שיתוף התנסות מתוך התנסויות ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

אני מברכת את המורה הנכבד, ומברכת את כל המטפחים של הדאפא!

התחלתי לטפח פאלון דאפא לפני שמונה שנים כשהייתי בת 53. לא עסקתי בדבר דומה לפני כן וגם לא התעניינתי. קארמת המחלה היא שהובילה אותי לזה. הקארמה באה לידי ביטוי בחלק החיצוני ככאב בברך. מאסטר של צ'יגונג שפניתי אליו הסכים לעזור, אך הזהיר אותי שזה רק פתרון זמני. אך הוא סיפר שקיימת שיטת טיפוח, שבמהלכה הקארמה נדחקת החוצה ובכך הגוף מתנקה. הוא נתן לי עלון ונתן לי את הספר "ג'ואן פאלון" במתנה.

התעניינתי והתחלתי לתרגל פאלון דאפא. לפני שהתחלתי לתרגל קארמת המחלה התבטאה אצלי במשך שנים רבות בצורה של מיגרנות מלוות בכאבים חזקים והקאות. ביום שהיה לי התקף של מיגרנה לא הייתי מסוגלת לעבוד כלל, את ההתקף יכלו לדכא רק משככי כאבים חזקים מאוד. חוץ מזה מספר שנים לפני שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא נתנו לי מרשם לכדור נגד לחץ דם גבוה שהייתי צריכה לקחת כל יום למשך שארית חיי. כשהתחלתי לתרגל ויתרתי בהדרגה על כל התרופות, ועל המיגרנות ולחץ הדם לגמרי הפסקתי לחשוב.

בערך חצי שנה אחרי שהתחלתי לתרגל עלה לי החום באופן פתאומי, מד החום הראה חום גבוהה והזיתי. לא יכולתי לקרוא את הספר ולא לראות את הרצאות הוידיאו, ולא הייתי מסוגלת לשלוח מחשבות נכונות. בעלי ובני משפחה אחרים, (חוץ מבתי שגם היא מטפחת פאלון דאפא), ניסו לשכנע אותי להזמין רופא ולהתחיל לקחת תרופות. אך אני סירבתי בתוקף, כיוון שזכרתי את מה שהמורה אמר:

(מתוך "יסודות להתקדמות במרץ I", "הקארמה של המחשבה")

" …אבל אם אדם לוקח תרופות ברגע שהוא חולה, או נוקט בדרכים שונות כדי לרפא אותה, למעשה הוא דוחק שוב את המחלה בחזרה לתוך הגוף. באופן זה הוא לא שילם את הקארמה של המחלות שהצטברה מהמעשים הרעים בגלגול הקודם."

הייתי במצב הזה במשך שלושה ימים. ביום הרביעי כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי בריאה לגמרי, קלילה כמו נוצה, לא הרגשתי את הגוף. הבנתי שהמורה ניקה אותי. כשקראתי את "לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק" כשהמורה ענה על שאלה הוא אמר (תרגום לא רשמי):

"בתחילת הטיפוח המורה עשה למענכם כל מה שהיה צריך לעשות. כעת עליכם לפרוץ את המכשולים בעצמכם בהתבסס על המחשבות הנכונות שלכם."

אחרי שבע שנים, כלומר לפני יותר משנה, הופיעו ביטויים חדשים של הקארמה של המחלה ,. ושוב, אותה הברך. לא יכולתי להישען על רגלי, הברך הייתה מתכופפת. עמית לעבודה הסיע אותי הביתה וביום הבא לא יכולתי לצאת לעבודה. רציתי לחשוב שזה המורה שדואג לי ומחלק את הקארמה כדי להתגבר עלייה ולשפר את השין-שינג שלי:

"ג'ואן פאלון" הרצאה שלישית "מה המורה נתן לתלמידים?"

"לא יישאר כמעט שום דבר עבורך עד שתעבור קשיים. למרות שכמעט לא יישאר שום דבר, זה עדיין די הרבה ואתה עדיין לא יכול לעבור את זה. מה לעשות אז? מחלקים אותה למנות רבות שישימו אותן ברמות שונות של הטיפוח שלך. משתמשים בהן כדי לשפר את השין-שינג שלך, להפוך את הקארמה שלך ולהגדיל את הגונג שלך."

אבל זו גם יכלה להיות הפרעה של הכוחות הישנים, הפרעה מהרוע, שמצאו פרצה והחסרות בטיפוח שלי.

לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק (שאלות ותשובות חלק א')):

"כדי לסלק את ההחזקות שלך וכדי לבחון אם יש לך מה שנדרש, הכוחות הישנים גורמים לך לכאב במקום שהיה המוקד של המחלה שהייתה לך, או שהמחלה תחזור, כשהסימפטומים אפילו זהים, כל זאת כדי לראות אם אתה מאמין בדאפא. איך עליך להתייחס לזה כשזה קורה?"

בינתיים התחלתי להרגיש יותר ויותר גרוע, איבדתי את התיאבון, רזיתי במהירות ונחלשתי, היה לי קשה לקרוא בקול, והיה לי קשה להחזיק את העיניים פקוחות זמן ממושך. התחלתי לחוש אכזבה. לא הבנתי, איך דבר כזה יכול לקרות למטפחת דאפא, איך המורה יכול לאפשר דבר כזה.

הבטחון שלי בדאפא נחלש, הג'ו-אי-שה שלי במצב זה התברר כלא מספיק חזק, ומצד שני בעלי וקרובי משפחה, שביניהם יש גם רופאים, התחננו והתעקשו שאפנה לטיפול רפואי. הבנתי שככל הנראה יש לי החסרות בביצוע שלושת הדברים. וזה הוביל אותי למחשבה שאולי אני כלל לא תלמידת דאפא, אלא רק תומכת בדאפא ואינני יכולה לקוות לשיפור במצב שלי ללא עזרה מבחוץ. אני נזכרת באימה וחרטה איך פעם אחת כשלמדתי את הדאפא ושמעתי שבאו קרובי משפחה לבקר אותי, וחזיתי את השכנועים החוזרים והמתישים שלהם, החבאתי את הספר בשידה. כיוון שלא היה לי כוח להתמודד עם השכנועים שלהם. ראיתי כיצד בעלי סובל, והסכמתי למען השקט שלו לפנות לרופא, יחד עם זאת, שמתי לב שהופיעה אצלי המחשבה:"זה היה יכול להיות טוב אם הרופאים יכלו לעזור לי, הייתי יכולה לחזור לעבודה, לעשות את התרגילים, להבהיר את האמת מול השגרירות הסינית, לעזור לגדל את הנכדים" (הבנתי כבר אז שהמחשבה הזו איננה נכונה). הרופא אבחן את מצבי כדלקת, שאב את הנוזל שהיה בברך ורשם לי כדורים נגד דלקת. תחת הפיקוח של בעלי לקחתי את הכדורים במשך מספר ימים, אך אחרי זה הפסקתי מבלי להשלים את הטיפול. הרגשתי גרוע יותר ויותר. למרות האכזבה וחוסר הביטחון, איפשהו עמוק בתוך הנשמה הייה לי אור של תקווה ואמונה במורה, ובפא. אך כיוון שהיואן-שן שלי התברר כלא מספיק חזק במצב זה, האור ההוא נחלש ונהיה יותר ויותר עמום בכל יום שעבר. עמיתה לעבודה שגם היא מטפחת באה לבקר אותי, וכשראתה אותי במצב כזה, היא הבינה שאני זקוקה לעזרה. היא יצרה קשר עם מטפחת נוספת שארגנה לימוד פא יום יומי בביתי. באו אלי מטפחים מערים שונות, אפילו כמה קבוצות העבירו את המפגשים שלהן לביתי. למדנו את הפא, שלחנו מחשבות נכונות, המטפחים שיתפו בהבנות שלהם של הפא כדי לעזור לי. מטפחים רבים התקשרו אלי, ושיתפו אותי בהתנסויות שלהם במקרים דומים, שלחו לי התנסויות מאתר "קלירוויסדום". אני מאוד מודה לכם, עמיתי המטפחים היקרים שלא נתתם לי להתרחק מהפא. וזה היה יכול לקרות, כיוון שמצד שני הכוחות הישנים, באמצעות משפחתי ובאמצעות עמיתיי לעבודה, שגם הם לא הניחו לי, ומתוך הכוונות הכי טובות – הציעו לי את הרופאים שהם הכירו, ומשכו אותי לכיוון השני. אני מודה לכם עמיתי המטפחים על שעזרתם לי לחזק את הג'ו-יואן-שן.

הרבה פעמים ניסיתי להסתכל פנימה. וכל פעם כשהייתי מצליחה להגיע להחזקה המוסתרת עמוק, הייתי נתקלת ב "אני" וב-"אגו". עמיתי המטפחים רמזו לי שאולי כדאי לחפש סיבות בקשר שלי עם אמי. אמי חייה אתנו, היא אדם לגמרי חסר אונים, גם בתחום התנועה וגם בתחום השירות העצמי. וכשאני הייתי נתונה באותו מצב כמותה, וכשהעוזרת שלה לא הייתה בסביבה, נאלצתי לטפל בה: להאכיל, להלביש, לגשת אליה ברגע שהיא קראה, כיוון שהיא התרגלה לזה. היא לא רצתה להבין את היכולות המוגבלות שלי. התאמצתי לשלוט בעצמי כשהייתי אתה, לא להתעצבן, אך בכל פעם היא לא הייתה נרגעת עד שלא הוציאה אותי מהכלים. האגואיזם שלה העליב ועיצבן אותי. הבנתי שלא סתם אני נמצאת במצב דומה לשלה ומבלה איתה זמן רב, שזה ניתן לי כדי לטפח, שדרך הכאב והסבל אני אוכל להגדיל את רמת השין-שינג שלי ולעלות לרמה גבוה יותר. אחת המטפחות אמרה לי, שבכל פעם שאמי קוראת לי, אלך אליה כאילו המורה שולח אותי אליה. אך זה לא יכול להיות שהמורה ישלח אותי אליה בזמן שליחת המחשבות הנכונות או בזמן התרגול (כבר התחלתי לתרגל למרות המגבלות), ואמי הייתה זקוקה לעזרה שלי בדיוק בזמן שעשיתי את זה. אלה יכלו להיות רק הכוחות הישנים. בכל פעם שאימי הייתה מעוררת בי כעס, הייתי מבינה שזה הרוע שמשתלט עלי, והייתי שולחת מחשבות נכונות כדי להשמיד את הרוע.

כשהייתי בבית היה לי הרבה זמן, אך היכולת שלי לעשות דברים למען הדאפא הייתה מוגבלת. ניסיתי להתרכז ולהבין מה קורה איתי, מה עלי לשנות בעצמי, איך אני יכולה לשלוט במצב. מטפחת עמיתה נתנה לי לתרגם מאמרים מעברית לרוסית עבור העיתון א.ט. ולתרגם התנסויות לוועידה השנתית של הפאלון דאפא בישראל. ובכך נתנה לי הזדמנות להאמין בעצמי. למרות חששותיי לקחתי את העבודה בשמחה. התמלאתי חיות, אגרתי כוחות וערנות במחשבה. ותוך כדי התגברות על העלבון וההחזקה לכאבים, שמתי את הדאפא במקום הראשון. והרצון להשתתף יותר בפרויקטים של דאפא התגבר אצלי.

כשנודע לי במהלך התקופה ההיא שתערוכת "אמת, חמלה, סובלנות" מוצגת בעירי, למרות שכבר יותר מחודשיים לא יצאתי מהבית, חשבתי שזה היה יכול להיות טוב אם אגיע לפתיחת התערוכה. היה לי קשה לתאר לעצמי איך אני אופיע בציבור במצבי העלוב, כמתרגלת עם קביים. גם זו הייתה החזקה, וגם אותה היה צריך לסלק. ישבתי בחצר וחיכיתי לפתיחת התערוכה וסיפרתי לעוברי אורח, דוברי רוסית שקיבלו ברחוב הזמנה בעברית , על מה התערוכה "אמת, חמלה, סובלנות". באו גם אנשים שכבר ביקרו בתערוכה וראו את התמונות, ורצו לשאול שאלות, ואני ניסיתי לענות עליהן. בזמן שהתערוכה הוצגה ביקרתי שם מספר פעמים, הבהרתי את האמת למבקרים, ובמיוחד לדוברי רוסית. אחרי כמה ימים החלטתי שאני חייבת לחזור לעבודה, למרות שלא יכולתי לתאר לעצמי איך אפשר לעשות את זה, כיוון שבגלל שידי היו תפוסות על ידי הקביים אפילו לא יכולתי להביא לעצמי כוס תה, לפתוח דלת וכו'. בעבודה קיבלו אותי בחום ומתוך כוונות טובות המליצו: "תעזבי את התרגול שלך, תראי לאיזה מצב זה הביא אותך, הרפואה כבר מזמן הייתה מרפאה אותך". וכיום כשהם רואים שהתחזקתי, נפטרתי מהקביים, ואחרי זה גם מהמקל, הם אומרים לי: "קשה להאמין שאפשר לעבור את זה בלי התערבות רפואית, אך כשמסתכלים עלייך…". ואני האמנתי, והאמונה שלי במורה ובפא עם התמיכה של עמיתיי המטפחים עזרה לי לעבור את המכשול הקשה של קארמת המחלה.

אני מודה למורה הרחום.
אני מודה לכם, עמיתיי המטפחים.
על שקיבלתי הזדמנות להמשיך את הטיפוח שלי, לבצע את התרגילים באתרי התרגול, להשתתף באירועי דאפא להצלת ישויות חיות, ולחלק את העיתונים.