שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

שלום למורה, שלום למטפחים

לפני כשש שנים עברתי עם בעלי להתגורר בצרפת. באותה תקופה הייתי בהריון. העיתון טרם נוסד, ורוב הפעילויות של דאפא דרשו ניידות. בתחילה לא היה לי כל קושי והשתתפתי בפרויקטים רבים של הבהרת אמת כולל מחול. אולם ככל שההריון התקדם התקשיתי יותר לנסוע לפעילות. כמובן שעם בטן גדולה של הריון גם לא יכולתי לרקוד יותר. באותה תקופה הייתי בשלב מתקדם של כתיבת הדוקטוראט שלי, כך שמצאתי את עצמי סגורה יותר ויותר בבית. אחר כך נולד בני והניידות נעשתה קשה אף יותר. לעלות ולרדת עם העגלה הכבדה במדרגות הרכבת התחתית, להחליף תחנות ושוב לעלות ולרדת, הפך כל יציאה מהבית לקשה יותר מטיפוס על הר האברסט. נעשיתי תלויה יותר ויותר בבן זוגי (מטפח) והקשר שלי עם המתרגלים בצרפת הלך והצטמצם ונעשה בעיקר דרכו.

כשכבר הגעתי למפגשים של לימוד או פרויקטים מצאתי את עצמי בסופו של דבר סגורה תמיד מאחורי איזה דלת עם בני התינוק שבוכה, מנסה להרגיע אותו, והוא, שחש את אי השקט שלי, רק בכה יותר. באחת הפעמים אפילו טרקו אחריי את הדלת. בתקופה הזאת הטיפוח שלי היה בתוך המשפחה, הרחק מהעין. אז חשבתי שזהו טיפוח שאין בו תהילה, לא הוד ולא הדר, ובמקום לתפוס את ההזדמנות ולטפח במרץ חשתי תסכול שהלך וגבר ושקעתי ברחמים עצמיים. הייתי לבדי סגורה עם משפחתי. לא שותפה לפרויקטים אלא לכעס שלי שהתעצם והלך. המבחנים הגיעו בקצב מסחרר ואני לא עמדתי באף אחד מהם, עד שיום אחד הגעתי למצב כל כך נורא שהבנתי שאין לי ברירה אלא להסתכל בפנים, או כפי שאז הרגשתי "להסתכל לקארמה ולדמונים בעיניים", לראות אותם למרות הכאב ולהמיס אותם. בוועידת הפא של וושינגטון ב-2009 המורה אומר:

 "עבור מטפח, להסתכל פנימה זה כלי קסם"

– החלטתי לקום בלילה בשעה שידעתי שאוכל לתרגל ללא הפרעה, ואחרי המחשבות של חמש בבוקר הצטרפתי ללימוד הפא עם המתרגלים הצרפתים באינטרנט. בעקבות זאת התחלתי להשתתף ביותר ויותר פרויקטים. אחד הפרויקטים היה הקמה של להקת מחול להבהרת אמת.

עד שהקמנו את להקת הריקוד שלנו, היינו המטפחות נפגשות מדי פעם לחזרות לצורך חגיגות או מצעדים. הקבוצה הייתה מאוד לא מגובשת, והיחסים מאוד לא הרמוניים. למדנו יחד את הפא, אך בכל זאת תמיד היו בעיות ותופעות התנהגותיות שלא הלמו תלמידי דאפא. המתרגלות שרקדו התחלפו, וכשהופענו – שאר המטפחים העבירו בקורת על הרקדניות ואמרו רק כמה רע נראה המופע ושאנחנו רוקדות תמיד את אותם ריקודים. מאחר שהיה לי ניסיון במחול, שכן הייתי רקדנית מקצועית שנים רבות, ומאחר שמעולם לא לקחתי חלק בקונפליקטים, כי שמחתי מאוד להיות חלק מהקבוצה – המתאמת הראשית של המופעים בצרפת, שכבר לא ידעה מה לעשות, ביקשה ממני לאמן את המתרגלות. הסכמתי לקחת עלי את התפקיד והתחלתי לאמן אותן. חלק מהמתרגלות עזבו ומי שנשארה עבדה במרץ. הרמה של כולן השתפרה מיד, מה שעודד את כולן להמשיך ולהתאמן.

לקראת ה-13 במאי 2007 החלטנו להעלות את ריקוד הלוטוס. בשל סיבות שונות היה עלי לשנות את הכוריאוגרפיה ולמצוא לה מוסיקה חדשה. המטפחות נתנו בי אמון  והוויכוחים הפסיקו, עבדנו על הריקוד החדש בשמחה, ולשם שינוי אפילו עבדנו בשיתוף פעולה. אם לאחת הבנות היה רעיון – ניסינו אותו ואז החלטנו אם לקבל אותו או לא. למדנו יחד. תפקדנו כקבוצה שרצתה לעבוד ולהכין ריקוד חגיגי לקראת יום ההולדת של המורה. אולם השמחה לא היתה מושלמת. אחת המטפחות שרקדה אתנו הבטיחה להכין תלבושות מיוחדות לריקוד. מי שתמיד תפרה את התלבושות לרקדניות, תופרת במקצועה, הייתה עסוקה מדי. כולן רצו תלבושת חדשה וחגיגית לאירוע והמטפחת הבטיחה להכין אותה, אבל כל פעם היו הפרעות והיא לא הצליחה לסיים אותן. היו מתרגלים שאמרו לנו שהתנועות של הריקודים שלנו, או הביגוד, או הצבעים שבחרנו הושפעו או דומים מדי לאלו של הגאלה, ולכן אולי אנחנו לא פועלות נכון. בעקבות האמירות האלה קיננו הספקות גם בנו, אבל החלטנו בכל זאת להמשיך, כי הרגשנו שמשהו יקר מאוד מתרחש. למדנו יחד את הפא ושיתפנו התנסויות. לבסוף, ממש ביום שלפני הפעילות של ה-13 במאי היא הגיעה עם התלבושות. הן היו יפהפיות, זוהרות ומותאמות לכל אחת מן הרקדניות. אני זוכרת שמה שהרגשתי זה שכולנו שיתפנו פעולה שכללה אפילו את ההכנת התלבושות, שכל אחת מהמטפחות תרמה לריקוד הזה. שהוא נעשה מתוך מחשבות נכונות ושיתוף פעולה בדיוק כמו שהמורה מבקש מאתנו, מה שהפך אותו ליקר וחגיגי, מתנה שהכנו למורה וגרמה לנו שמחה. המתרגלים שמחו והביעו בפעם הראשונה אהדה לרקדניות.

ביולי אותה שנה נסעתי לתחרות המחול בניו יורק. אמנם לא זכיתי בפרס ואפילו לא עליתי לרבע הגמר, אבל ההשתתפות שלי נסכה ביטחון בקרב המטפחות הרקדניות שהיו מוכנות להתאמן יותר ולהשתפר ושהאמינו שאנחנו יכולות לעשות עבודה טובה של הבהרת אמת. באותה תקופה סיימתי את עבודת הדוקטורט ובני הלך כבר לגן. התפנה לי פתאום המון זמן וכבר יכולתי להשתתף בפרויקטים רבים. אחת המתרגלות הציעה להתקשר למוסדות שונים ולהציע להם מופע שבאמצעותו נוכל להבהיר את האמת ולקדם את מכירת הכרטיסים של ה-Shen Yun. לפרויקט הזה נענו רק אני ועוד שתי מטפחות רקדניות שאחת מהן מנגנת בנבל סיני, וכן מטפח המנגן בחליל. שלושתנו אהבנו מאוד לרקוד ושלושתנו האמנו מאוד בפרויקט הזה של הבהרת האמת באמצעות ריקוד.

בהתחלה התאמנו אפילו כמה פעמים בשבוע כדי להכין ריקודים חדשים ולהיות מתואמות. העבודה ביחד הייתה מרתקת והרמונית וכל אחת תרמה מהידע שלה. החלילן גם הוא התאמן והתמקצע ולמד עוד ועוד מנגינות, ובשנה שלאחר מכן הוטל עליו תפקיד תיאום גדול. המופעים גם הלכו והתרבו. לפעמים הופענו כמה פעמים בשבוע. היינו צוות של שישה: שלוש רקדניות שאחת מהן ניגנה, חלילן, איש סאונד ומנחה. לכל ריקוד וקטע נגינה חיברנו סיפור קטן מהתרבות הסינית המסורתית וביניהם שילבנו את התרגילים ודיברנו על הרדיפה בצורה עדינה והרמונית שהשתלבה היטב במופע. בכל מקום שהגענו אליו ההשפעה של אנרגיית הטיפוח ושל הפא פעלה מיד. לפעמים הגענו למקום מסוים והאחראי שקיבל אותנו היה אגרסיבי מאוד ובמצב רוח רע. אבל בסוף המופע הוא היה מגיע אלינו, מתנצל על ההתנהגות שלו ומודה לנו מאוד. בסוף המופע חילקנו פרחי לוטוס ועלונים של ה- Shen Yun ועודדנו אנשים לקנות כרטיסים. הבהרנו שאין לנו קשר ללהקת Shen Yun Performing Arts שהיא להקה מקצועית מאוד שמופיעה ברחבי העולם.

העבודה בתוך הצוות הייתה מושלמת אבל התוצאות לא היו מיידיות, לא מכרנו הרבה כרטיסים. היו מקומות שבהם לא קנו כלל כרטיסים, והיו מקומות שקנו חמישה כרטיסים, לפעמים עשרה. לא עמדנו בציפיות של מתרגלים רבים. מטפחים ותיקים, שהיו שותפים לפרויקט ה- Shen Yun ראו בפרויקט שלנו הפרעה. הם הפעילו לחצים על המטפחת האחראית על תיאום המופעים של הלהקה שלנו. היא הייתה מטפחת חדשה יחסית ועכשיו היא שמעה ממטפחים ותיקים מאוד שאנחנו מבזבזים כוח אדם וזמן ושמוטב שנמכור כרטיסים בדרכים אחרות, ושנפנה כמו המטפחים האחרים לוועדי עובדים, לאגודות סטודנטים וכו'. לנוכח הלחצים ולאור העובדה שהמכירות לא הביאו לתוצאות שציפינו להן, התלבטנו האם אנחנו פועלים נכון. למדנו יחד את הפא ושיתפנו התנסויות. בסופו של דבר, כיוון שדרכי הפעולה האחרות של המטפחים גם הן לא הביאו לתוצאות טובות יותר – החלטנו להמשיך בדרכנו.

עם הזמן המוסדות שבהן הופענו הציעו לשלם כסף. מטפחים אחרים עזרו לנו למכור את המופע לאיגוד עובדים של עירייה מסוימת בסכום כסף נכבד, ועיריית פאריס קנתה את המופע והזמינה אותנו להשתתף בפסטיבל שאפשר לנו להבהיר את האמת לאנשים רבים. בשלב זה כבר הבנו שלמופע שלנו יש חשיבות.

עכשיו כשהופענו בחגיגות של הפאלון דאפא, מאחר שהייתה לנו קבוצת גרעין מגובשת, גם כשמטפחות אחרות הצטרפו אלינו המופע היה יפה והרמוני, וכל המטפחים היו גאים ברקדניות. היום הכספים מהמופעים משמשים למימון ההוצאות של ה- Shen Yun, במקביל למופעים שלנו, כל אחד מאתנו השתתף בפרויקטים נוספים, כמו חלוקת עלונים במקומות ציבוריים, מכירת כרטיסים לוועדי עובדים, חלוקת עיתונים, גיוס פרסומות וגיוס מודעות לעיתון, הכנת כתבות לעיתון, לרדיו קול התקווה ול-NTD.

לפני שנתיים נאלצתי לעזוב את הלהקה, שגדלה מאוד מאז. המורה בחר  לי ולמשפחתי סביבת טיפוח חדשה, דרך אחרת להבהרת אמת. אנחנו גרים בנורמנדי מרחק של  שלוש עד ארבע שעות נסיעה מפאריס. כשאנחנו נחושים המורה עוזר לנו להציל ישויות חיות ואנחנו מקבלים עזרה מהסביבה. הקמנו בית קפה וחנות עתיקות סיניות, וכן עמותה למסורת של התרבות הסינית ולהגנה על זכויות האדם בסין. במסגרת העמותה אנחנו מקיימים פעילויות שונות כמו הרצאות בשילוב עם גופים שונים, שיעורי קליגרפיה ובישול סיני. מאמרים רבים התפרסמו בעיתונים המקומיים והאזוריים והציגו את הדאפא ואת הרדיפה. אנחנו מתגוררים במקום קטן הרחק מהשדה של המטפחים, וחייבים להיות נחושים במיוחד.

כשאנחנו נחושים, המורה והאלוהיות עוזרים לנו. ומיד שולחים לנו עידוד.

בלימוד הפא בוועידת ניו יורק 2008 המורה אומר:

"באמת עבדתם קשה. אתם מגיעים מאזורים שונים ומארצות שונות, ואתם מגזעים שונים. תלמידי הדאפא נמצאים עכשיו כמעט בכל פינה של העולם. כולכם נושאים את האחריות הגדולה ביותר של תלמידי הדאפא: התקווה של היצורים החיים להצלה".

אנחנו מבינים שהדרך שלנו שונה ממה שהייתה עד כה, רוב הבהרת האמת נעשית דרך קשרים אישיים שאנחנו יוצרים עם האנשים. זאת דרך חדשה וצריך להבין שהיא גם כן דרך להצלת יצורים חיים. אם עד כה התרגלנו למפגשים עם מטפחים שחיזקו אותנו, הרי שעכשיו אנחנו נפגשים הרבה עם אנשים רגילים ובונים יחסים של אמון. אנחנו מבינים יותר ויותר את החשיבות של הקשרים האלה עם הסביבה. את החשיבות של ההתערות שלנו. בעיר גדולה אפשר להישאר אנונימי, לתרגל ולתת עלונים, ולהתחזק בשדה של מטפחים אחרים. אבל במקום קטן חייבים להתערות – אין שדה של מטפחים אחרים, הנחישות צריכה להיות חזקה מאוד, אם אנחנו לא מתרגלים מספיק או לומדים מספיק, לא תמיד ברורה לנו הדרך. לעתים קרובות אני חושבת על דברי המורה מתוך "לימוד הפא בוועידת הפא הבינלאומית של ניו יורק רבתי 2009" :

"אבל כאשר אני מלמד את הפא לעתים רחוקות, מה שהכי מדאיג אותי הוא לא המצוקות או הניסיונות הקשים שאתם עומדים בפניהם, שאתם יודעים שהם קשים ביותר. הם לא הדבר הקשה ביותר; אחרי הכול לא משנה כמה קשה יכול להיות הקושי, הוא נגמר ברגע שאתה עובר אותו, ובנקודה ההיא הדברים ברורים לך. למעשה, לטפח בשקט בבדידות קודרת, בלי יכולת לראות תקווה, זה הדבר הקשה מכל. כל צורת טיפוח שעושים מחייבת לעבור מבחן כזה ונתיב עם מאפיינים כאלו. רק אם מישהו יכול להתמיד ולפרוץ ברציפות קדימה זה נחשב לנחישות אמיתית. קל לדבר על זה, אך ליישם זאת כרוך בקושי עצום. זו הסיבה שאומרים שלטפח כל הזמן כאילו רק התחלת לטפח, זה לבטח יביא להשגת הדרגה האולטימטיבית שלך".

אבל בכל פעם שאני מתייאשת המורה פותח לנו דלת ומעודד אותנו להמשיך. החשיבות של יצירת הקשרים בסביבה שלנו מוכיחה את עצמה שוב ושוב. לאחרונה אפשר לנו קשר כזה עם האחראית על האירועים בעירייה שלנו להזמין את להקת המטפחים שבה רקדתי קודם. הלהקה הרשימה מאוד את הקהל ועשתה עבודה מצוינת של הבהרת אמת. לאירוע הגיעו סגן ראש העיר ופעילים נוספים של הקהילה –  כולם היו מוקסמים מהמופע, ובעקבותיו הגיעו עוד הזמנות. המקומונים פרסמו מאמרים מצוינים. אחד מהם דיבר על הרדיפה וסיים את הכתבה במילים "אמת חמלה סבלנות".

ב"הרצאת הפא בלימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בוושינגטון הבירה" המורה אומר:

"אבל עבור תלמידי הדאפא יש יותר מזה. כל אחד מכסה שטח גדול מאוד שכולל אנשים רבים. אם הלב של תלמיד דאפא לא יציב, זה יגרום לשינויים בסביבה שלו או שלה. כשיש לכם פחד, למשל, אתם תראו שהיצורים החיים שמסביבכם הם לא לגמרי במצב נכון. כשאתם משתנים באופן שהנוכחות שלכם היא מרעננת ומרוממת עבור אנשים, והמחשבה שלכם נעשית רחבה ומלאה באופטימיות, אתם תגלו שהדברים מסביבכם ישתנו בהתאמה. כשאתם מבהירים את האמת, כשאתם מאמתים את הפא, וכשאתם נתקלים באתגרים כשאתם עושים דברים – התאימו את עצמכם והסתכלו על דברים עם מחשבות נכונות, אולי זה יוכיח את עצמו כאפקטיבי.כשאתם משתנים באופן שהנוכחות שלכם היא מרעננת ומרוממת עבור אנשים, והמחשבה שלכם נעשית רחבה ומלאה באופטימיות, אתם תגלו שהדברים מסביבכם ישתנו בהתאמה. כשאתם מבהירים את האמת, כשאתם מאמתים את הפא, וכשאתם נתקלים באתגרים כשאתם עושים דברים – התאימו את עצמכם והסתכלו על דברים עם מחשבות נכונות, אולי זה יוכיח את עצמו כאפקטיבי."

לפעמים, מכיוון שאנחנו רחוקים כל כך מיתר המתרגלים, אני מרגישה תסכול או מרירות. אבל אני מבינה שהמורה נתן לנו משימה חדשה לקראת סוף הדרך. אנחנו מתרגלים יחידים בכל חבל לה-מאנש. רק המחשבות הנכונות החזקות והפעולות הנכונות שלנו יוכלו להציל יצורים חיים.

תודה למורה, תודה למתרגלים.