התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא התשיעית בישראל

שלום למאסטר הנכבד והחומל שמדריך אותי יום יום בדרכי אל הפא!

שלום וברכות למטפחים עמיתים!

היום בוועידת הפא החגיגית הזו הייתי רוצה לשתף אתכם בתהליך טיפוח שעברתי ובהבנה מהותית שקיבלתי בדרך זו.

מרגע שהתחלתי לטפח היה בתוכי מחסום שמנע ממני גם התקדמות אמיתית בטיפוח וגם חסם את יכולתי להבהיר את האמת. לאחרונה הרגשתי שהמחסום הזה נעלם.

אחד הביטויים של החסימה הזו היה שלא הייתי מסוגלת לזכור שאני מטפחת בעודי נמצאת בחברת אנשים רגילים. לידם הייתי הופכת להיות כמעט כמוהם, בן אדם רגיל. בעודי לומדת את הפא, בעודי נמצאת בסביבת המתרגלים נדמה לי שאני מבינה הרבה, מקבלת הבנות יותר ויותר עמוקות עם הזמן, אני תמיד מרגישה את האנרגיה האדירה של השדה הטהור של הפא. כשאני מוקפת בדאפא הכול מאוד מוחשי וקל לי להתמזג עם האווירה הזו ולהיות בתודעה של מטפח. אבל כשהייתי מגיעה לסביבה אחרת, פחות טהורה וקדושה הזיכרון שלי כביכול היה חסום, הייתי שוכחת את ההבנות העמוקות שהגעתי אליהן, את העקרונות שלמדתי מהפא, הטיפוח היה זז הצידה למקום משני. באותו הזמן הייתי אני הבן אדם, ולא אני המטפחת. נתתי לאנוש שבי, להחזקות שלי להוביל אותי, נסחפתי עם המחשבות האנושיות, כאילו הייתי חסומה באותם הרגעים מכל מה שידעתי מהפא. לא שלא יכולתי לעבור את המבחנים שנתקלתי בהם, אלא שאפילו לא הבחנתי בכך שאלה מבחנים בטיפוח.

בעצם היו לי שני עולמות מקבילים שחייתי בהם: עולם הדאפא והעולם הרגיל. כשהייתי בעולם הרגיל הייתי מחוץ לעולם הדאפא ולא הייתי מסוגלת להביא את הדאפא אליו. כשהצלחתי להתעורר בתוכו וכן לדבר על הפא ולנסות להבהיר את האמת, הרגשתי שדיברתי על עוד משהו שאני עושה בחיים ומתעניינת בו, סוג של תחביב מעניין שכזה. לא דיברתי מהלב על הפא של היקום, אלא על שיטה טובה אחת שעוזרת לי הרבה.

לאחרונה נהייתי מודעת יותר ויותר להפרעה הזו וניסיתי להבין מה המקור שלה. למה אני לא מצליחה להיות בתודעה של מטפח כל הזמן? למה אני שוכחת מי אני, מה העיקר?

המאסטר שמע את צעקתי ונתן לי תשובה ("תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא", וושינגטון DC 2011):

"אתם יודעים, כשהטיפוח של אדם לא מצליח לעמוד בקצב, חשיבה אנושית תצוף , וכולם יראו את זה משתקף בפעולות שלו. וכל הרעיונות האנושיים ומגוון המקורות שמהם הרעיונות באים, הקשורים לחשיבה האנושית הזאת, ישמשו להפריע לאדם הזה. איזו צורת חיים שהחשיבה שלך מתאימה לה, היא זו שמיד תשפיע עליך . זה משום שהקוסמוס הזה מורכב עד לדרגה שלא ניתן לתאר בשפה אנושית, הוא מורכב כל כך. אפילו רק על מישור אחד של קיום יש ממדים רבים מאוד, גם אנכיים וגם אופקיים, המורכבים ממגוון אלמנטים מכל סוג. ובתוך הממדים האלו של הקוסמוס המורכבים מחלקיקים שונים, יש טווח רחב של ממדים הנוצרים מסוגים רבים, רבים, של אלמנטים; והחלקיקים האלו, שיש להם מאפיינים ייחודיים בעצמם ושהם שונים בסוג וגם בגודל, מרכיבים ישויות באין-ספור גדלים וצורות – הן פשוט לא ניתנות למדידה. ברגע שהחשיבה שלך מתאימה לסוג מסוים של ישות, היא מיד תוכל להפעיל עליך השפעה. אבל אתה לא תהיה מודע למקור של המחשבות שלך , ועדיין תחשוב שזה הרצון שלך עצמך. למעשה, זה רק כיוון שההחזקות שלך גרמו לכך שהדברים האלו משפיעים עליך, וכך הם מחזקים את ההחזקות שלך. "

כשקראתי את ההרצאה הרגשתי שהמורה הסיר את המחסום שהיה מעל ראשי ונתן לי לעלות עוד קצת. במשך שבועיים אחרי שקראתי את ההרצאה פשוט ריחפתי באוויר, המילים של המאסטר התנגנו בראשי. המאסטר נתן לי תשובה – "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא".

קודם לכן לא שמתי את לימוד הפא שלי בראש סדרי העדיפויות, אלא למדתי כשהיה לי זמן. וכמובן עם מחשבה שכזו לרוב לא היה לי זמן. לכן התדירות של לימוד הפא שלי הייתה כפעם ביומיים-שלושה, ולא תמיד גם הייתי מגיעה ללימוד של שעה, אלא הייתי נרדמת אחרי כמה עמודים או רצה לעניינים אחרים.

עכשיו אני באמת מבינה שלימוד הפא הוא המפתח. כשאני לומדת אני מתמזגת עם הדאפא, עם אלוהויות טובות, וכך אני הולכת בדרך הנכונה.. ואילו כאשר אני מרפה ולא לומדת את הפא כמה ימים, מיד אני סוטה מהדרך הצרה הזו ובלי לשים לב מתמזגת עם מחשבה אנושית, עם ההחזקות שלחלקן אף אינני מודעת כרגע.

הדחיפה שהמאסטר נתן לי באמצעות ההרצאה בוושינגטון לא באה לבדה. המאסטר דאג להביא אותי למקום שבו אני אוכל להבין את מה שיש לו לומר לי, לקבל אותו עם כל הלב שלי. אספר לכם על אחד הדברים ששיחקו תפקיד משמעותי בניעור שלי מהתרדמת.

לשים את הדאפא במרכז – עבודה בעיתון א.ט.

בשנתיים שאני פעילה בעיתון א.ט. החלפתי כמה תפקידים. התחלתי בצוות מכירת מנויים, משם עברתי לעבוד עם קולגה בצוות משאבי אנוש ולאחרונה התחלתי גם לכתוב. את עבודת א.ט. שלי אני עושה בנוסף לעבודה רגילה במשרה מלאה, כך שהזמן שעומד לרשותי הוא די מוגבל.

"זמני מוגבל" – זו לצערי הייתה הכותרת של רוב תקופת העבודה שלי בעיתון. לא מעט פעמים לקחתי על עצמי תפקיד או משימה שלא הצלחתי לעמוד בדד-ליין שלה, או לא יכולתי לעמוד בעומס התפקיד שהוטל עליי. זה דרש ממני מאמץ ולרוב לא יכולתי לתת את המאמץ הזה, הייתי מוגבלת. אך כפי שאני מבינה היום, לא הזמן היה מה שהגביל אותי ברוב המקרים, אלא הלב שלי, מצב הטיפוח שלי, החשיבה שלי עדיין הייתה אנושית.

מתוך "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא", וושינגטון DC  2011 :

"כשאתם לא מתמידים לפעמים בלימוד הפא, יהיו לכם החזקות רבות של אנשים רגילים, ואפילו כל מיני מחשבות אנושיות אולי יעלו. אם תשתמשו בחשיבה אנושית כדי לגשת וכדי לעשות את מה שאתם עומדים מולו – כולל אפילו דברים בעלי חשיבות אדירה – הדבר יגרום, עם הזמן, לכך שיהיה קשה להצליח בפרויקטים שאתם עושים."

בדיוק כמו שהמאסטר מתאר היה לי קשה להצליח בעבודתי בא.ט.. ברוב המשימות שלקחתי על עצמי הרגשתי שאני צריכה לסיים מהר ולעבור הלאה, הלב שלי ביחס לעבודה היה כבד, התייחסתי לזה כעול, כל צעד היה קשה כאילו היו קשורות לרגליי משקולות כבדות.

היום אני מבינה שהקושי הזה נבע מכך שזאת לרוב הייתה פולינה הבן אדם שעשתה את העבודה עם ההחזקות האנושיות שלה ולא פולינה המטפחת שעושה את עבודת הדאפא עם מחשבה נכונה וטהורה על הצלת יצורים חיים.

מתוך "לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס", 2009:

"בין אם מדובר בעבודה על השגת מודעות עבור האפוק טיימס, תפעול וניהול, או חיפוש תמיכה כספית, בכל היבט והיבט קיימת השאלה האם אתם מסוגלים לנהל דברים בעזרת מחשבות נכונות. כמובן, באותו הזמן, המצב הכללי כרוך גם בגורמי הכוחות הישנים שמנווטים דברים מסוימים. אבל האם אין זה שהם מנצלים את הפערים שלכם? אם כולכם תוכלו לנהל דברים בצורה נכונה, לא יהיה שום ניצול של פערים. לפעמים אתם אולי מרגישים שהרוע לא הושמד במלואו ואתם תוהים כיצד קורה שהוא מגיח שוב. ובכן, אם תוכלו להגיע לשלמות אחרי טיפוח של יום אחד בלבד ותהפכו לבודהא בו במקום, זה לא ייחשב לטיפוח. זה באמת קשה לנקות את המושגים האלה ואת הדברים הרעים שיצרתם תוך כדי חיי היום יום שלכם ואתם צריכים לשנות את ההרגלים האלה שיצרתם. כבר יצרתם דרך חשיבה כמו זאת ולכן אם אתם רוצים להימנע מבעיות נוספות עליכם להסתכל לתוך אופן החשיבה שלכם ולתקן שם דברים."

להבנה הזו קדמה שיחה משמעותית מאוד עם מטפח עמית וקולגה בעיתון שעזר לי להתעורר לאמת ולראות את ההחסרה שהפריעה לי. למרות שבוודאי זה לא היה קל עבורו, הוא העמיד מול הפנים שלי מראה ששיקפה לי את האמת הקשה. באחת השיחות שלנו על היקף העבודה שלי בעיתון אמר לי: "אני מרגיש שהלב שלך לא כאן". לפתע הרגשתי מולו עירומה. הוא דיבר ישירות אל הלב שלי ועל הלב שלי. הוא פשוט הציג את האמת המהותית מול עיניי, בלי לעטוף אותה במשהו, בלי "לרכך". בום! זה כאב. כדי להמשיך את השיחה הייתי צריכה לשחרר את ההחזקה המאוד מהותית שלי – להיראות טוב בעיניי אחרים, להיות צודקת ויודעת. האמת שהוצגה מולי על המהות שלי עצמי לא הייתה יפה וגם לא ממש ידעתי עליה קודם, או נכון יותר לא רציתי או לא הייתי מסוגלת להבינה לבד.

המראה הזה זעזע אותי מאוד. הבנתי שהוא צודק בכל מילה. הבנתי מה היא ההחסרה המרכזית שלי. אני לא שמתי את הדאפא במרכז. מתוך הפחד על עצמי, החשש שאני יכולה להישאב לתוך הפרויקטים, מתוך החולשה הזו, נמנעתי מהצעד האמיץ הזה – לשים את הדאפא במרכז הלב שלי. לשים את הטיפוח ואת עבודת הדאפא במקום הראשון בחיי.

היום אני מאמינה שרק כאשר שמים את הדאפא במרכז אפשר לטפח, רק ככה אנחנו כמטפחים יכולים לעשות את מה שהבטחנו למאסטר. אין דרך אחרת.

מתוך "לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס", 2009:

"תלמידי הדאפא שלי… כולכם אומרים שאתם רוצים לעשות מה שתלמידי הדאפא נקראים לעשות, רוצים שתהיה לכם באמת השפעה בתיקון הפא ורוצים לעזור למאסטר לתקן את הפא. אבל כדי להשיג זאת, עליכם להשקיע את לבכם בכך, אחרת תהפכו במקום זאת לנטל. אם אינכם יכולים להשיג זאת, אתם תגרמו להפרעות ולא תצליחו להשלים את שבועתכם כמתרגלי דאפא. רק כאשר תתנו לזה באמת משקל ראוי, הדברים ייפתרו."

במעמד זה חשוב לי להודות למטפחים העמיתים שלכל אורך הדרך עוזרים לי להתעורר מהאשליה, לראות את המצב האמיתי, לראות את ההחסרות שלי. תודה לכם שהושטתם לי יד עם גלגל ההצלה ושלקחתם אותי איתכם על סירת הפא!

אני מאחלת לכולנו לשים את הדאפא במרכז, להצליח להגשים את הנדרים שלנו.

תודה לכולכם!   תודה למאסטר הכביר!