במשך זמן רב התמודדתי עם בעיה של אי יכולת לקום מוקדם בבוקר בכדי לתרגל את התרגילים. ניסיתי כמה שיטות כדי לעורר את עצמי. אפילו הנחתי ארבעה שעונים מעוררים במקומות שונים כמו בחדר המגורים ואדן חלון חדר השינה. כשיצלצלו אצטרך לקום בכדי להפסיק את הצלצול.

בימים הראשונים הצלחתי לקום ולתרגל את התרגילים אך לא הצלחתי להתמיד בכך. במיוחד כאשר היו יותר עבודת בית לעשות, פשוט לא יכולתי לקום. בסופו של דבר אפילו לא יכולתי לשמוע את הצלצול. לאחר שהתעוררתי לאחר שהחמצתי את שמיעת הצלצול, הייתי רואה שהשעון המעורר נמצא לידי ולא יכולתי להיזכר מתי או כיצד הפסקתי את צלצול השעון.

לחפש פנימה, הבנתי שמצב זה נוצר היות ולא הייתי מספיק נחושה בשליחת מחשבות נכונות. כתוצאה מכך, כשצלצל השעון המעורר הייתי חצי ערה, והפסקתי את צלצול השעון. חשתי מסוחררת וחשבתי שזה היות וקמתי מהר מדי, היות ולפני שהתחלתי לתרגל פאלון גונג חשתי סחרחורת כאשר קמתי מהר מדי. המושגים הישנים שלי הקודם יצרו מצב זה. היה עלי לשבת עד שהסחרחורת תעבור ואז חזרתי הייתי ממשיכה לישון. הייתי במצב הזה בשמך זמן רב מאד. אפילו כשלא נרדמתי הייתי נוטה לנמנם בתרגיל הישיבה. לפעמים הייתי שוכבת לישון בעת ביצוע התרגילים.

אחרי שקראתי את מאמר המורה החדש הבנתי שאל לי להמשיך בדרך זו. ידעתי שאני מוכרחה לפרוץ דרך. ביקשתי מהמורה עזרה. כאשר ישבתי במדיטציה נזכרתי בדברי הפא של המורה: (תרגום זמני)

"בעבר, האנשים הקדמונים עשו דברים מהר מאוד. הם יכלו לעבור מאה לי ביום וסוסים יכלו לעבור כאלף לי. הם לא היו שקרנים. ובאופן יחסי דרך מחשבתם הייתה פשוטה וממוקדת. כשעשו משהו עשו זאת בשיטה אחת ועשו הכל כדי שהדבר יצליח. הם התכוונו למה שאמרו. כשהבטיחו משהו דאגו לקיימו. כך בני אדם צריכים להיות." ("לימוד הפא בוועידת הפא לסייעים בצ'אנג-צ'ון" 26 ביולי 1998)

ואז לפתע הבנתי, הגעתי לזאת לאחר שחזרתי לישון, זה קרה בגלל שמחשבותיי היו לא טהורות וכך נתנו לקארמת המחשבה תירוץ וסיבה לתפוש על זאת יתרון. בימי קדם לאנשים היו מחשבות טהורות. כשהם הלכו חשבו רק על ההליכה ולא על שום דבר אחר. כשהאנרגיה שלהם הייתה ממוקדת יכלו ללכת רגלית אלף לי (יחידת מרחק: 1 לי = 1/2 ק"מ, המת') ביום. כיום אנשים לא יכולים לעשות זאת בגלל שלמרות שהם צועדים עם רגליהם, מחשבותיהם תועות. הם ממשיכים לחשוב על דברים אחרים ושוכחים מההליכה. האנרגיות שלהם מבוזבזות על דברים שהם לא אמורים לעשות.

אם אני רוצה לעשות את התרגילים בבוקר. עלי לחשוב רק על התרגילים שאבצע בבוקר. מחשבה כזאת מספיקה. ככל שזה נוגע למחשבות הקרמה שלי כמו למשל באם אהיה רדומה בעבודה או מה יקרה לאחר שאסיים את התרגול או כמה משמעותי ההפסד יהיה אם לא אעשה את התרגול, מחשבות אלו משקפות את אנוכיותי וזאת סטייה מהפא. זו היא הבעת חוסר אמון מוחלט בדאפא. המורה אמר: (תרגום זמני)

"לתרגל טיפוח זו הצורה הטובה ביותר למנוחה". ו "אתה יכול להשיג סוג של מנוחה שאינה יכולה להיות מושגת דרך שינה." "הרצאה בכנס הדאפא הראשון בצפון אמריקה, (ניו יורק 28-29 במארס 1998).

שינוי הגוף הוא התוצאה הטבעית של ביצוע התרגילים ולכן אין עלינו לחשוב על זה. הדבר החשוב ביותר הוא להיות מסוגל לעשות זאת. זה חסר משמעות אם אני לא עושה זאת . אם אני ממשיכה לחשוב על זה אני רודפת אחרי זה. בכך אני מזמינה את רדיפת השדים, דבר הגורם לי להפסיד את רוח התרגול ובזבוז של זמן יקר. וזאת בגלל כשהתעוררתי מחשבותיי לא היו בתרגול אלא בדאגה למה שארוויח או אפסיד. כל זה ממעיט את הנחישות שלי לבצע את התרגילים ומעודד את עצלנותי. המחשבה הבלתי טהורה הזו גרמה לי להיכשל במשך זמן רב במקום להתמיד ולשקוד.

לאחר שהבנתי זאת אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות דברים בצורה טובה ונכונה. לפני שהלכתי לישון אמרתי לעצמי " כאשר השעון המעורר יצלצל, אני צריכה לקום מייד. ולחשוב רק על התרגול ולא על שום דבר אחר. שלא יהיו שום מחשבות אחרות. כשהשעון המעורר צלצל פקחתי את עיניי ולא חשתי רדומה. הייתי מאד ערנית. הבעיה שהטרידה אותי במשך כמה שנים פשוט חלפה ונעלמה. למעשה זה קרה בגלל שהיו לי מחשבות רבות, וכך הפכתי נושאים פשוטים למסובכים. יצרתי בעצמי שדים שיפילו אותי.

עכשיו הבנתי שבעייתי נוצרה בגלל שלא היו לי מחשבות נכונות בעת שעשיתי דברים, ושחשבתי יותר מדי על עצמי. כשעושים את שלושת הדברים, כל אחת מהמחשבות צריכה להיות חופשייה מהחזקה אנושית. ככל שהמחשבה יותר טהורה יהיו פחות הפרעות. כשיהיו לנו רק מחשבות נכונות ושם דבר אחר, אף גורם מגורמי הרוע לא יוכל לעצור אותנו.