אני מטפח בפאלון דאפא מזה 17 שנה. כל עלייה שלי לרמה חדשה באה כתוצאה מהטיפוח שלי בדאפא. מאסטר לי הגן עלי ועודד אותי בכל המצוקות שחוויתי. המאסטר טיפל בי כדי שאהפוך למתרגל שקדן בדאפא, ואפשר לי לאחר שנהגתי לחפש תהילה ורווח והייתי שקוע כל כולי בעולם הרגשות, להפוך לאדם נטול אנוכיות. מאסטר והדאפא העניקו לי כה רבות. הייתי רוצה לחלוק את חוויותיי כעד לניסים ולפלא של הדאפא.

החלמה משיגרון רגליים

בהיותי בן 16 חליתי בדלקת פרקים. כאשר הלכתי, רגליי שקשקו. באותם ימים גישה לטיפול רפואי באזורים הכפריים הייתה נדירה. השתמשתי במרשמים מסורתיים שהשפיעו אך בקושי, כך שלא הייתה לי ברירה אלא להשלים עם הכאב.

דלקת הפרקים החמירה בהדרגה. נסעתי לבית החולים בעיר ונאמר לי שיש לי שיגרון. לא הייתה לי היכולת הכספית להתאשפז, לכן חזרתי לביתי עם כמה תרופות ומשחות צמחיות. לפני שהתחלתי לתרגל בפאלון גונג, הכתפיים, המרפקים ומפרקי הירך שלי היו נפוחים וכואבים. ברכיי ופרקי אצבעותיי התנפחו והתעוותו. כפות רגלי היו קרות באופן תמידי והיה עלי לכסות בלילות את רגליי וכפות רגליי בשמיכות . פשוט לא יכולתי לשאת את הקור.

למזלי הטוב התוודעתי לפאלון דאפא, והפכתי למתרגל בינואר 1996. ידעתי שהדאפא הוא הדבר אותו חיפשתי, כך ששקדתי מאוד על הטיפוח שלי. כבר מגיל צעיר מאד יכולתי לשאת קשיים. בניסיון ראשון ישבתי במדיטציה ברגליים מצולבות במשך 18 דקות, ובניסיון השני ישבתי כבר חצי שעה. בפעם השלישית הצלחתי לשבת 40 דקות. לאחר מכן קבעתי כלל לעצמי שבכל פעם כשאשב בתנוחת לוטוס מלא, אאריך את זמן המדיטציה בהשוואה לפעם הקודמת. אולם הכאב היה נוכח באופן קבוע, ולא יכולתי להיכנס לשקט. ואז מצאתי דרך. כאשר קראתי בספר, ישבתי עם רגליים מצולבות (ישיבה בלוטוס מלא). לעתים סבלתי מכאב עז בברכיים, ומשב אוויר קריר הורגש מהן. הכאב היה כה חזק עד כי זיעה זלגה מפניי והספיגה את שערי ואת בגדיי, אך סירבתי להוריד את רגלי. בלבי הייתה המחשבה שנשיאה בקשיים היא דבר טוב, וזה סייע לי להמשיך במדיטציה ולהגיע לשקט. לא הייתה בי כל מחשבה אודות ריפוי השיגרון שלי.

יום אחד, כשהצלחתי לשבת כך קרוב לשעה וחצי, הרגשתי חמימות בברכיי. הן הלכו והתחממו בהדרגה עד שהפכו חמות כתנור חימום. הן לא כאבו יותר ואני חשתי מאוד בנוח. התנסות זו התמידה במשך ימים מספר ואני החלמתי מהשיגרון שעינה אותי במשך 26 שנים! זה היה באמת מדהים.

המשכתי לשבת בהצלבה בכל עת שלמדתי את הפא. ב-1998 צפיתי יחד עם מתרגלים אחרים בווידיאו של הרצאות המאסטר. כל לילה צפינו בהרצאות במשך חמש שעות, וכל אותו זמן ישבתי עם הרגליים בהצלבה. כאשר הסתיימו ההרצאות נעמדתי מיד ללא קושי. מאז הרגשתי כאילו רגליי צפות באוויר. כשחילקתי חומרי הבהרת אמת עליתי לעתים במעלה מדרגות תוך שאני מדלג עליהן שתיים-שתיים במהירות רבה. הטמפרטורה בצפון-מזרח סין מגיעה לעתים קרובות עד מינוס עשר או מינוס עשרים מעלות בחורף, אבל אני לובש מכנסי צמר דקות במקום מכנסי כותנה עבות. לאחר תרגול בדאפא רגליי וכל גופי חמים.

עקרונות הדאפא סייעו לי להבין שהדאפא

"באמת להביא אנשים לרמות גבוהות" ("ג'ואן פאלון" הרצאה ראשונה),

ושסילוק מחלות הוא רק תהליך של טיהור הגוף, והמנגנון של הדאפא הוא אכן

"הפא מזקק את המתרגל" ("ג'ואן פאלון", הרצאה ראשונה "מאפייני הפאלון דאפא").

הייתי מסוגל לשאת את הקשיים בתחילת הטיפוח שלי. חשבתי אך ורק על הטיפוח, לא על ריפוי מחלות. מבחינה זו עמדתי בדרישות הדאפא, ולכן התרחשו ניסים.

חיסול ההחזקה לפחד

בקיץ 1997 חייבה אותי עבודתי לנסוע לעיר מסוימת כדי להרצות. שהיתי לבד בחדר גדול בקומה העליונה של בניין ההוראה. סיימתי את חמשת התרגילים בסביבות 10.30 בלילה והרגשתי רגוע מאוד. פתחתי את החלון הפונה למרפסת ונשענתי החוצה. מסתכל על האזור מסביב. היה זה אזור מיוער והאוויר היה לח. הרגשתי טוב. לפתע חשתי במשב רוח ובקרירות בגבי. מייד חשתי שראשי נפוח ונקבוביות הזיעה שלי נפתחו. סגרתי מיד את החלון והרגעתי את עצמי. לא היה לי מושג מדוע, אבל הייתי מבוהל עד מוות.

גדלתי בכפר ובין חבריי הייתי אמיץ ומעולם לא נתקלתי בפחד כזה. באותו לילה שנתי נדדה. למחרת הרציתי כל היום. בלילה השני שוב לא יכולתי לישון. הייתי מותש, אך לא העזתי להירדם. ברגע שהייתי עוצם את עיני הרגשתי שאני שוב באותה סצנה ופחדתי שוב. ביום השלישי עשיתי מאמץ גדול לסיים את הרצאתי בבוקר ואחר הצהריים עליתי על אוטובוס הביתה. כשהגעתי, היה כבר חשוך.

אשתי (גם מתרגלת) שאלה אותי מדוע הקדמתי להגיע הביתה, והרגישה בחולשתי הרבה. שכבתי על המיטה והחזקתי את ידה בחוזקה. התחננתי בפניה לא לשחרר את ידי או לכבות את האור. אשתי השתוקקה לדעת ושאלה אותי שוב ושוב מה לא בסדר. סיפרתי לה. לפתע פתאום היא צרחה, משכה את ידה ממני ורצה אל מחוץ לחדר. קראתי לעברה "מדוע ברחת ממני?" היא לא השיבה. הרגשתי חסר אונים ומפוחד מאוד. ראשי התנפח פתאום ושערותיי סמרו. הייתי שטוף זיעה.

פתאום צצה במוחי מחשבה: "האם זהו המוות?" מוחי היה צלול ושאלתי את עצמי: "האם אני עומד למות? לא! מדוע? מטפחים אמיתיים מוגנים על ידי הפא שן של המאסטר. האם אתה מטפח אמיתי? כן! לכן אם אני מטפח אמיתי, על מה הפחד? אין עלי לפחד מדבר". באותו רגע הופיעו מחשבותיי הנכונות והרגשתי איתן בלבי וחסר פחד.

אשתי חזרה בזהירות וסיפרה לי שכאשר הקשיבה לי קודם, היא ראתה ישות ענקית, שחורה ומכוערת, עומדת לידי. היא מעולם לא ראתה דבר מעין זה. זה הפחיד אותה ולכן נמלטה. אמרתי לה שלא משנה מה זה היה, אני כבר לא מפחד. ממה עלי לפחד כאשר המאסטר והפא נמצאים עמנו? נשכבתי במיטה וכך עשתה גם אשתי כיביתי את האור ונרדמתי. מאז אותה הבנה שאין עלי לפחד, לא נבחנתי שוב בנושא הפחד.

לעבור דרך ממדים אחרים

באביב 2002 נסעתי עם עוד שני מטפחים לשי-אן ושהינו במלון. בשבע וחצי בערב יצאתי עם אחד המטפחים להבהיר את האמת, והמטפח השני נשאר במלון ושלח מחשבות נכונות. אמרנו שנחזור לפני השעה23:00 החלטנו ללכת יחד באותו כיוון ולחזור באותה דרך. היינו ממוקדים מאד ועבדנו בשיתוף פעולה. אף אחד מאיתנו לא הסתכל על השעון. לאחר שסיימנו חשנו רעב ונכנסנו לאכול אטריות במסעדה קטנה. בדקתי בשעוני – חלפו שלוש שעות והתחבורה הציבורית כבר לא פעלה. אף אחד מבינינו לא חשב שעלינו לקחת מונית, והחלטנו ללכת חזרה למלון. נאמר לנו שייקח לנו 90 דקות להגיע לשם.

לאחר שסיימנו את ארוחתנו השעה הייתה כמעט 23:00. לא התלוננו ולא הרגשנו כל חרטה. היה עלינו למהר כיוון שדלתות המלון ננעלו ב-23:30. הייתה לנו רק תעודת זהות אחת, כדי להימנע מצרות ולשמור על בטיחותנו היה עלינו ללכת מהר.

בעודנו ממהרים בדרכנו, אמר המטפח השני,"לו הייתה לנו היכולת העל טבעית של רגליים שמימיות אף אחד לא היה יכול לתפוס אותנו! היינו מגיעים בשנייה!" "כן, גם אני הייתי רוצה בכך", אמרתי. ואז אמרתי בקול רם, "עכשיו יש לי את היכולת השמימית של רגליים מעופפות!". שמרנו על חלק גופנו העליון זקוף כשאנו נעים במהירות רבה. בעודנו מדברים וצוחקים, אמר המטפח השני, "אנחנו פה! הגענו!" חשבתי שהוא מתלוצץ ועניתי בצחוק, "הלוואי שהיינו מגיעים". אבל באמת הגענו לשער המלון. זה לקח לנו רק עשר דקות. לאנשים רגילים זה היה לוקח שעה וחצי! ידעתי שהמאסטר עזר לנו.

המטפח שנשאר וחיכה במלון סיפר, "השעה התקרבה ל-23:00 אך לא ראיתיכם בסביבה. ביקשתי את המנהל לנעול את הדלתות קצת יותר מאוחר כדי שתוכלו להיכנס, אך הוא אמר שלא יוכל לעשות זאת, כי ההוראות שקיבל מלמעלה החמירו מאד לאחרונה. לכן ביקשתי מהמאסטר לעזור לכם לחזור למלון מהר ובלי בעיות. ראיתי אור זהוב ואת המאסטר נושא את שניכם חזרה עם פאלון". כולנו עשינו "הא-שי" למאסטר והודנו לו על הגנתו.

"שער הברזל הקטן"

לאנשים שאינם מטפחים יהיה קשה לקבל את סיפור "שער הברזל הקטן", אך מטפחים שמצאו עצמם בסיטואציות דומות יאמינו בכך בקלות. בסתיו 2002 הרדיפה עדיין השתוללה. יצאתי לחלק חומרי הבהרה עם מטפחים נוספים. צעדתי בפארק לאורך הנהר. מטפחים אחרים חצו את הפארק ישר כיון שהיו מנוסים מאד וידעו לזהות שוטרים סמויים בבגדים אזרחיים. בדיוק שוחררתי אז מהכלא ולא היה לי ניסיון רב. ראיתי מספר מקומות שיתאימו להצבת כרזות של הדאפא והתחלתי לתלות אותם. עדיין לא היה ממש חשוך ואפשר היה לראות אנשים במרחק 10 מטר, אבל אי אפשר היה לראות את פניהם בבהירות.

הייתי שקוע בתליית כרזות כאשר שמעתי קול צועק "אל תזוז!". ראיתי שוטר לבוש אזרחית נוסע לכיווני על תלת-גלגל מכיוון דרום. כשעצר היה במרחק 8-7 מטר ממני. מצד מזרח רכב (על אופניים) לכיווני שוטר מוסווה נוסף שהגיע למרחק של כ-16 מטר ממני, הבחנתי במישהו שעומד במרחק של כ-40 מטר ממני בצד מערב . מצפון היה הנהר. הייתי מוקף והיה עלי להחליט במהירות.

שמרתי על שלוותי והגעתי להחלטה שהסיכוי הטוב ביותר שלי הוא להימלט בכיוון דרום. אנסה לחמוק מהשוטר הקרוב אלי ביותר. רצתי כ-300 מטר ואמרתי ברצינות ובכובד ראש, "הקשיבו לי כולכם, ישויות רעות של הכוחות הישנים, כאן לא מקומכם ואתם לא תבצעו כאן רוע. אני לא אכיר בסידורים הסוטים שלכם. אני לא אגיע שוב לכלא. מאסטר, חזק אותי בבקשה. אני בטוח שאפרוץ דרך הרוע הזה!"

רצתי כשאני משנן את המנטרות לתיקון הפא. שוטר תפס את זרועי וניסה נואשות להחזיק בפרק ידי. שוטר אחר היה במרחק שלושה-ארבעה מטר ממני. הצלחתי לדחוף ממני את השוטר שאחז בזרועי. הוא מעד וכמעט נתקל בשוטר אחר שרץ לקראתי. ניצלתי את ההזדמנות ורצתי במהירות רבה. הם רדפו אחרי כשהם צועקים כמשוגעים,"עצור, עצור או שנפתח באש!". אמרתי לעצמי "אתם לא תעיזו לירות עלי. ואפילו אם כן, תחטיאו אותי". על פי קולותיהם זיהיתי שהם במרחק של לפחות 20 מטר מאחורי.

לא היה לי זמן להסתכל אחורה. רצתי דרך ג'ונגל של צמחיה לכיוון אזור מגורים. פתאום הבחנתי בגדר ברזל בגובה של כ-2.5 מטר שעמדה לחסום את דרכי. מבלי לחשוב רצתי לקראתה. למרבה המזל, היה שם שער קטן פתוח ממש לפני. עברתי דרכו והמשכתי לרוץ דרך סבך השיחים לכיוון שטח פתוח באזור המגורים. ניסיתי להגיע לאזור המגורים אך הייתי כה עייף שרגלי כשלו. נפלתי ולא הייתי מסוגל לקום. שכבתי ללא תנועה בתוך סבך השיחים. ראיתי את שני השוטרים הולכים הלוך ושוב אינספור פעמים מצדה השני של גדר הברזל, מנסים למצוא מעבר בו יוכלו לעבור. הם קיללו זמן מה ולבסוף עזבו את המקום.

שלחתי במשך זמן מה מחשבות נכונות, ואז קמתי והלכתי דרך אזור המגורים והגעתי לביתי. שלושה ימים לאחר מכן הלכתי עם כמה מתרגלים עמיתים לגדר הברזל, אבל לא מצאנו שם שום שער. שאלנו כמה אנשים מהמקומיים בקשר לשער, הם אמרו שלא קיים שער כזה. הבנתי שהמאסטר הגן עלי פעם נוספת. השוטרים הסתובבו שם הלוך ושוב בניסיון למצוא שער, כיון שהם לא ראו אותי מטפס מעבר לגדר. הם לא מצאו אותי בסביבה ולא הבינו מה קרה. הכסף שעמדו לקבל נעלם. (באותו הזמן היו משלמים 3,000 יואן על כל מעצר של מטפח דאפא). נותר להם רק לקלל ולהסתלק משם. בזכות זה שהמאסטר חיזק אותי יכולתי לרוץ מהר ולהשאיר אותם מאחור. נפילה לתוך סבך השיחים הייתה הדרך הטובה ביותר להתחבא באותו זמן. זה אפשר לי זמן להתאושש וגם לדעת מה קורה עם השוטרים. אם הייתי ממשיך ללכת לאזור המגורים, הם היו רואים אותי.

לא פחדנו, לכן לא התעוררה שום בעיה

ב-2007 נסעתי עם מטפח אחר לעיר סיי-פינג בפרובינציית ג'י-לין כדי לסיים פרויקט. שהינו במלון קטן שהיה ממוקם בבית ספר. הייתה זו פגרת החורף והתלמידים והמורים היו בחופשה. המלון היה כמעט ריק מאורחים והיה בו רק עובד אחד, כך שהשהייה הייתה זולה והחדר היה די חמים. במקור תכננו להישאר יומיים, אבל נשארנו יום נוסף כי לא סיימנו את עבודתנו. ביום השלישי בסביבות השעה 3.30 אחה"צ ירדנו במדרגות למטה, כשאדם אחד מיהר למעלה לקראתנו. הוא עצר בראותו אותנו ושאל אם יש חדרים פנויים למעלה. מיד הרגשתי שהוא לא היה ידידותי. התעלמתי והמשכתי לרדת. המטפח השני ענה לו, "כן, זה זול. אנחנו בקומה הרביעית". הסתכלתי עליו ולחשתי, "אין לו כל מטען ועל פי המבטא שלו הוא מקומי. הוא רץ למעלה. זה נראה שהוא אינו מחפש חדר. עלינו להיות זהירים". המטפח הבין שאני צודק.

ואכן, האיש חזר במהירות למטה ועקב אחרינו לכל מקום שאליו הלכנו. נכנסנו למסעדה קטנה והוא הציץ דרך החלון והסתכל עלינו. מנהל המסעדה אמר לנו, "עקבו אחריכם". רק שנינו היינו במסעדה. שאלתי אותו בשלווה מדוע הוא חושב כך, והוא ענה, "אני מכיר את הבחור הזה. הוא סוכן ששכרה המשטרה והוא מרוויח כסף על ידי דיווח על אנשים. הוא מפסיד הרבה מוסריות. עליו לעסוק במשהו ישר". הוא המשיך לדבר עוד ועוד עד שנכנסתי לדבריו ואמרתי לו בחיוך, "תודה רבה לך. אנחנו אנשים טובים אז לא תקרה לנו כל צרה. קח את זה בקלות".

עשיתי מהר הערכת מצב ולא גיליתי כל החסרה. ידעתי שהרוע בממדים אחרים ידע מה עשינו ופחד עד מוות. האיש בממד הזה לא ידע. רק על ידי סילוק הגורמים המשפיעים בממדים האחרים הוא לא יגרום צרות. לכן התרכזתי כולי בסילוק הרוע בממדים אחרים. "אנחנו תלמידי דאפא בתקופת תיקון הפא. אנחנו נושאים את השליחות המקודשת של הצלת ישויות חיות. אנחנו לא מרשים לרוע לרדוף אותנו אפילו אם יש בנו החסרות, ובעניין הזה אין בנו החסרות". הבנתי שבממד אחר מתרחש מאבק גדול.

לאחר חצי שעה עזבנו את המלון, אולם האדם הזה המשיך לעקוב אחרינו והצטרפו אליו עוד שני אנשים. הזמן היה מוגבל מאוד והרוע עדיין התקיים בממדים אחרים. באותו רגע לא היה בידינו זמן להשמיד את הרוע, לכן ביקשנו מהמאסטר לעזור לנו. היינו צריכים לסמוך על המחשבות הנכונות שלנו כדי לפרוץ את זה. אמרנו איש לחברו, "אל תחזיק בלב פחד של בן אנוש. המאסטר והפא אתנו. אל תפחד. עלינו לשלול אותו ולא להכיר בו".

התחיל להחשיך והיו מעט אנשים בדרך. הסוכנים שעקבו אחרינו הקטינו את המרחק בינינו והמצב נעשה דוחק. אמרתי לחברי למתרגל השני, "קח מונית וסע ראשון. הם לא יעזו לעשות לי דבר". דיברתי בהיגיון והוא הבין אותי. הייתי מבוקש על ידי השלטונות, והשתמשתי בתעודת זהות ישנה של קרוב משפחה שלי. אם הם היו מגלים זאת, לא הייתי מצליח לצאת מזה. למטפח השני הייתה את תעודת הזהות שלו. הרוע לא היה יכול להשיג דבר והם לא יעזו לעשות חיפוש בתיק שלו.

הייתי שקט ורגוע, אך ערני. הסתכלתי סביבי וראיתי שלוש אופציות. האופציה הראשונה, נוכל לקחת מונית ולעזוב ללא חפצינו. נהיה בטוחים, אבל נאבד את המחשב שלנו ואת חומרי הדאפא. האופציה השנייה הוצעה על ידי חברי המטפח: זה אשר יישאר מאחור ייקח את הסיכון על עצמו. האופציה השלישית הייתה לקחת את חפצינו והרוע לא יתפוס אותנו. זו הייתה האופציה הקשה ביותר ודרשה מאיתנו מחשבות נכונות חזקות. בחרתי  באופציה השלישית. חשתי שאנו עושים את הדבר הנכון והצודק ביותר ואל לנו לאפשר רדיפה כלשהי. זה יהיה ביטוי של כוחה של הדאפא. העיקרון הזה היה מושרש ברמות המיקרוסקופיות בגופי. הייתי שקט מאד. ביקשתי מהמאסטר לחזק אותנו ולטעת בנו חוכמה וכוח. ואכן, חשנו חוסן גדול בתוכנו.

מיהרנו לתחנת האוטובוסים ועצרנו בפנים כדי לבדוק את לוח הזמנים. שני העוקבים אחרינו נכנסו גם הם. גיליתי למתרגל השני את מחשבותיי וניגשתי לאשנב הכרטיסים. לאחר זאת עברתי ליד שני הבחורים ודיברתי בכוונה אל המתרגל העמית בקול רם במיוחד: "כשנחזור נוכל לנוח כחצי שעה ואז ניגש לבית המרחץ הציבורי, נתרחץ ונחזור למלון לתפוס שינה טובה. ניקח מחר בבוקר את האוטובוס של 7.30 כך שנספיק הכול בזמן. "בסדר, אני מסכים. בוא נלך", המתרגל העמית שיתף פעולה היטב.

בהגיענו למלון המצב היה גרוע משציפינו. מכונית משטרה חנתה ליד המלון, שוטר במדים עמד לא רחוק, כשהוא מעשן. ועוד אחד חיכה בשטח הקבלה. ידעתי שזהו רגע קריטי ולא נתתי ללב האנושי להופיע.

המאסטר אמר:

"כאשר אתה מוותר על העצמי אפילו יותר, התבונה שלך לאימות הפא תתבטא באופן טבעי". ("ביאור הפא בפגישה עם מתרגלים מאזור אסיה-פסיפיק")

אמרתי למתרגל השני: "חכה לי שתי דקות בכניסה למדרגות בקומה השלישית. שלח מחשבות נכונות, וגם אני אשלח. התמקד בחיסול הרוע בממדים האחרים. תקשיב לי כשאגיד איך נפרוץ משם. שמור על אמונה חזקה שנצליח לעשות זאת". הבטנו זה בזה ושאבנו ביטחון וכוח איש מרעהו. רצתי לקומה החמישית ופתחתי את הדלת, ואז חזרתי בשקט לקבלה בקומה הרביעית. אמרתי לפקידת הקבלה: "אני מצטער, אך עלינו לעזוב. מכוניתו של חברי חונה למטה וביקשו אותנו לעזוב". השוטר נתן בי מבט מלמעלה עד למטה וחייך לעומתי בבוז. הוא חשב שחברי הוא עמיתו שנמצא למטה.

שלחתי מחשבות נכונות בלבי למנוע ממנו לתשאל אותי. הפקידה החזירה לי את הפיקדון שלנו בסך 40 יואן ונתנה לי קבלה. אמרתי לה: "אני זקוק לעשר דקות כדי לארוז ואז תוכלי לנקות את החדר". למעשה אמרתי זאת כדי שהשוטר ישמע. ירדתי בשקט לקומה השלישית, המטפח והמתרגל העמית חיכה לי שם. אמרתי לו "עקוב אחרי בבקשה". רצתי לקצה המרוחק עם חפצינו. ביום שנכנסנו למלון שמתי לב שהבניין שלנו היה מחובר לבניין לימודים בן שלוש קומות. בדרך כלל אמורה להיות דלת המחברת בין שני הבניינים. אך אם היא פתוחה או לא, זאת לא ידענו, אך לא הייתה לנו שום ברירה אחרת. מצאנו את הדלת והיא לא הייתה נעולה. עברנו בה מהר. תודה לך, מאסטר! דהרנו קדימה לסוף הבניין וירדנו במדרגות. לא הייתה דלת בקומה הראשונה, לכן היה עלינו לחזור אחורה אם רצינו לעבור דרך השער. אורך הבניין היה כ-200 מטר. אם היינו חוזרים זה היה אומר לרוץ עוד 100 מטר לאחר שנסיים את ה-200 מטר. מה עלינו לעשות? הסתכלנו סביבנו וראינו שמיכה צבאית מכסה מעבר. הזזנו אותה ונכנסנו למסדרון, הגענו לחדר דוודים ומשם למסדרון מתפתל. בסופו של דבר עברנו דרך מלון נוסף ויצאנו. השוטרים והסוכנים לא נראו לעין.

אם זו הייתה תקופת פגרה בבית הספר, הדלתות שעברנו היו צריכות להיות נעולות. זו הייתה חופשת חגי החורף, אז האם בית הספר לא היה אמור לנעול את הדלתות? המחשבות שהיו לנו התרכזו רק בשלילת הרדיפה. לכן המאסטר הגן עלינו בחמלה.

הבהרת האמת בחמלה ויישוב קשרים קארמתיים

בשנים האחרונות מספר מתרגלים באזורים שונים הלכו לעולמם כתוצאה מקארמת מחלה. באזור שלנו מתרגלים הלכו לעולמם מסיבות רבות ושונות. למתרגלים אחדים היו החזקות רבות ובמהלך תקופה ארוכה הם לא עמדו במבחנים, אחדים לא שללו את הסידורים המיוחדים של הכוחות הישנים, או ששללו אותם רק בחלקם, לאחרים היו החסרות בשין-שינג והם לא תקנו אותן באופן נכון מנקודת המבט של הפא, והיו כאלה שלא האמינו בפא או במאסטר והיו להם החזקות מהותיות. הכוחות הישנים ניצלו את הפרצות שלהם ורדפו אותם. ברוב המקרים הכוחות הישנים ניצלו את העובדה שהמתרגלים הרגו חיים רבים בגלגולים קודמים ונדרש מהם לשלם את חובם בעת הזאת. כיון שהמתרגלים לא הבינו זאת, הם לא יכלו לטפל בכך בצורה הנכונה. כמה מתרגלים החשיבו את הישויות הללו כאלוהויות המתערבות בדברים לא להן, כישויות אפלות, שדים רקובים ורוחות רפאים מושחתות, וניסו לחסל אותם, אבל זה הוביל לתוצאות ההפוכות.

לאמיתו של דבר, כל מתרגל דאפא ניצב בפני הסוגיה של "יישוב קשרים קארמתיים". אולי תלמידי הדאפא פגעו באין-ספור ישויות (כולל בני אדם, חיות, צמחים, ודברים אחרים) בתקופות הגלגולים שלהם במחזור חיים אחר משנהו במבוך ההיסטוריה, בעת שהם יוצרים תרבות שהמין האנושי של היום יוכל להבין בה את הפא. חלק מהישויות שהוזכרו לקחו חלק בסידורים של הכוחות הישנים והשתתפו ברדיפת מתרגלי הדאפא. לדוגמה, בתקופת תיקון הפא, הם רוצים שהמתרגלים שהרגו חיים בגלגולים הקודמים שלהם ישלמו את חובותיהם, מה שגורם לכך שתהיה למתרגלים אלה קארמת מחלה. למעשה, הכוחות הישנים השתמשו בדרך זו כדי לבצע פשעים נגד הדאפא. אולם ישויות אלו שונות מהשדים הרקובים, רוחות הרפאים הרעות, והאלוהויות המתערבות. עלינו למצוא פתרון חומל מנקודת מבט של הפא. הישויות האלו יוצלו כשנשיג את סטטוס הפרי. יצרנו קבוצה כדי לעזור לאותם מתרגלים עם קארמת מחלה, והשגנו תוצאות מדהימות.

מתרגל אחד פיתח סימפטומים של סכרת. הוא איבד את ראייתו לפני שלוש שנים ולא היה יכול לראות את פניהם של אנשים, הוא ראה רק צלליות בתוך אור מבהיק. לאחר שחלקנו אתו הבנות במשך כחמש שעות הוא היה מסוגל לקרוא את ששת האותיות שהקרנו על מסך נייד. כשיצאנו מדירתו הוא ליווה אותנו במורד המדרגות. כששכניו ראו אותו הם אמרו בהפתעה: "הוא יכול לראות עכשיו!?"

מתרגלת אחת הייתה מרותקת למיטתה למשך יותר מ-40 יום, והייתה כה חלשה עד כי כך שלא הייתה מסוגלת להתהפך בכוחות עצמה. שיתפנו איתה במשך שעתיים כיצד ליישב את הבעיה בחמלה. לאחר זאת היא קמה מהמיטה והלכה בכוחות עצמה, ומאז היא בריאה.

למטפחת אחת היו חמש הפלות לפני שהחלה לטפח. היא הרגישה כאילו היא נושאת אבן ריחיים על צווארה. שיתפנו אתה פתרונות ביחס לנושא בחמלה, והיא לא סבלה יותר מהנטל שהכביד עליה.

מתרגלת אחת חוותה איבוד תחושה בצד אחד של גופה, בידיה ובכפות רגליה. עינה השלישית הייתה פתוחה והיא ראתה את הישויות האלה באות לגבות את החוב שהיא חבה להן, אך לא הייתה מסוגלת לסלק אותן. עזרנו לה והיא החלימה תוך 20 דקות.

מתרגלים רבים הגיעו אלינו כשפניהם חיוורות אך נפרדו מאתנו בפנים זוהרות. אחדים הגיעו עם נפיחות בפנים, ברגליים, או בכל הגוף. לאחר שהבינו את "הפתרונות בדרך חומלת " יכולנו להבחין איך הנפיחות נמוגה בהדרגה. מטפחים אחדים היו כה נרגשים עד כי צעקו "החלמתי! אני בריא לגמרי עכשיו!"

שיתפנו עם המתרגלים בקשר לחמש נקודות:

1) לחפש פנימה ולמצוא מדוע הכוחות הישנים מסוגלים לרדוף אותך. היכן ההחסרות שלך? מה הן? כיצד אתה מבין אותן?
2) ללמוד את הפא בנושא שלילת הכוחות הישנים ו"פתרונות בחמלה".
3) פורר את הסידורים הסוטים של הכוחות הישנים.
4) תקן כל מחשבה שלך על פי הפא.
5) הבהר את האמת לישויות בקשר ליישוב בחמלה של כל הקשרים הגורליים.

כשהבהרנו את האמת לישויות היינו צריכים לעשות זאת כפי שאנחנו עושים זאת עם אנשים רגילים. היה עלינו למצוא את "הקשרים" שלהם ולתת להם להבין מתוך עקרונות הפא ועם דוגמאות אמיתיות, שהכוחות הישנים הם הרעים ביותר והם מנסים להרוס ישויות חיות, ושהמאסטר מציל בחמלה אין-סופית כל ישות הניתנת להצלה.

נתנו להם להבין שהכוחות הישנים סידרו את הקשרים הגורליים בהיסטוריה שיבחנו באופן הרסני את תלמידי הדאפא ממש עד כדי חיסולם, ושתלמידי הדאפא עברו את שלב הטיפוח העצמי ועתה הם מצילים ישויות חיות בכל מקום אפשרי. אם הם עדיין דורשים שחובותיהם ישולמו בהתאם לעקרונות היקום הישן, הם פוגעים בפא ישר, ורודפים תלמידי דאפא.

נתנו להם להבין שחובותיהם ההיסטוריים ישולמו בדרך הטובה ביותר האפשרית. אם בעבר הם נהרגו, עתה הם יינצלו ויגיעו לממלכה יפה. כל עוד הם נטמעים בדאפא, הם יכולים להינצל.

נתנו להם להבין שהדאפא חומל על ישויות חיות אבל יש לו גם הכבוד שלו. הכוח האדיר של הדאפא הגיע אל פני השטח של הממד הזה. זוהי ההזדמנות של המילניום. אין לפספס אותה, אם מנצלים אותה או לא, זה עניין של שבריר שנייה. אנחנו מקוים שהם יהיו רציונליים, יבחרו עבור עצמם עתיד מזהיר, ישתפו פעולה עם תלמידי הדאפא, וייטמעו בדאפא.

מדוע היו לנו תוצאות טובות מאוד כשהבהרנו את האמת לאלו שאיתם אנו רוצים ליישב בחמלה את הקשרים הגורליים? בגלל שהמאסטר חיזק אותנו, ובגלל שהבהרת האמת היא מפתח ראשי שיכול לפתח את המחשבות הנדיבות של הישויות החיות ואת נשמותיהן המעורפלות.

וכך הוארתי לדברים הבאים: עלינו להבין באמת את החמלה ללא גבול ואת חסד ההצלה העצום שהמאסטר מעניק לישויות החיות. עלינו לראות בצורה ברורה את הרוע של הכוחות הישנים ואת הסידורים הסוטים שלהם. עלינו להתחשב במצבן של ישויות אלו, מאחר שיכול להיות שביצענו נגדן פשעים בחיים קודמים. כאשר אנו מבינים כל זאת, אז אנחנו מסוגלים לחוש בדחיפות שבהצלת ישויות אלו, ותהייה בנו החוכמה לדעת כיצד להציל אותן ולפתוח את לבותיהן. תהליך מציאת פתרון חומל הוא תהליך של ויתור על החזקות אנושיות, הליכה נכונה בנתיב הטיפוח, חיזוק המחשבות הנכונות ושלילת הסידורים המעוותים של הכוחות הישנים, טיפוח החמלה שלנו והצלת ישויות חיות. תהליך זה הוא חלק מהטיפוח בתקופת תיקון הפא.