יש לי עדיין איזו מניעה לטפח ואני מקווה לפעול טוב יותר בעניין הזה מעתה ואילך.

להיות עם יותר חמלה

במחשבה אני קפדן יותר עם אחרים אבל אני לא תמיד מביע זאת במילים. אני דורש מהם לטפח טוב יותר, לעשות עוד דברים לדאפא, להשתחרר מההחזקות שלהם וכדומה… במקום להביט בדברים הטובים שלהם, אני רואה את הדברים הרעים ואני שופט ודן אותם על כך. אני מסתכל על ההחזקות שלהם כאילו היו הם עצמם, במקום להבין שהן משהו שהם רכשו ועדיין אינם יכולים לסלק אותן. במקום לחשוב כיצד אני יכול לעזור להם להיפטר מהן, אני חושב שהם ההחזקה הזאת: הוא אנוכי, הוא עצלן, היא פוחדת. איך אני יכול לעזור להם לסלק את ההחזקות שלהם אם אני בעצמי מקבע את ההחזקות האלה, כאילו מקבע אותן באבן?

המחשבות השליליות האלה יוצרות חומר מטונף בממד אחר, שמונע מאיתנו להיטמע בג'ן, שן, רן. זהו סוג של קארמה שבעודה גדלה, היא מקשה עלינו לטפח, מבודדת אותנו מתכונות היקום. על פני השטח אדם עושה אולי את שלושת הדברים היטב, אך אם אינו עושה מאמץ כלשהו לסלק את החומר הזה וממשיך לגדל אותו, אני חושב שהקארמה הזאת עלולה להפוך לקארמת מחלה רצינית. לכן אני חושב שהנושא הזה חשוב ביותר ועלינו להקדיש לו תשומת לב רבה יותר.

לאחרונה גיליתי שכשאני מפתח סובלנות יותר, אני יכול להיות בעל חמלה יותר. אני מסוגל לראות את ההחזקה כמשהו חיצוני למתרגל ויכול להיות לי הלב לעזור לו לסלק אותה. אני יכול לשנות את הדרישות במחשבה שלי להבנה וחמלה, שזה די עוצמתי לעזור לפורר כהרף עין כל גורם מרושע שיכול לנצל את הפער שנותר על ידי החזקה כלשהי והמתרגל מגיב בצורה חיובית. החמלה הזאת מגיעה באופן טבעי מתוך הלב והולכת ישר ללבו של האדם האחר, לא צריך להתאמץ להיות עם חמלה.

לפני שבוע החלטתי בפעם הראשונה לצלצל לכל אחד מהמתרגלים המעורבים באפוק טיימס כדי לזמן פגישה ללמוד את הפא ולשתף. בדרך כלל הייתי מזמן פגישות באימייל, מתוך מחשבה שזה מספיק. אבל כשהגעתי לפגישה הייתי רואה שרק מעטים הגיעווהייתי כועס ושומר בלב כל מיני מחשבות שליליות כלפי אלה שלא הופיעו. אולם הפעם החלטתי להשאיר את המחשבות השליליות בצד, ולצלצל אפילו לאלה ששמרתי להם טינה בלב, כאילו ששום דבר רע לא קרה בינינו.
התוצאה הייתה שעוד מתרגלים הופיעו לפגישה. במהלך השיתוף, כמה מתרגלים הביעו הערכה לעובדה שצלצלתי להם אישית. המילים שלי לא השתנו, אבל הלב שלי השתנה.

בעודי כותב את השיתוף הזה אחת המתרגלות שהודתה לי שצלצלתי אליה נכנסה לומר שהיא רוצה להפיץ יום נוסף כדי למלא את החלק שלי בהפצה, כך שאוכל להקדיש זמן נוסף למכירות. למחרת, לפני שהתחלנו בהפצה, עוד מתרגלת ניגשה אלי ואמרה שהיא רוצה לקחת חלק מעבודת ההפצה שלי כדי שאוכל להתמקד יותר במכירות. אף על-פי שביקשתי עזרה במשך כמה חודשים כדי שאוכל להקדיש עוד זמן למכירות, רק לאחר הפגישה הזאת העזרה הזאת הגיעה, בדיוק כשלבי השתנה.

אולם עליי לטפח עדיין הרבה יותר חמלה ואני רואה שאחת הסיבות העיקריות היא שאני מייחס חשיבות רבה מדי לעצמי.

להיות עניו יותר

בתחילת הטיפוח שלי גיליתי שהיו לי החזקות חזקות לתהילה, להכרה ולהתפארות. מאז אני מנסה תמיד להגביל את עצמי בעניין הזה, אבל להחזקות האלה רבדים רבים, וכשאני אומד את עצמי עם הפא אני מבין שהן עדיין קיימות ולפעמים יוצרות אפקט שלילי על עמיתיי המתרגלים.

בדרך כלל אני שוכח שהמיומנויות שיש לי הוענקו לי על ידי הדאפא כדי לסייע למאסטר בתיקון הפא. אני מתייחס אליהן כשלי ואני גאה בהן. אני מרגיש כל יכול וזה גורם לי לחשוב שהרעיונות שלי הם הנכונים ביותר וההבנות שלי הן הגבוהות ביותר. זה מוביל אותי לפעמים לבטל במהירות את הרעיונות של אחרים מבלי לשקול אותם יותר מדי, מה שבסופו של דבר מייאש את השותפים שלי שמתחילים להרגיש לאט לאט מנותקים יותר מהפרויקט.

כמו כן איני מנסה לגלות איזה מיומנויות העניק המאסטר לעמיתיי המתרגלים וכך במחשבתי אני מגביל את הפוטנציאל שלהם ומפקפק ביכולות שלהם, כשאני שוכח שכל מתרגל שווה ערך ל-100 או 1000 אנשים רגילים.

אם אגלה עוד סובלנות וחמלה, אוכל לזכור שכל תלמיד דאפא הוא יוצא מהכלל ועבודתי כמתאם היא ניסיון לקדם את הטוב ביותר בכל מתרגל, כך שהוא יוכל לתרום את מיטבו בהצלת ישויות חיות.

יותר סובלנות, יותר חמלה ופחות חשיבות עצמית, אלו בדיוק המאפיינים שאני מבחין במתאמים המשיגים מעורבות גדולה יותר של מתרגלים בפרויקט.

בצפייה בטוהר בו הם פועלים, המתאמים האלה ריגשו אותי עד דמעות וכך הבנתי במהירות כיצד הם מצליחים לגרום למעורבותם של כל המתרגלים ולבסוף להשיג הצלחה בפרויקט.

מבלי לדעת, הם עזרו לי לשנות את דרך ההסתכלות שלי במתרגלים מסוימים, שהאמנתי שאין אפשרות לטפל בהם. יש להם פשוט יותר שָן ורן מאשר לי כלפי המתרגלים האלה ולכן הם היו מסוגלים להוציא מהם את המיטב, ולקצור הצלחה אדירה לפרויקט. הודות להם למדתי שאני לא צריך לשים גבולות לסובלנות שלי וגם לא לחמלה שלי. אסור לי לשים גבולות ליכולתם של אחרים. עלי להיות עניו.

חשבתי שאני עניו, אבל אמדתי את עצמי עם סטנדרטים של אנשים רגילים ולא עם סטנדרטים של הפא. אחרי שאני בוחן את המתאמים האלה אני רואה שאני עדיין רחוק מאוד מהשגת הענווה שלהם, ועליי לעשות מאמצים מודעים לנוע לכיוון הזה.

להתקדם במרץ כמו בתחילת הטיפוח

כדי להיות עניו יותר, הדבר הראשון שאני צריך לעשות הוא להתקדם יותר במרץ בעשיית כל שלושת הדברים. עליי ללמוד טוב יותר את הפא, לשלוח מחשבות נכונות טובות יותר, להבהיר את האמת ולתרגל כל יום מפני שזה נותן לי מספיק אנרגיה לעשות כל שעלי לעשות בצורה חלקה יותר.

המאסטר אמר ב-" לימוד הפא בפגישת "האפוק טיימס":

"אותו הדבר נכון גם לגבי העבודה באפוק טיימס. לא משנה איזו עבודה אתם מבצעים שם, אף אחת מהן אינה מייצגת את גובה הטיפוח שלכם. הדבר היחיד שחשוב הוא האם אתם חרוצים או לא. אתם יודעים שבטיפוח מה שאלוהויות ובודהות מסתכלים עליו זה רק לבו של אדם; הם מסתכלים רק האם אתם חרוצים או לא בעניין הטיפוח שלכם עצמכם".

כמו כן הזכיר לנו המאסטר ב-"הוראת הפא בוועידת הפא בניו יורק רבתי 2013"

"לעתים קרובות אנשים אומרים לי דברים כמו: "בעבר, כשקראתי את הפא, הרמה שלי התרוממה מהר כל כך. וכשקראתי את הספר כל הזמן נגלו לפני דברים ששיפרו את הבנתי, מדוע עכשיו אינני חש כך יותר?" אז חישבו על זה בעצמכם, האם "טיפחתם כמו בהתחלה?"

אני מנצל את ההזדמנות הזאת להתנצל בפני עמיתיי המתרגלים על חוסר הענווה שלי. מעתה ואילך, אעשה כמיטב יכולתי לתת עדיפות לטיפוח שלי ולהסתכל פנימה כשאני נתקל בקשיים. אני אהיה סובלני יותר, אגלה חמלה יותר כלפי עמיתיי המתרגלים ואעשה ככל האפשר כדי שנוכל לסייע ביחד למאסטר בהצלת עוד ישויות חיות. אני לא אאכזב את המאסטר שלי, אשלים את שליחותי ההיסטורית ואשוב לממלכה השמימית שלי.

תודה לך מאסטר! תודה לכם עמיתיי המתרגלים!