שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות למורה ולכל המתרגלים והאורחים.

איך הגעתי לפאלון דאפא?

לפני כשש שנים, בעודי מתאוששת מעינויי טיפולים קונבנציונליים ואלטרנטיביים רבים שהתישו את גופי ורוקנו את כספי, באה אלי לביקור מטפחת של "פאלון דאפא" (שאז לא ידעתי שהיא "מטפחת" ועל פאלון דאפא לא שמעתי מעודי) ומסרה לי קלטת. היא לא הסבירה לי כלום אלא אמרה במילים ספורות: "זה מה שאת צריכה". שאלתי מה זה והיא אמרה לי לצפות ולעשות לפי ההוראות. שמתי את הקלטת בצד ושכחתי ממנה.

גופי היה חלש באותם ימים, אבל רוחי הייתה איתנה. לא דאגתי ולא היו לי מחשבות לגבי העתיד למרות שאמי נפטרה מאותה מחלת כבד שהייתה לי. כבר הייתי בטיפול במרכז ההשתלות בבילינסון, אבל לבי היה שקט, לא מפני אופטימיות מולדת שלי, אלא מפני שהייתה לי תחושה כללית של משהו שחולף. לא הייתי מודעת לתחושה הזו, רק זרמתי עם המצב הנתון. היום במבט לאחור אני מבינה שכבר אז המורה שמר עלי לאורך כל הדרך.

איך נשאבתי לתוך העולם הקסום של המורה מאסטר לי הונג ג'י שפתח בפני את שערי ה"אמת-חמלה-סובלנות"

כשהמטפחת ביקרה אותי שוב, היא שאלה: "נו? צפית בקלטת, את מתרגלת?" לא הבנתי מה היא רוצה ממני, אבל כיוון שהתעקשה לא היה לי נעים להתעלם יותר מהצפייה. מעולם לא שמעתי על פאלון דאפא, לא קיבלתי עלון עם הסבר או ספר כלשהו אבל כשהתיישבתי וצפיתי במורה מדגים תרגילים יפים כשברקע מלווה אותו מנגינה נפלאה ומרגיעה, משהו הבזיק בלבי. לא יכולתי לזוז מהמקום, נשאבתי לתוך משהו קסום, רק לא הבנתי מהו. זו הייתה הרגשה שמזכירה את המשפט בספר "ג'ואן פאלון" (ציטוט):

"אבל ברגע שהם רוצים לטפח ולתרגל, המחשבה הזאת זוהרת בלבם כזהב ומזעזעת את העולם של עשרת הכיוונים. אנשים מדברים רבות על טבע הבודהא, והכוונה היא בדיוק לטבע הבודהא הזה שהגיח."

התחלתי לתרגל עם המורה בלי לדעת שאלה תרגילי הדגמה ולא ידעתי שיש סטים של תרגילים שחוזרים על עצמם שלוש פעמים. זה היה המפגש הראשון שלי עם פאלון דאפא. מאז אותו הבזק ראשון וההתעוררות להבנה חוזרים אלי לסירוגין ניצוצות כאלה, בעיתות מצוקה או כשעלי להחליט החלטות אבל מתלבטת. אני יודעת שהמורה מדריך אותי כאילו מדבר אלי במפורש למרות שאלה הם רמזים בלבד. ההחלטות שלי מתחזקות ואני מתעודדת. עם כל התנסות האמונה שלי במורה חזקה יותר ויותר, והפעולות או המעשים שלי זורמים מאליהם בביטחון ובקלילות. כל דבר שלעולם לא האמנתי שאני מסוגלת לעשות, הופתעתי כשגיליתי שאני יכולה ומצליחה לעשות. היה לי ברור שהמורה שולח אותי או מנחה אותי להתנסות במשהו חדש ולכן  ההתלבטויות, החששות או הפחדים נעלמו מיד, כי האמונה החזקה במורה פתחה לי דלת להיכנס בבטחה לכל משימה.

איך הגעתי להבנה שנחישות מופרזת היא החזקה?

מהרגע הראשון ידעתי שהמורה מדריך אותי, ולא היה לי ספק במורה גם כשהקשיים הפיזיים הקשים השתלטו על גופי. הבעיות והקשיים הפיזיים שהופיעו היו בלתי נסבלים. תופעות לא מוכרות שהופיעו על פני העור עם גירוד קשה, גרמו לי לפעמים התפרצויות של בכי היסטרי. הגירוד נמשך ביום וגם בלילה ולא ניתן לשליטה. אם נגעתי בקושי במקום הגירוד מייד נוצר פצע מוזר ומדמם. לפעמים הייתי מרגיעה את העור שלי על ידי מקלחת במים לוהטים כמעט עד כוויה. השטיפות עזרו לזמן קצר, מעין הפוגה זמנית. התופעה מתרחשת גם כיום והפצעים משאירים על גופי כתמים שחורים מכוערים. הבנתי שזה קשור בקארמה ובהחזקות שיש לי. מדי פעם הייתי מבקשת עזרה מהמורה שייתן לי רמז מה עלי לתקן ולשפר בטיפוח שלי שגורם לי לכל כך הרבה סבל. טרם הגעתי להבנה הנדרשת, אבל קיבלתי רמזים איך לעצור את הפרעות הגירוד על ידי מטפחת שהתקשרה אלי וסיפרה לי על ההתנסות שלה עם תופעה דומה ושמצאה דרך להיפטר ממנה. לצערי אני לא הצלחתי ליישם את ההצעה שלה.

בעיה נוספת שפגעה קשה ביכולת התפקוד שלי היא חוסר שינה ממושך. כשכבר זכיתי להירדם זה היה לזמן קצר של נמנום והתעוררות לסירוגים.  מצב זה שיבש את חיי. כל מה שעשיתי נעשה באיטיות. הזיכרון שלי והיציבות הפיזית בתנועה נפגעו. לא יצאתי מהבית לבד ובבית נתמכתי בקירות או בריהוט כי הייתי מתנדנדת או מקבלת סחרחורת. על עבודות הדאפא לא ויתרתי וגם על משק הבית לא התפשרתי, אבל עקב כל הקשיים לא נסעתי למפגשי הקבוצה. נוצר נתק עם המתרגלים במרכז. שנה נעדרתי גם מהפעילויות עם כולם. התופעות החלו לפני חמש שנים אבל אז עדיין פעלתי למרות הכול והמשכתי כרגיל, גם אם המצברים שלי היו ריקים. בתוך כל זה התמסרתי להכין את יום הבהרת האמתבדרום במסגרת הפעילויות של וועידת הפא בשנה שעברה, וכך הרמתי את פרויקט "תערוכת האמנויות בבאר שבע בפעם השנייה כשאני משקיעה שלושה חודשים בהכנות. העליתי למודעות את נושא הרדיפה וסיבותיה נגד מתרגלי הפאלון גונג למאות אנשים באזור הדרום. שלחתי חומר הסברה וצילומים מתצוגת התערוכה לכל הפרופסורים לאמנות באוניברסיטת בן גוריון, למפקחת לאמנות של מחוז הדרום, מפקחים אחרים ממשרד החינוך, לאוצרת המוזיאון בבאר שבע ועוד. את כולם הזמנתי לתערוכה כולל ראש העיר ועובדי העירייה וסיפרתי לכולם על שיטת הפאלון גונג. אך לבסוף כבר לא יכולתי להמשיך. הנחישות הרבה שלי לא עזרה והרגשתי שהגוף שלי לא משתף פעולה עם הרצונות שלי.

בהרצאה ראשונה המורה אומר: (ציטוט)

"מחלות או קשיים באים בגלל הקארמה שנוצרה מדברים רעים שאנשים עשו בעבר. סבל הוא פירעון של החובות הקארמתיים, לכן אף אחד לא יכול לשנות את זה סתם כך."

אני חשבתי שהסיבה לסבל היא פירעון של חובות קארמתיים.

מטפחת עמיתה הציעה לי לשלוח מחשבות נכונות כל שעה וכך עשיתי. מטפחים אחרים אמרו לי: "לא לקבל אותם" – את התכנונים של הכוחות הישנים. בתחילת הטיפוח אפילו לא הבנתי מה זה "לא לקבל אותם". כל מה שהציעו לי ניסיתי, כולל חיפוש בתוכי כדי למצוא את ההחזקה שחוסמת אותי. החיפוש הממושך בתוך עצמי לא הוביל אותי לגילוי הבעיה. מטפחת מנוסה שאני מכבדת מאוד את דעתה אמרה לי שזה לא יכול להיות תשלום קארמתי כי המורה ניקה בשבילנו את עיקר הקארמה. לדעתה הבעיה שלי היא שאני מחזיקה באיזו החזקה עמוקה שדרכה נלחמים בי האלמנטים הזרים שרוצים להכשיל אותי כדי שלא אמלא את ייעודי, ושעקב הנחישות שלי שלא לוותר אני ממשיכה במאבק נגדם וכך אני למעשה מחזקת את קיומם. הבנתי שנחישות היתר שלי היא בעצם מאבק נגד הכוחות הישנים ובדרך זו אני מודה בקיומם. נכנסתי לסחרור של "משחק" מתיש מול הכוחות הישנים. אותה מטפחת נתנה לי "טיפים" חשובים בהתמודדות הזאת, ביניהם אמרה לי להוסיף למחשבות הניקוי שלי את סילוק ההפרעות מהגוף שלי ומכל הגופים האחרים שלי שבכל הממדים ולא לנסות להיאבק בהם כדי לא לעודד את קיומם אצלי. כל "טיפ" שקיבלתי יישמתי. אבל אני משוכנעת שיש לי עדיין החזקות סמויות שלא עליתי עליהן ואני לא יודעת מה הן. לא הצלחתי לגלות אותן גם לאחר ההסתכלות פנימה.

אולי החזקה נוספת שלי היא שאני חושבת יותר מדי. בהרצאה הראשונה המורה אומר:

"אם תחשוב הרבה, זו תהיה החזקה. אם תיתן לזה משקל רב, האין זאת רדיפה עם החזקה?"

החזקות לא חסרות, יש לי שפע מהן. כבר בתחילת הטיפוח הבנתי שיש לי החזקה חזקה הטבועה בתוכי עמוק ושעלי לסלק אותה, זו החזקת ההתלהבות. עבדתי קשה על עצמי אבל הצלחתי רק למתן אותה. לפעמים היא יוצאת מהמעמקים אבל אחרי רגע אני מסלקת אותה סופית. "ההתלהבות" הקיצונית שלי של התלהבות יתר הייתה ההחזקה הראשונה שעליתי על קיומה: בוועידת הפא הראשונה שהשתתפתי בשנת 2005 ההתרגשות שלי הייתה גדולה, מעין אופוריה. לאחר החוויה שחוויתי בוועידה, שהתקיימה ברמת רחל, חזרתי הביתה נלהבת מאוד מההתנסות הראשונה הזאת ומיד ישבתי ליד המחשב לכתוב שיתוף, לברך ולהודות לכולם. לאחר ששלחתי את האימייל לקבוצה, חזרו אלי תגובות קשות: של הערות כמו "לא ברור מה את רוצה, ומה כל השטויות האלה? וכדומה". התברר לי שהאימייל ששלחתי הגיע מקוטע, חלקים ממנו היו חסרים והכול נראה כדואר זבל. אומנם הייתי מטפחת חדשה כארבעה חודשים, אבל מייד הבנתי (וזו הייתה הבנתי הראשונה לאחר שהתחלתי לקרוא בספר "ג'ואן פאלון"), שזה לא קרה לי במקרה, אלא בגלל התלהבות היתר שלא מתאימה למטפחת של השיטה. זו הייתה ההתעוררות הראשונה שלי בעקבות הלימוד כמטפחת.

לאחר מכן התחלתי ללמוד מלבד מהספר "ג'ואן פאלון" את הכתבים אחרים של המורה, שבעזרתם המורה מלמד אותנו איך לשפר את ה"שין שינג" שלנו. וכך במאמר "דרך", ב"יסודות להתקדמות במרץ 2" המורה אומר:

"אדם צריך להתעורר בעצמו לְמה שעליו לעשות לנוכח מצוקה. "

למרות האמונה שלי במורה הקשיים המשיכו ללא הפסק. מטפחים אמרו לי שאני צריכה להיות יותר נחושה.

אני אדם נחוש  באופן קיצוני אף פעם לא ויתרתי לעצמי. ולמרות כל מה שכתבתי למעלה על הסבל הגופני, לא הרשיתי לעצמי לנוח או להתפנק כי תמיד היה עוד משהו שעלי לסיים. כצפוי אף פעם לא סיימתי את המטלות שלי. בתי, שאינה מטפחת, אמרה לי שההתנהלות שלי היא כפייתית ושאני צריכה ללמוד לשים גבולות בדרישות שלי מעצמי וללמוד להרפות ובעיקר לקחת את החיים יותר ב"קלילות" (המילה הזו, "קלילות" שהיא השתמשה הפתיעה אותי) . לדעתה אני מקצינה בנחישות שלי ואז אני לא מאוזנת. היא הוסיפה עוד שאם האיזון מופר, הגוף קורס תחת העומס ואני צריכה לדאוג לגוף שלי כי הוא לא פחות חשוב מטיפוח הלב. "אם הגוף חלש איך הוא יבצע את התפקידים שאת אמורה לעשות, לצאת לשטח לידע אנשים ולהפיץ את האמת". לדעתה אני מגלה "חמלה" כלפי הסביבה שלי אבל אין לי "חמלה" לעצמי, ושעלי להפסיק את המרוץ כדי לתת לגוף שלי לנוח ולחדש כוחות.

בתי אינה מאמינה בשום דבר מלבד במדע, אבל בדבריה כאילו התבססה בכתוב בספר "ג'ואן פאלון".

רק לאחרונה התעוררתי להבנה שההתעקשות שלי היא בעצם ההחזקה הגדולה שלי. בהרצאה שנייה המורה אומר (ציטוט):

"כשעושים משהו תוך התעקשות יכול להיות שמנצלים את האחרים ועושים מעשים רעים."

כשהייתי יוצאת עם בעלי לחופשה בחו"ל לא הייתי נהנית, תמיד הייתי עייפה וכל הזמן דאגתי שאני לא מספיקה לתרגל או ללמוד. דאגת היתר הזו חסמה אותי, אבל בעלי עשה הכול כדי שיהיה לי קל יותר. וויתר על ביקור באתרים שתכנן לראות, הוריד הילוך בלוח הזמנים של הטיולים המתוכננים, ואפשר לי ללכת לפי הקצב האיטי שלי. בפעם האחרונה שהיינו בפריס הבנתי שההתעקשות שלי להשלים את התרגול והלימוד זה יכול לפגוע בחיים המשותפים שלי עם בעלי. הסקתי שאפשר להקדיש פחות זמן מהרגיל לחובותיי כמטפחת דאפא ולא נורא אם זה יהיה ביצוע חלקי של לימוד או תרגול, וזה בעיקר כדי לא לפגוע בבעלי ההבנה הזאת נתנה לי תחושת קלילות. בעלי הציע לי להישאר ללמוד או לתרגל בזמן שהוא יצא לסיבוב לבד, ואחר כך נצא ביחד. כל זה כדי לאפשר לי לנוח או לתרגל. המורה אומר בהרצאה שנייה: (ציטוט)

"לכן בטיפוח-תרגול נדרשים שוב ושוב להתנהל על פי מהלך הדברים הטבעי, זה העיקרון, כי באמצעות מאמץ תפגע באחרים."

התחלתי ללמוד לקבוע גבולות, לנוח בצהריים כפי שבתי הציעה, וכך התחזקתי בהדרגה. הראש היה ריק ממחשבות, הלב שליו יותר וחל שיפור קטן ביכולות שלי. לאחר היעדרות של שנה ממפגשי הקבוצה התחלתי שוב להשתתף. השינוי הדרמתי ביותר  שקרה לי לאחרונה  הוא ההבנה שאני חייבת להשתתף בוועידת הפא ברומא. בלי מחשבות מיותרות, בקלילות  ואמונה שהמורה מדריך אותי, התחלתי להתכונן לקראת הוועידה ברומא. מה שיהיה זה מה שמתוכנן בשבילי להתרחש ואין לי צורך לחשוב יותר מדי. כל דבר שקורה לי הוא מבחן או התנסות לקדם את שינויי השין שינג שלי. אני מאמינה שהמורה מנחה אותי ואני סוף, סוף רגועה!

ולסיכום: אנחנו מקבלים כל הזמן עידוד מהמורה:  בהרצאה שנייה כתוב (ציטוט):

"כשאתה מרגיש עוד יותר גרוע, זה אומר שדברים יתהפכו אחרי שיגיעו לשיא[...]".

המורה מדריך אותנו, מושיט יד לעזרה להרים אותנו כשנופלים: (ציטוט):

"כשטיפחתי ותרגלתי בעבר, הרבה אנשים ברמות גבוהות אמרו לי את המילים האלה: 'כשקשה לסבול אתה יכול לסבול את זה, כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה."

המורה מלמד אותנו איך לשפר את המוסריות האדירה שלנו, איך לסלק החזקות ולבבות אנושיים (ציטוט מהרצאה שישית ב"ג'ואן פאלון"):

"בדיוק בנסיבות של ההפרעה הדמונית אפשר לראות אם תוכל להמשיך את הטיפוח שלך, אם תוכל להתעורר לטאו, אם תופרע, אם תוכל לדבוק באסכולה הזאת. הגלים הגבוהים יסחפו את החול וכך הוא הטיפוח-תרגול. מה שנשאר בסוף יהיה זהב אמיתי."

לאור כל כך הרבה "מתנות" שאנחנו מקבלים מהמורה – האם נשאר צל של ספק כלשהו לגבי האמונה האמיתית והטהורה במורה?

וברצוני לסיים בציטוט אופטימי נוסף של המורה: (ציטוט מהרצאת המורה בוועידת הפא ב- 2010 בניו יורק):

"בכך שהצלחת לעבור את זה עד עכשיו, ובכך שלקחת חלק בהצלת ישויות חיות, אתה סולל נתיב לעצמך, מבסס את המוסריות האדירה שלך, וממלא את הייעוד ההיסטורי שלך."

תודה למורה הנכבד,
ותודה לכל המטפחים והאורחים שמשתתפים באירוע חשוב זה היום.