התנגדנו יחד לרדיפה

ביולי 2000 הייתי בת 22. נציגי המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית) עצרו אותי באופן לא חוקי וכלאו אותי במרכז המעצר אחרי שנסעתי לבייג'ינג לעתור למען הפאלון דאפא.

במרכז המעצר היה רק תא אחד של נשים אסירות. יותר מ-30 נשים, ביניהם כעשר מתרגלות פאלון גונג, הוחזקו באותו תא. חלק מהמתרגלות שנכלאו בתא נחטפו מביתן או מהעבודה. חלק גדול מהן נלקחו למרכז המעצר רק משום שענו "כן" לשאלה אם הן עדיין מתרגלות פאלון גונג.

לא אפשרו לנו לתרגל את התרגילים בתא המעצר. אחד המתרגלים הגברים התעקש לעשות את התרגילים. חשמלו אותו באלות חשמל, אסירים אחרים הכו אותו, כיבו עליו סיגריות בוערות, ודקרו את ציפורניו במחטים. לבסוף, השוטרים והאסירים ויתרו על הניסיונות למנוע ממנו לתרגל, אבל לא התירו למתרגלים אחרים לתרגל.

כאשר אחת המתרגלות ניסתה לתרגל בתא הנשים, האסירות שהיו בתא, שאינן מתרגלות, הכו אותה. עוד ועוד מתרגלות שהיו בתא הצטרפו אליה והחלו לתרגל את התרגילים.

מאחר והאסירות לא הצליחו למנוע מאתנו לתרגל, הן החלו לצעוק לסוהרות. שהגיעו מהר מאוד. הן כפתו אותנו – כשמונה מתרגלות יחד-  באזיקים. יד ימין של מתרגלת אחת כבולה ליד שמאל של מתרגלת אחרת. כך נותרנו, כפותות במעגל יותר מעשרה ימים. היה קשה מאוד לזוז – כשרצינו ללכת לשירותים, לאכול או לישון. נסינו להקל אחת על השנייה ולהתחשב זו בזו ככל האפשר. היה חם מאוד. אבל ניסינו לשתף בהתנסויות ובהבנות ולשנן את הפא מדי יום. יותר מעשרה ימים לאחר מכן שחררו אותנו מהאזיקים. מיד לאחר מכן התחלנו לתרגל. כפתו אותנו שוב יחד.

פעם אחת הכריחו אותנו לרוץ מסביב למגרש האימונים. בעודנו רצות, הבנו שאנחנו לא צריכות לשתף פעולה עם הדרישות של הרוע. לכן התיישבנו ועשינו מדיטציה. הסוהרים שחררו כלב שמירה. עצמתי את עיני במדיטציה. לאחר מכן סיפרו לי שזה היה כלב גדול, אבל הוא לא התקרב אלינו.

באותו זמן חלמתי חלום: עמדנו בשורה בלילה, זוגות זוגות מחוברות בטבעת. אם אחת מאיתנו נפלה, האחרות היו מושכות אותה חזרה כדי להמשיך ללכת. בתקופה הקשה הזו , החזקנו ידיים ועמדנו כתף אל כתף. שרדנו את הקשיים ואף אחת מאיתנו לא נכנעה לרדיפה המרושעת.

נשאנו עינויים בלתי אפשריים

מאז החלה המק"ס לרדוף את הדאפא ב-1999, מרכז המעצר המקומי התרחב יותר ויותר כדי שיוכלו לכלוא עוד מתרגלי פאלון גונג. כלאו אותנו גם במרכז מעצר חדש שנבנה.

מרכז המעצר החדש היה משוכלל מאוד, ואפילו עוד יותר בלתי אנושי.

בכל חדר הותקנה מצלמת וידיאו כדי לעקוב אחר כל תנועה ותנועה שלנו – אפילו במקלחת. הקיר לאורך המסדרון היה למעשה מראה דו צדדית – לא יכולנו לראות דבר מבפנים, אבל אלה שעמדו בחוץ יכלו לראות אותנו.

"השירותים" היו למעשה ריבוע של מטר על מטר ו-25 ס"מ מעל פני הקרקע. כשהלכנו לשירותים, אלה שעמדו בחוץ יכלו לראות אותנו בבירור. לא הייתה פרטיות, כבוד לאדם או זכויות אדם בסיסיות. היה מחנק.

כמובן שהיה קשה יותר לעשות את התרגילים. הסוהרות עקבו אחרינו באמצעות מצלמות הוידיאו. אם הן ראו מישהי מתרגלת, הן עינו אותה באכזריות. פעם אחת הן כפתו אותנו – ארבע מתרגלות יחד – למכשיר עינויים שנקרא "כסא ברזל". הידיים והרגליים שלנו היו כבולים לכסא, לא יכולנו לזוז. במרכז תחתית הכסא היה חור שהיה אמור לשמש את המעונה לעשות את צרכיו. לאחר זמן מה, הישבנים שלנו כאבו מאוד, הרגליים התחילו להתנפח. הדבר הבלתי נסבל ביותר היה שלא אפשרו לנו ללכת לשירותים.

כשהסוהרת הייתה במצב רוח טוב היא שחררה אותנו לכמה דקות כדי ללכת לשירותים פעם ביום. אם הסוהרת לא הייתה במצב רוח טוב, היא לא שחררה אותנו בכלל. פעם לא יכולתי להתאפק יותר והסוהרות לא הגיעה למרות שביקשנו מהן שוב ושוב לבוא. אז כמה מתרגלות עזרו לי: הן הקיפו אותי ואת כסא הברזל בסדין ומתרגלת כבת 60 החזיקה אגן מתחת לכסא כדי שאוכל להתפנות.

אני אפילו לא יכולה לתאר במלים את הסבל באותו רגע. היינו כבולות לכסא במשך 11 ימים. כששחררו אותנו, לא יכולנו ללכת. הרגליים שלנו היו נפוחות נורא.

אבל שום איום לא מנע מאיתנו לתרגל. הסוהרת התרגזה ונקטה בגישה אכזרית יותר. מדי בוקר כשהגיעה לעבודה, היא הכתה אותנו באלת גומי. "אתן רוצות לתרגל!" אמרה "אני אכה אתכן כמה פעמים כל יום כדי שלא תוכלו להרים את הידיים, אם לא אשבור לכן אותן בכלל!". היא הכתה אותנו באלת מתכת מצופה בגומי שלא גרמה לדימומים חיצוניים אך גרמה לפציעות פנימיות.

פעם אחת הכו את כולנו יחד, אפילו מתרגלת בת שישים. הכו שתיים מאיתנו על החזה ועל הגב. הן התעלפו והחווירו, החלו להקיא ולא יכלו לקום.

כשהסוהרת הכתה אותי, היא שאלה אותי "את תמשיכי לעשות את התרגילים?" תוך כדי שהיא מכה אותי סוהרת אחרת באה לקרוא לה.

כשהסוהרת הזו חזרה היא שכחה להביא עמה את אלת הגומי. היא שלחה את אחת האסירות להביא את האלה, אך האסירה חזרה ואמרה שהיא לא מוצאת אותה. אז היא לקחה מטאטא כדי להכות אותי. המטאטא התפרק לגמרי.

אחרי שהיא הלכה הביתה, אחת האסירות הבחינה בכתמי דם על החולצה שלי. היא החזיקה אותי ובכתה. כל האסירות החלו לבכות. לא יכולנו לאכול באותו יום. האסירות לא רצו לאכול גם כן.

יומיים לאחר מכן יותר מעשר מתרגלות שהיו בתא היו מכוסות בחבורות וסימנים שחורים וסגולים על הזרועות. אחת האסירות הפליליות אמרה בהתכוונה אלי "את רואה את הבחורה הצנועה הזו? היא מדברת בקול רך מאוד, אבל כשהכו אותה היא עמדה זקופה מאוד!".

קשה מאוד לדמיין כמה הסביבה היא מרושעת אם אתה לא נמצא בתוכה וחווה זאת בעצמך.

כל יום שומעים את הסוהרות מכות ומקללות את האסירות, את קול האלות החשמליות וזעקות הקורבנות.

בוקר אחד, צצה ההחזקה האנושית שלי. שאלתי את עצמי מתי זה ייגמר. בכיתי במיטה.

הרגשתי שיש בחדר מישהו נוסף וכשהרמתי את העיניים ראיתי את אחת האסירות. היא כיבתה סיגריה בוערת על שלפוחית שהייתה לה על הזרוע. שאלתי אותה "למה את עושה את זה לעצמך?" היא הרכינה את ראשה ולא ענתה לי.

לאחר זמן קצר היא שאלה אותי "למה את בוכה?" ואז הבנתי שהיא מכאיבה לעצמה כדי להקל על הכאב שבלב.

לאחרונה שמעתי מתרגלים מדברים על מה שעברו במרכזי המעצר.

כתבתי את הדברים האלה על פי מה שאני זוכרת. יכול להיות שיש דברים שאני לא זוכרת. עברו תשע שנים. רק לעתים רחוקות אני מדברת על הדברים האלה. אבל ההיסטוריה לא תשכח אותם.