התנסות שהוקראה בוועידת הפאלון דאפא התשיעית בישראל

ברכות למורה הנכבד והרחום, ברכות למטפחים עמיתים שהתאמצו והגיעו מחו"ל, ברכות למטפחים עמיתים בארץ.

בהרצאה בוועידה האחרונה בניו יורק המורה אומר:

"התקווה שלי היא שתלמידי הדאפא יוכלו להיות זה עם זה כפי שהם היו פעם ושיתקדמו במרץ כמו בהתחלה כשקיבלתם את הפא."

התבוננתי עמוק פנימה וראיתי שיש לי אותה ההתלהבות ואותה הנחישות. אולי קצת לאות. גם את ספרי הצ'יגונג המזוייפים שהיו לי, כבר מזמן זרקתי. אבל החדר שלי עדיין לא לגמרי נקי. עדיין יש פקעות שחורות דביקות וסבוכות של לכלוך שצריך לסלק.

חשבתי שאני יכולה להסיר את כל הפקעות בבת אחת בהינף יד. לא, אני לא יכולה, אני צריכה קצת יותר זמן. לקחת כל אחת לחוד ולהתיר אותה מהיסוד. אי אפשר לסלק אותה כך מגולגלת ודביקה.

אני בעצמי לא לגמרי יודעת מהן כל הפקעות, אני צריכה לעבור עליהן אחת אחת, למיין, לפתוח, לראות מה יש בפנים, ולסלק אותן. אני נחושה לפורר אותן עד היסוד כדי שאוכל למלא את הנדרים שנדרתי: לעזור למאסטר להציל את כל הישויות החיות ולמלא היטב את תפקידי בעיתון א.ט. הזמן קצר, הדרך צרה, ואי אפשר עוד להתמהמה.

הפקעת הגדולה: ההחזקה לפחד

ציטוט מתוך ההרצאה "לעבור את המבחן הפטאלי", 9 מאי 2006:

"לב הפחד יכול לגרום לאדם לעשות דברים מוטעים, לב הפחד יכול גם לגרום לאדם להפסיד את ההזדמנות. לב הפחד הוא מעבר פטאלי בהליכת האדם לקראת האלוהיות."

נולדתי ביוגוסלביה כשנה לפני תום מלחמת העולם השנייה. יוגוסלביה שהייתה תחת הכיבוש הנאצי הייתה נתונה גם במלחמת אזרחים קשה. כל מרקם החיים הנורמליים התפורר לחלוטין והייתה אי ודאות מוחלטת לגבי החיים ברגע הבא וביום הבא. ההתנהגות של כל המבוגרים סביבי נעה באופן קיצוני בין ייאוש, אימה, ופחד לבין תקווה, אומץ לב, העזה, תושייה ונחישות לשרוד.

המאבק בין האומץ והפחד ספוגים בכל תא ותא בגופי עד לתאים המיקרוסקופיים ביותר. היו לי הרבה חוויות מפחידות. חלקן אני זוכרת וחלקן לא, כי הייתי צעירה מידי להבין אותן במילים, אבל גופי זוכר אותן.

חוויתי את העולם מגיל צעיר כמקום מאיים ומפחיד שבו אני קטנה, חלשה וחסרת הגנה. יצרתי כמה דרכי התמודדות כדי לשרוד. האחת לעשות את עצמי עוד יותר קטנה. אם אני כל כך קטנה אני יכולה לחמוק בקלות דרך פתחים קטנים וצרים, וגם להתחבא בקלות. אני יכולה אפילו לעשות את עצמי כל כך קטנה שכמעט לא ישימו לב אליי ולא יראו אותי, וכך להינצל. ואם אני לא יכולה להפוך לבלתי נראית, אפשר להשתמש בדרך אחרת: להתנתק מהמקום ומהמצב, וכך גופי הפיזי שם, אבל אני באמת לא נמצאת ולא חווה את המצב שהג'ו-אי-שה שלי לא יכול לשאת.

אני צריכה גם שתהיה לי שליטה מלאה במצב, כך שלא תהיינה הפתעות בלתי צפויות.

דרכי ההתמודדות האלה הפכו לחלק בלתי נפרד ממני והשתמשתי בהן לאורך כל חיי, גם כשהנסיבות היו לגמרי נורמליות וחיי נראו מבחוץ שקטים ונינוחים. וכך הבאתי את צורות ההתנהגות האלה גם אל תוך הטיפוח.

בשלבים די מוקדמים בטיפוח, מטפחים עמיתים אמרו לי שיש לי החזקה לפחד. ביטלתי במחי יד את דבריהם כי אסור שידעו שאני מפחדת. אם ידעו, יפגעו בי. עוד יותר. וכך חייתי באשליה שלא יודעים ולא רואים. בניתי מסביב ללבי חומה בצורה עם אנטנות וסירנות. מעטים מאוד יכלו להתקרב, רק אחרי בדיקות ביטחוניות קפדניות.

התרה ראשונה של פקעת הפחד: להציל את כל הישויות החיות

בחודשים הראשונים שהתחלתי לטפח, בשנת 2003, היינו בניו זילנד בשבתון, ולא היו בסביבה שלי מטפחים נוספים. טיפחתי לגמרי לבד. החלקתי לתוך הטיפוח האישי בקלות ובטבעיות והייתה לי תחושה שחזרתי הביתה, ושבעצם התחלתי לטפח מזמן, לפני הרבה מאוד מאוד שנים. קראתי כמה פעמים את הספר "ג'ואן פאלון". לא ידעתי שיש הרצאות נוספות ולא ידעתי שום דבר על הרדיפה.

לאחר שלושה חדשים הגענו לקליפורניה, שם שמעתי בפעם הראשונה על הרדיפה ועל התפקיד שיש לנו בהצלת ישויות חיות והתמלאתי בהלה עזה. כל הפחדים וכל החרדות האישיות שלי התייצבו בחרבות שלופות כאילו להגן עלי ולמנוע ממני לצאת למסע כל כך מסוכן. כל הפעילויות שהשתתפתי בהן: מול השגרירות בסן פרנציסקו, חלוקת פליירים, מכתבים וטלפונים לסין, נסיעה לוועידה בקנדה, כולן היו כרוכות במלחמה בלתי פוסקת נגד הפחד. הכוחות הישנים השתמשו בלב הפחד שלי בכל דרך אפשרית כדי לחסום אותי, ואני, למודת ניסיון בקרבות האלה, פחדתי פחד מוות אבל לא וויתרתי, לא ידעתי אז בדיוק למה.

אבל כל הזמן הזה מתחילת הטיפוח, ובמשך הרבה מאוד זמן היה לי קשה מאד ללכת במחשבה מעבר לטיפוח האישי ולהתחבר לתפקידי בהצלת כל הישויות החיות. עשיתי על פני השטח את כל מה שצריך אבל זה היה כמו המטפח שאומר "בודהא אמיטהבא" עם הפה ואילו הלב חושב על כל דבר.

בהרצאה האחרונה בניו יורק "מהו תלמיד דאפא" המורה אומר לנו שבני אדם ירגישו קרובים מאד אחד לשני:

"זה יהיה כך מכיוון שבדרך כלל הם לא יראו בן אדם נוסף לאורך עשרות קילומטרים. אז הם ירגישו קרובים לכל מי שהם יראו."

להבנתי המורה מספר לנו על האסון הגדול שיעבור על המין האנושי. המשפט הזה היכה בי כמו ברק. הצלחתי אולי בפעם הראשונה לצאת לגמרי מתוך הפחדים האישיים שלי והתעורר בי לב החמלה לבני האדם השקועים בטרדות ובהנאות היום-יומיות שלהם ואינם יודעים מה מצפה להם, וגם יחד עם זה התעורר הרצון העז והמיידי להציל אותם.

לאחר שהתעוררתי להבנה הזאת הייתה לי התנסות נוספת: רציתי לשלוח כתב של אפוק טיימס לסקר טקס חתימה לשיתוף פעולה בין המרכז האקדמי ברמת גן לבין המכון הטכנולוגי בעיר חרבין בסין. בחרבין יש מחנה לעבודה בכפייה ידוע לשמצה במיוחד בו מוחזקים יותר מאלף מטפחים. לא מצאתי כתב פנוי ולאט לאט התעוררה בי הידיעה שאני חייבת ללכת לשם. ככל שהידיעה הלכה והתגברה, כך גברו ההפרעות מהשדים שקמו לחסום אותי: היה לי כאב בטן, הקאתי, נתקפתי בחולשה. אבל הידיעה הפנימית הייתה חזקה יותר מהכול. הרגשתי את כל ההפרעות כמו עשבים שוטים קטנים חסרי כל משמעות. בטקס עצמו התבוננתי בכל האנשים מסביב ששקועים עמוק בבורות שלהם והתעורר בי צער גדול עליהם ממעמקים שלא הכרתי, וגם חרדה עמוקה לגורלם. אלו היו צער וחרדה שונים מאד מאלה שהכרתי עד עכשיו ואין לי מילים לתאר אותם. נזכרתי במה שהמורה מספר בספר "ג'ואן פאלון" בהרצאה השלישית:

"לא חשוב כמה גבוהה או כמה נמוכה הרמה שלי, אני נמצא בין אנשים רגילים ועדיין עושה משהו עם עשייה – זאת אומרת להציל אנשים – לבי מוקדש להצלת אנשים."

בלילה התעוררתי בוכה מצער עמוק כשאני מרגישה את המאבק בין הטוב לבין הרוע בכל עצמתו.

הנדר שנדרתי להציל אנשים והנחישות שלי למלא אותו היו כל כך ברורים וחזקים.

לאחר מספר ימים, פתחתי את "ג'ואן פאלון" והתבוננתי בתמונה של המורה, כפי שאני עושה תמיד, ופתאום הוא נראה הרבה הרבה יותר צעיר וכל כך מחייך. הבנתי שכאשר אני ניקיתי את ההחזקה הגדולה הזאת שלי, והתחלתי למלא את תפקידי בנחישות רבה יותר, הסרתי משא גדול ממנו, שעד עכשיו הוא נשא במקומי.

התרה שנייה: העיתון א.ט.

כשקיבלתי את התפקיד של עורכת ראשית בעיתון א.ט .לא היה ברור לאף אחד בדיוק מה התפקיד כולל ואני אימצתי בביטחון רב את הדימוי של עורכת ששקועה רובה ככולה בעולם התוכן. זה היה מקום שהכרתי ואהבתי והרגשתי שכל החיים לפני כן הכינו אותי לכך. מגיל צעיר מאד בלעתי ספרים. הייתה לי סקרנות בנושאים שונים ומגוונים, אהבתי ללמוד, ונהניתי לשוטט בין תחומי ידע שונים.

באותה תקופה, בצעדים הראשונים של העיתון, היו קונפליקטים אין-סופיים בין עמיתים ותחושה של מה שנראה לי כמו כאוס ואני הקדשתי זמן רב לגישור ויישור הדורים בין עמיתים. המצב של כאוס ועימותים הבהיל אותי וגרם לי לחוסר שקט רב בנוסף ללחץ של העבודה השוטפת. היום אני מבינה שהפחד מהכאוס כביכול בחוץ שיקף לי את הפחד וחוסר היכולת שהייתה לי אז להתמודד עם הכאוס שהיה לי בפנים.

זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקיד עמיתה בעיתון אמרה לי: "את צריכה להוביל אותנו, לעורר בנו התלהבות ומוטיבציה". לא הבנתי מה היא אומרת ואת מה שהבנתי לא רציתי לקבל. הרי כולנו מטפחים, חשבתי, כולנו מבינים את התפקיד והחשיבות של א.ט. איזו מוטיבציה יותר גדולה אני יכולה לעורר באנשים? זה היה כמובן תירוץ של לב הפחד. מצאתי גם תירוץ נוסף: יש סגנונות שונים של ניהול. לא כולם הולכים עם דגל בראש המחנה.

הסיבה האמיתית הייתה שבשביל להוביל אנשים אני צריכה לעמוד בקדמת הבמה, כך שכולם יראו אותי היטב, חשופה לגמרי לכל פגיעה אפשרית. מבחינתי זה היה מצב מאיים ברמה של סכנת חיים.

וכך ככל שהתברר לי שעניין הניהול הוא מרכזי בתפקיד שלי, כך נכנסתי יותר לחרדות. על פני השטח זה התבטא בתירוצים שונים: "לא למדתי אף פעם ניהול, אין לי ניסיון בזה, כל החיים שלי הובילו בדיוק בכיוון ההפוך, אני בן אדם מופנם" ועוד ועוד. הרגשתי שאני במבחן מתמשך שאני לא מסוגלת לעבור. יכולתי להתפטר מהתפקיד, אבל זה להודות בכישלון שזה לכשעצמו מפחיד ביותר, ויותר מכך, זה לבגוד בייעוד שלי ובנדר שנדרתי.

וכך במשך זמן רב הלכתי צעד קדימה ושניים אחורה. כל דבר שהובלתי וכל פגישה שניהלתי היו מהפכים לי את הבטן וכדי להתמודד עם החרדה הייתי מתנתקת. וכך התקשיתי להיות קשובה לאנשים שניהלתי, לצרכים שלהם, להצעות שלהם ולהתלהבות שלהם לתמוך בכל לבם בעיתון, ואנשים חוו אותי כסגורה וכנוקשה. אני מרגישה שעכשיו, אחרי שהתבוננתי עמוק אל תוך לבי, הוא החל להיפתח במהירות.

היום אני מבינה שיש סיבה נוספת שהמורה מבקש מאיתנו לחזור ולהתחבר לתחילת הטיפוח. מצד אחד אנחנו חייבים להתחבר שוב להתלהבות ולנחישות של ההתחלה. ומצד שני הדרך שעברנו והלב שטיפחנו מאפשרים לנו להתבונן שוב עמוק בפנים ולנקות החזקות עמוקות שבעבר התקשינו לעמוד מולן.

הנה היום התרתי שכבה אחת של פקעת סבוכה מאוד, ולבי מרגיש קל ושמח. זה אפילו לא לקח כל כך הרבה זמן. רק שבוע של ניקיונות עם הרבה שיעול, הרבה נזלת והרבה דמעות.

אני נחושה להמשיך ולהתיר את הפקעות שנותרו במהירות, ולהתקדם במהירות צמודה למורה, כפי שהמורה אומר לנו בשיר "הלב מתעורר בעצמו":

"הפא מציל את כל היצורים החיים, המורה מדריך את ההפלגה,
מפרש אחד עלה, ואחריו עלו מאה מיליון מפרשים.
עם עזיבת ההחזקות הסירה תוקל ותשוט מהר יותר,
כשלב האדם כבד, קשה לעבור דרך הים.
האקלים משתנה לפתע, כאילו השמיים עומדים ליפול,
גלים מרושעים מתגלגלים, כאילו רוצים להפיל הרים ולהפוך את הים.
צריך לטפח בנחישות בדאפא וללכת צמוד למורה.
אם ההחזקות חזקות מדי – תטעה בכיוונים.
……."

אחרית דבר: כתבתי שלוש התנסויות לוועידה. להתנסות הראשונה קראתי "א.ט. פורץ קדימה". במהלך תיקונים שעשיתי עליה בעקבות הפידבק שקיבלתי, הבנתי שזה משהו על פני השטח, לא חדרתי לשורש הדברים. התחלתי לכתוב התנסות שנייה בשם "להיות עורכת ראשית של א.ט" ונחסמתי באמצע, לא ידעתי איך להמשיך, הבנתי שאני הולכת סחור סחור, עדיין מפחדת לגעת בלב הדברים. כשכתבתי את ההתנסות השלישית, זו שהקראתי היום, היא פשוט זרמה מעצמה החוצה. תודה למטפחת עמיתה שתמכה ועזרה לי בתהליך הזה. לאחר שההתנסות הזו שסרבתי לכתוב אותה כל כך הרבה זמן יצאה החוצה, כמו סכר שנפרץ, עוד ועוד התנסויות והבנות שטפו החוצה במהירות.

תודה למאסטר שאת נוכחותו וחמלתו אני מרגישה לצידי, תודה לקבוצה המופלאה של המטפחים שצועדים יחד איתי בדרך הקדושה הזאת. אני מקווה שההתנסות שלי תעזור גם לאחרים לפתוח את הלב.