לאחרונה גיליתי את ההחסרות שלי וקבלתי הבנה חדשה לגבי ועידות פא וכתיבת מאמרי שיתוף התנסויות. בעבר הרגשתי שאין לי סיפורים מופלאים או אל טבעיים או אירועים מיוחדים במיוחד שאוכל לכתוב עליהם. פעלתי כמשקיף מהצד כאילו שאין לדברים האלה כל שייכות אלי. האמת של נושא זה הייתה שלא קלטתי והבנתי שזו התפיסה המוטעית שלי. המורה השאיר בידינו את הצורה של ועידות פא, לימוד פא קבוצתי ושיתוף התנסויות. אלו הם חלקים מהדאפא, וצורת המחשבה שיש לנו לגבי ועידות פא היא גם צורת המחשבה שיש לנו לגבי הדאפא. זה נושא לא פשוט, ואף פעם לא פקפקתי בזאת שיכולות להיות לי החסרות ביחסי כלפי הדאפא, למרות ההחסרות שלי ביחס לוועידות הפא וכתיבת מאמרי שיתוף התנסויות.

למעשה למדתי רבות במשך תהליך הטיפוח בדאפא. במשך עשר שנות טיפוחי בדאפא, כל שלב היה הבסיס לבא אחריו וכל שלב היה חשוב. הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי את הכישרון לבטא בבהירות את כל מה שהתנסיתי בו. לכן החלטתי שלא משנה איזה מאמר יצא מזה אתחיל לכתוב אודות ההחסרות שגיליתי בי, כשקראתי מאמרים של מתרגלים עמיתים. כשכתבתי את המאמר זה היה כאילו בחנתי עם מחשבות נכונות את מחשבותיי מהשנים האחרונות. הסתכלתי ישירות לתוך לבי, וראיתי את חומרת הנושא. ברצוני להזכיר לאלה שיש להם החזקות דומות לסלק ולהיפטר מהן. להתרגל להחזקת שאננות ושביעות רצון עצמית לא צריכה להיות חוכמה גדולה בעשיית עבודה של אנשים רגילים, אך זו יכולה להפוך לבעיה גדולה בטיפוחו של מישהו כשזה מגיע לביצוע התרגילים, השתתפות בוועידות פא וכתיבת מאמרי שיתוף התנסויות.

באם מישהו מיטיב לכתוב או לא, אם אתה רציני בקשר לזה תגלה שניצול הפא לבחינת התנסויות של מישהו, זהו תהליך טיפוח בעצמו. המטרה אינה רק לפרסם את הבנותינו, חלק מזה הוא להתנהג לפי צורת הטיפוח שהמורה ארגן עבורנו. אם המאמר מפורסם בודאי שזה דבר טוב. בכל אופן, אם לאחר כתיבת המאמר אנחנו מגלים שהמאמר לא נכתב היטב ולא מקובל זאת היא הזדמנות טובה עבורנו לחפש פנימה ותוך כדי כך לטפח ולהרים את הרמה. האם זה לא בדיוק מה שהמטפח רוצה? אני מאמין שזוהי גם הגישה שצריכה להיות למטפח בהתייחס לוועידות פא ולכתיבת מאמרי שיתוף התנסויות.