שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות למורה הנכבד
וברכות לתלמידי הדאפא

"לא משנה במה נתקלתם בזמן שהלכתם לאמת את הפא, כל זה, אני אומר לכם, הוא דבר טוב – וזה במיוחד כך בשנים האלו של הרדיפה – כי כל הדברים הללו הגיעו בדיוק מפני שאתם עוסקים בטיפוח. הקשיים והסבל האלו, לא משנה כמה גדולים או קשים אתם מחשיבים אותם, הם דברים טובים משום שהם מתרחשים אך ורק למטרת הטיפוח שלכם." (לימוד הפא בוועידת ניו יורק 2008)

השנה החולפת היתה גדושה בהרבה עשייה וגם מרובה בהזדמנויות לטיפוח עבורי. בשנה האחרונה הספיק להיווצר צוות מכירות לעיתון א.ט. הצוות פעל באופן נפלא יחד ואף זכינו לראות פירות. בנוסף לאחר שלוש שנים הצלחנו לקבל פעמיים תאריכים לאולם שבו נוכל לארח את מופע השן יון.

בשיאה של התקופה הזאת, דווקא כשהרגשתי שהכל מתקדם בצורה כל כך טובה, קרה מקרה. באחד מערבי השבת בו התקיימה הפגישה השבועית של מתאמי ה- Shen Yun, המתרגלת שהייתה אחראית על נותני החסות דיברה על הקשיים שהיא חוותה ועל כך שלא תמכו בה מספיק.

לאחר הפגישה, לפני שנפרדנו, אמרתי לה שאני ממש מבינה אותה וכך אני מרגישה כבר שנים בעבודה במכירות של העיתון. אבל בזמן שדברתי חשבתי שאין לי כבר את המישקעים הללו. אני זוכרת במדויק שנכנסתי לאוטו ופתחתי את החלון ואמרתי לה משפט אחרון "את הרי לא רוצה להתפשר על המקום שלך בשלמות אז צריך לעבור קשיים, אני לא מוכנה להתפשר על הטיפוח". יום למחרת המורה ארגן לי את אחד המבחנים הקשים ביותר עבורי.

בבוקר למחרת החלו המבחנים. בתחילה הודיעו לי על כך שהחליטו שאני כבר לא אהיה מנהלת המכירות בעיתון. לאחר מכן הודיעו לי שההגעה המיועדת של השן יון לישראל בוטלה. בשלב זה כבר הייתי שבורה. הרגשתי שנלקחו ממני שני דברים שהשקעתי בהם את כל נפשי. דווקא ברגע שהרגשתי שהדברים נמצאים במקום הטוב ביותר שהיו, הכל התפרק ועימותים עם תלמידי דאפא עמיתים עלו על פני השטח.

מתוך "הבנה נוספת", יסודות להתקדמות במרץ":

"לגבי הנושא של טבע הבודהא והטבע הדמוני, ההסבר שלי כבר לא יכול להיות יותר ברור. למעשה המבחנים שאתם עוברים מסלקים את הטבע הדמוני שלכם! אבל החבאתם אותו שוב ושוב עם כל מיני תירוצים או עם הדאפא. השין-שינג שלכם לא קיבל שיפור, והחמצתם שוב ושוב את ההזדמנויות.

הידעתם? כל עוד אתם אנשים שמטפחים, לא משנה באיזו סביבה ובאיזה מצב, כל צרה ודבר לא נעים, אפילו אם זה בגלל עבודה של הדאפא, לא משנה כמה הדבר הוא טוב או קדוש לדעתכם – אני אנצל אותו כדי לסלק את ההחזקה שלכם ולחשוף את הטבע הדמוני שלכם כדי לסלק אותו. זה בגלל שההתקדמות שלכם היא במקום הראשון בחשיבותו.

אם אתם באמת יכולים להשתפר באופן זה, מה שתעשו עם לב טהור יהיה הדבר הטוב ביותר והקדוש ביותר"

נזכרתי בסיפור שקרה לי שעזר לי להבין מה עלי לעשות. מספר חודשים לפני שקיבלתי את הפא גרתי על אי קטן באוסטרליה. באחד הערבים החלטתי ללכת למגורים שלי. הצריף בו ישנתי היה בקצה השני של האי ובשביל להגיע אליו צריך ללכת הליכה לא ארוכה בשביל שנוצר באי הפראי. לא שמתי לב שזה היה לילה ללא ירח כלל. בתחילת הדרך עוד היה ניתן לראות את הדרך מהאור שבקע ממגורי העובדים האחרים. אך ככל שהתקדמתי מצאתי עצמי באמצע שביל שבעצם איני רואה כלום מעבר לכף ידי המושטת קדימה. מצאתי עצמי על השביל בעיוורון מוחלט. שמתי את ידיי בתנוחת הא-שי ופשוט דברתי עם האלוהים ואמרתי לו שחיי בידיו.

הלכתי לאט מנסה להרגיש ברגלי שאיני יורדת מהשביל. לאחר מספר דקות שנראו כמו נצח ראיתי אור קטן לפני. שמחתי ששכחתי לכבות את האור באותו בוקר, וכל כך שמחתי, שברגע שהתחלתי להגביר מהירות נפלתי מעט במדרון. הבנתי שאני צריכה להישאר בפוקוס ולהמשיך להתקדם באיטיות. כי לב ההתרגשות הוא המסוכן ביותר עבורי. כך מצאתי את דרכי בבטחה למגוריי.

הזיכרון הזה עזר לי להבין שלמרות שנתקלתי במכשול עליי לשחרר את הלב של ההתרגשות ולהמשיך, להתמקד בטיפוח, להאמין ולהמשיך ללכת.

התקופה הבאה הייתה תקופה של התכנסות פנימה. היה זה קיץ, ובנותיי היו בחופש, סיכמתי עם מנהליי בעיתון כי אקח חופש לתקופה מסוימת כדי להתארגן מחדש ואז אחזור לעיתון. תקופה זו הייתה שקטה מאד עבורי ואיפשרה לי לבחון לעומק את כל הדברים שעברתי בשנים האחרונות. תוך כדי הבחינה התעוררתי לכמה החזקות שלי.

היה לי לא קל, הרגשתי כאילו התייחסו אליי בצורה לא הוגנת ועשו לי עוול. הייתי פגועה והרגשתי שלתלמידי דאפא שעבדתי מולם נוצרו דעות שליליות לגבי שנאספו במשך שנים. רציתי שתלמידי דאפא יתייחסו אליי בחמלה, שיצליחו לראות את הצד הטוב שלי שעושה כל כך הרבה למען הדאפא. ידעתי שיש לי החזקות אבל ציפיתי שיגידו: "נכון שיש לה החזקות אבל היא תלמידה של המורה והיא בתהליך טיפוח אז היא לבטח תשתפר".

ככל שבחנתי את הרגשות הללו ראיתי כמה הן עושות לי רע וחוסמות אותי מלהתקדם בטיפוח ולעזור למורה בתיקון הפא. היה בי רצון אמיתי לוותר על הרגשות הללו. כאשר הסתכלתי פנימה ושאלתי את עצמי למה נתקלתי בדברים הללו ראיתי כי גם לי יש דעות שליליות כלפי תלמידי דאפא. ראיתי כי גם אני מבקרת תלמידים אחרים ולא נוהגת כלפיהם בחמלה.

במשך שנים אנחנו קבוצה מצומצת של מתרגלים שעובדים יחד וקל היה לי ליצור מושגים כלפי מתרגלים אחרים. נסיתי לחשוב על מתרגלים עם חמלה וגם ראיתי את השיפור של כל אחד. אבל כאשר הרגשתי שמישהו עושה משהו שלתפיסתי מפריע להתקדמות של פרויקט או גורם לעשייה לא להיות בסטנדרט מספיק טוב היתה נוצרת בי תחושה של כעס כלפי אותו תלמיד דאפא.

היה לי חשוב לראות מאיפה המנטליות הזאת נוצרה אצלי, נזכרתי בחוויות שלי כילדה. כילדה היו לי יכולות פתוחות וידעתי שיש מעבר לעולם הזה. זכרתי חלקים מהעולם השמיימי שבאתי ממנו והייתה לי ידיעה ברורה שעליי לחזור לשם. העולם השמיימי היה הרמוני. אבל החיים על פני האדמה אינם הרמוניים. יש הרבה כיעור ועוינות. התחושה הזו מהילדות שלי יצרה אצלי מושגים לגבי מה היא הרמוניה ומה הוא יופי.

כל דבר שנתקלתי בו שלא תאם את אותם מושגים הוציא ממני ביקורת, כעס חריף ובעיקר חוסר סבלנות. במקום לבחון דברים על פי העקרונות של הפא  בחנתי דברים על פי המושגים שלי. במקום לנהוג כלפי אחרים באותה חמלה שרציתי שהם ינהגו בה כלפיי, ביקרתי אותם.

היום אני מבינה שזה נכון שצריך לעשות דברים איכותיים, אבל אני גם מבינה שאיכות אמיתית יכולה להיות רק מתוך השקט של הדאפא. כאשר הלב שלנו והמחשבות שלנו מתמקדות במשימה שלנו להציל יוצרים חיים כל שאר הדברים מתגמדים. האיכות והסטנדרט של הדברים של הדאפא היא הרבה יותר גבוהה מכל דבר שנמצא במושגים האנושים שלי. ולרמה זאת של איכות בעשיה שלנו אפשר להגיע, לפי הבנתי, רק כאשר אנו מפרים אחד את השני ומשתפים פעולה היטב יחד. כמובן שלזה זקוקים הרבה חמלה וסבלנות אחד כלפי השני.

אני רוצה לשתף בסיפור שעזר לי לפורר דעות שליליות שהיו ביני לבין מטפח עמית: היה מתרגל עמית שהרגשתי לאורך זמן שיש לו דברים עלי בבטן, אך לא הצלחתי לפתוח את הדברים מולו בצורה טובה דיה. במקום לבוא ולפתוח את לבי מולו היה לי יותר קל ונוח לחשוב שהוא זה שלא בסדר. יום אחד לאחר שקרו השינויים בעיתון נוצרה הסיטואציה שדברנו בטלפון. ופשוט נפתחתי ודברתי אתו, חשפתי בפניו את הרגשות שלי את הכאבים שלי והוא גם דיבר מלבו. פתאום משהו השתנה באנרגיה בינינו, משהו נפתח. הצלחנו לראות אחד את השני מעבר לאשליה מעבר למושגים שחונכנו עליהם. בעקבות אותה שיחה כבר לא היה שם אותו החומר השחור. זה כבר לא שינה מי עשה למי ולמה. כל אחד ראה את ההחסרות שלו ולא של השני. אני חושבת ששנינו שמחנו על השיחה ואולי הצטערנו שהיא לא קרתה הרבה קודם. קשה לי שלא לחשוב שאם הייתי מוותרת על הפחד שלי שהוא לא יבין אותי וניגשת אליו ומצליחה לפתח איתו שיחה מלב אל לב כבר קודם – הרבה דעות שליליות לא היו נוצרות כלל בינינו.

עקב מנטליות שפיתחתי בילדותי נהפכתי לאדם שלא נפתח ומסביר עצמו לאנשים. מכיוון שהיו לי יכולות פתוחות חינכתי עצמי לא לדבר על דברים מסוימים עם אנשים מחשש שלא יבינו אותי. וכך נוצר שער ברזל שמקשה עלי לא פעם לתקשר עצמי החוצה עם העולם. היום אני יודעת שעל אף שלהסביר את עצמי החוצה דורש ממני מאמץ וכוח כמו להזיז שער ברזל ענק וחלוד זה דבר חשוב מאין כמותו, כי ללא זאת אני מקשה על מטפחים עמיתים לעבוד איתי בשיתוף פעולה טוב וזורם.

אני עדין נמצאת בתהליך הטיפוח אבל היום אני רואה איך העיקר הוא פשוט להמשיך ללכת בדרך כמה שיותר קרוב למורה. וכמה הכל קורה לטובה.

ההבנה שהכל קרה לטובה החלה להירקם אצלי דווקא בגלל שהמצב דאז היה בלתי נתפס בעוצמות השינויים שבו בכך שבין לילה דברים יכולים להשתנות מקצה לקצה. התחלתי להבין ולהאמין שהכול קורה לטובה. זה אכן גרם בסופו של דבר להתפתחות טובה. הזמן שביליתי בבית גרם למשפחה להיות מלוכדת יותר. ניהלתי המון שיחות עם בעלי שגם הוא מטפח. שיחות שגרמו לו להבין שהוא יכול לקחת על עצמו את תפקיד המנכ"ל של האפוק טיימס בישראל. זה דבר שדובר עליו גם בעבר אך מכיוון שהוא בעל עסק רגיל ואני הייתי כל כך עסוקה, לא התאפשר לו.

דבר טוב נוסף שקרה הוא שפתאום היה לי זמן להקשיב. זמן להקשיב לעצמי, זמן לעזור בעוד פרוייקטים. ראיתי שמרוב עומס לא היה לי מקום להכיל הקשבה לבקשות של עזרה אפילו בדברים הכי קטנים. כל דבר נוסף היה גורם לי לצאת מהאיזון. הדברים לא נעשו מתוך שקט ומחשבה רגועה דיה. פתאום נפתח בפני עולם של דברים רבים שאני יכולה לעשות בכישוריי שקודם הייתי חסומה מלעשות, עכשיו אני יכולה להיות מעורבת ביותר פרויקטים ולעשות עשייה יותר איכותית מאשר כמותית.

ההוקרה הזאת לדרך שאני עשיתי והוקרה לדרך של מטפחים עמיתים, זוהי היכולת להסתכל בצורה חיובית ואופטימית והיא נותנת תקווה וגם אפשרות לפעול בצורה הרבה יותר טובה.

היום, בזכות הטיפוח, אך גם בזכות המקצועיות, כשאני באה לפגישות מכירה קשה מאוד להזיז את הלב שלי, כי הוא בא ממקום של שקט, אמונה וידע. וזה לא חשוב באותו רגע אם תהיה תוצאה או לא תהיה תוצאה, הראייה יותר רחבת אופקים והשקט הזה והאופטימיות מכתיבים שבסוף כל תוצאה הופכת לטובה.

אסיים בשיר של המורה: (תרגום זמני)

"אני מחייך (הונג יין)

"אני מחייך – ישויות חיות מתעוררות
אני מחייך – הדאפא מתחיל להיות מופץ
אני מחייך – הסירה החלה לשוט
אני מחייך – לישויות החיות יש תקווה"