מהיום שבו התחלתי לתרגל פאלון דאפא, שקדתי על לימוד הפא. אחרי שקבלתי את הפא, הרגשתי שאני כמו שתיל מיובש שהתברך לפתע בגשם מתוק. שמחתי מאוד שסוף סוף מצאתי את מה שחיפשתי. מאותו יום הרגשתי שחזרתי הביתה. מאותו יום ואילך המשכתי להפיץ את נפלאות הדאפא לקרוביי, לחבריי ולאנשים שהזדמן לי לפגוש, מתוך הבנה שכל אלו הם קשרים גורליים. עם זאת, לפעמים כשהצגתי לאנשים את הדאפא, יחסם לא היה כפי שציפיתי וזה בלבל אותי. זו הייתה דאגתי היחידה לאחר שקיבלתי את הפא – מדוע אנשים לא רוצים ללמוד על הפא הנפלא הזה?

כשהתמדתי בלימוד הפא, המשכתי גם להפיץ את נפלאוּת הדאפא. כיוון שאנשים רבים הורעלו על ידי השקרים של המשטר הקומוניסטי, קיבלתי מאנשים מגוון תגובות שונות. לפעמים שקלתי להפסיק להפיץ את הפא, אך לא יכולתי שלא לספר לאנשים. "הדאפא הוא באמת נפלא!" לא משנה איך הסברתי את זה לאנשים, חלקם עדיין לא הבינו, מה שגרם לי להתייאש ולהפסיק. אך כששמעתי את האנשים סביבי מדברים על הדאפא, הרגשתי שההבנה שלהם אינה נכונה וידעתי שעלי לתקן אותם. לאחר שקבלתי את הפא ב-1997, המשכתי להפיץ את נפלאוּת הדאפא הן בבית והן במקום העבודה שלי, ועזרתי לאנשים להכיר את הדאפא, אך התעניינותם בדאפא הייתה כל כך רדודה שזה אכזב אותי.

אחרי שחיפשתי פנימה, גיליתי מדוע היחס שלי כלפי הדאפא לא היה לגמרי נכון. הדאפא קדוש כל כך; אבל כשדיברתי עם אחרים על הדאפא, המחשבות שלי לא היו נכונות לגמרי, ולא התמקדתי בהצלת ישויות חיות. לא הייתה שם תחושת קדושה. במקום זאת, הגישה שנקטתי בה הייתה כמו של סוחר המוכר מוצר כלשהו. האם האופן בו דיברתי על הפא המקודש הזה לא היה פשע נגד הדאפא? האם נהגתי כמטפחת אמיתית?

זו הייתה התקופה שבה התחלתי לשנן את הפא מהזיכרון. כששיננתי את "שדה אנרגיה", הבנתי שבגלל שלא טפחתי את עצמי היטב, ההשפעה של הפצת הפא שלי לא הייתה מיטבית. הרמה המיקרוסקופית שלי לא הייתה טהורה דיה, ולכן לא הייתה לי העוצמה הנחוצה לסילוק הגורמים המפריעים שחסמו את האנשים ומנעו מהם לקבל את הפא. כשחזרתי בעל פה על "לב בהיר ונקי" מהספר "ג'ואן פאלון", הבנתי שעדיין יש לי החזקות רבות. עדיין לא שחררתי את ההחזקה לתהילה ואת ההחזקה לאינטרס אישי ואני עדיין קשורה לרגשנות. וחמור עוד יותר, התייחסתי לטיפוח-תרגול כאל תיאוריה לפתרון בעיות היומיום ולא הבנתי שהמשמעות האמיתית של החיים היא לחזור למקור האמיתי שלנו.

נתקלתי בהפרעות רבות כששיננתי את ה"ג'ואן פאלון". לפעמים הרגשתי שיש לי במוח כיס של ערפל שמקשה עלי להתמקד וחוסם אותי מלשנן את הפא. לפעמים לא הייתי מסוגלת אפילו להשלים את השינון של משפט שלם אחד. אז התחלתי לשנן מילה אחת בכל פעם. ברגע שניסיתי לדקלם, שמעתי כל הזמן רעש מוזר. התעקשתי והתמקדתי בשינון המילה שוב ושוב עד שהמחשבות שלי נרגעו ואז התחלתי לקרוא את המילה הבאה. בדרך זו, הצלחתי סוף סוף לשנן את הפא מילה אחרי מילה, משפט אחרי משפט ופסקה אחרי פסקה. לא הפסקתי לשנן את הפיסקה עד שהרגשתי ששום דבר לא חוסם אותי יותר ושהמחשבה שלי הפכה לצלולה.

במשך התהליך של שינון הפא, שיפרתי את הדיבור שלי ואת המעשים שלי שלא התאימו לפא. מספר ימים לאחר שהתחלתי לשנן את הפא, הגוף שלי עבר שינוי גדול. הוא הפך לקל כל כך, כאילו הוא חסר משקל. הרגשתי שזה בגלל ששיפרתי את ה"שין-שינג" שלי וסילקתי את הקארמה שחסמה אותי בזמן ששיננתי את הפא. המשכתי לשנן את הפא עם המחשבה שלא משנה כמה זה קשה, אני חייבת לשמור את "ג'ואן פאלון" במחשבה שלי, לטפח באמת ולהפיץ לאחרים את הדאפא הנפלא והקדוש.

היום כשקראתי "כיצד לספק סיוע" ביסודות להתקדמות במרץ, הוארתי פתאום לשאלה שבמשך שנים לא הבנתי – מדוע כשהם רואים אותי, אנשים תמיד אומרים לי, "שוב באת לתת שיעורים". התברר לי שכשהבהרתי את האמת על הפאלון גונג, טון הדיבור שלי נשמע כצווי. איך אנשים יכולים לקבל את האמת, כשזה נשמע כאילו שנתתי פקודות? אחרי שהתעוררתי לזה, תיקנתי את עצמי. כשהבהרתי את האמת היום אחרי הצהריים, האדם הקשיב לי בתשומת לב במשך כמעט שעה ודנו ביחד על שאלות שלו.

כמתרגלת ותיקה, אני לא זוכרת כמה פעמים למדתי את "ג'ואן פאלון". לפעמים אני קוראת את זה מהר מאוד, אבל אחר כך, אני לא זוכרת מה קראתי באותו רגע. כשמשננים את הפא מהזיכרון זה שונה. אף על פי ששינון הפא היה קשה עבורי, ברגע שהצלחתי בזה, הצלחתי לזהות רבות מההחזקות שלי.