שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

מורה נכבד, מטפחים יקרים,

ברצוני לשתף אתכם באחת ההחזקות שנכון להיום, החשבתי אותה להחזקה האולטימטיבית שלי. אבל כנראה הקביעה הזאת מוקדמת מדי, ואני הופך להיות מודע יותר להחזקות שצפויות להופיע בדרכי לפני ההגעה שלי לשלמות.

ההחזקה שעליה ארחיב כאן, אקרא לה "חרדה קיומית".

מאז שאני זוכר את עצמי ההחזקה הזאת הייתה קיימת בחיי. בתור ילד קטן חייתי תמיד בסיוטים בעקבות סיפוריה של אמי על השואה. על האופן שהרגו את אמה לנגד עיניה, ואת בני משפחתה האחרים: הורים, סבים, סבתות וילדים. על הסלקציות הרבות שעברה ויצאה מהן בחיים, ועוד זוועות מסוגים האלה.

במשך שנים, אני זוכר, הופיעו בחלומותיי חיילים גרמניים, רודפים אחרי ומנסים להרוג אותי. בחלומות אני נזקק לשיטות משיטות שונות כדי לשרוד.

בשנים מאוחרות יותר, החרדה הזאת פשטה ולבשה צורות אחרות שונות ומשונות. אחת התופעות המתמידות יותר הייתה התחושה של "איך אוכל להתקיים" – מבחינת הקיום הפיזי. זה היה כל כך חזק עד אשר, כמשפחה צעירה, בחרתי להתיישב בקיבוץ. שם, הקיום שלי ושל משפחתי היו "מובטחים". בדיעבד התברר שהחיים בקיבוץ בלתי אפשריים מבחינתי. נאלצתי לעזוב. התגרשתי, ונוצר נתק ביני לבין משפחתי: גרושתי ובנותיי.

באחת מהסדנאות הרבות לפיתוח מודעות בהן השתתפתי, המנחה הגדיר אותי כאדם הסובל מתסמיני פליט שואה, למרות שלא הייתי שם.

הגלגול הנוכחי של החרדה הקיומית נוצרה כאשר לפני כ-20 שנים יצרתי שוב זוגיות. השיקול שהביא אותי לייצור את הזוגיות הזאת היה – להבטיח את קיומי הפיזי. השיקול הזה חפף שיקול זר של זוגתי לחיים, שסבלה מחרדה להיות לבד לאחר שהתאלמנה מבעלה. אותו אהבה וכיבדה מאד.

במשך השנים הקשר הלא מקודש הזה עם חברתי לחיים יצר לנו מעגלים אין סופיים של כעס והתפייסות שנמשך לאורך כל תקופת היותנו ביחד. ה"שיקול" של הסכנה לקיומי הפיזי, והסכנה שלה להישאר לבד, תמיד החזירו אותנו להמשיך את הקשר הלא טהור הזה – וכאמור זה נמשך כ-20 שנים.

בינתיים, בשש השנים האחרונות, אני מטפח פאלון דאפא. בהזדמנויות שונות ורבות שיתפתי מטפחים ב"מצב הבלתי אפשרי" שאני נתון בו. מצב שבו זוגתי לחיים מתנגדת התנגדות נמרצת וחסרת פשרות לטיפוח שלי, ומציקה לי מאד. ואני, כדי לשמור על שלום בית, תמיד מצאתי את עצמי מוותר לה. לדוגמה אם רציתי לעשות משהו שקשור לפאלון דאפא, אם זה לימוד או תרגול או פעילות של פאלון דאפא, והיא רוצה משהו אחר – ויתרתי על הדברים שרציתי לעשות והתלוויתי אליה. אפילו בהיסח הדעת היא הייתה מפריעה בקולות כמו "אוף" "אוי" או "כמה זמן זה לוקח לך?"  – למרות שלא היה צריך לצאת או למהר. או שהייתה אומרת "בשביל מה צריך את זה?" "אני עובדת ואתה כל הזמן לא עושה כלום". כאילו הטיפוח בשבילה הוא סתם בזבוז זמן ואנשים שעושים את זה צריכים טיפול נפשי. הייתי מוותר כדי למצוא איזה סטאטוס קוו נסבל – ועדיין לא ניתן היה למצוא איזה הסדר שבמסגרתו יהיה לי מרחב סביר לטיפוח כפי שהיה דרוש לי.

במצוקתי, ניסיתי להסתכל פנימה ולראות היכן אני לא פועל כמטפח ולא הצלחתי להעלות שום דבר שיקל את המצוקה. באתי לקראתה בכול: ויתרתי על דברים שהיו חשובים לי למען שלום בית וכדי לפייס אותה. זה השאיר אותי עם תחושה של מצב בלתי נסבל.

כאן עלו בי כל מיני נימוקים, כמו למשל שכל אחד נמצא בסביבה שהותאמה לו אישית על ידי הדאפא, ושהשותפה שלי לחיים נמצאת שם בשביל ליצור עבורי מסגרת של קושי שמטרתה לגרום לי להתגבר וכך להעלות את השין-שינג שלי. גם מטפחים עמיתים אמרו לי דברים ברוח זו, ואני חשבתי: "הנה, זה הבנות מהדאפא…" ובגלל ההחזקה שלי לחרדה הקיומית, קפצתי על זה כמוצא שלל רב. נימוק נוסף היה, שעלי להציל אותה תוך שאתנהל מולה בחמלה אולטימטיבית – שהמשמעות של זה כמובן -  ויתורים אין סופיים שהיה לי קשה לחיות אתם. ועוד מחשבות והגיגים אין-סופיים. זה בעצם טיפח בי את ההחזקה להישאר במצב הזה ולא לצאת ממנו. אולי באופן לא מודע פניתי בכוונה למטפחים העמיתים שיגידו לי דברים ברוח זו שיהוו לי נימוקים שיאפשרו לי להמשיך ולהחזיק בהחזקה..

פעם, כשהיינו בלימוד פא ארצי העליתי את הנושא זה, ומטפחת עמיתה אמרה משפט כלשהו שפגע לי ישר בלב ההחזקה. הרגשתי עלבון עד כדי כאב פיזי ממשי, והכאב הפיזי המשיך גם אחרי שחזרתי הביתה וזה המשיך והעסיק אותי כל הזמן. כי כשנוגעים בהחזקה כזו זה ממש כאב פיזי. ואז החל תהליך של טיפוח, ובסופו של דבר הרהבתי עוז להודות ביני לבין עצמי שהסיבה האמיתית לחוסר ההרמוניה בזוגיות שלנו, הייתה החזקת החרדה הקיומית שלי והשיקולים הנלווים שהיוו את הגורם להיכנס לקשר הזה מלכתחילה. ואז באחד מן ממחזורי כעס – התפייסות – כעס – התפייסות החלטתי שאני שובר את ההתנהלות האופיינית שלי שמזינה את החזקת החרדה הקיומית שלי. בניגוד לכל "היגיון קיומי" שהיה בי קודם, החלטתי לעזוב את ביתה של שותפתי ועברתי לגור בדירה שכורה צנועה לא הרחק מירושלים.

אני מבקש לציין ולהדגיש, שההחלטה הזאת בהיותה נוגדת לכל "היגיון" לכאורה, התפרשה אצלי גם כהליכה על הסף. לאמור;  בהיותי עוזב קיבוץ הרי שאין לי שום חסכונות או אמצעי מחייה מלבד העבודה שאני עושה, אם יקרה לי משהו ולא אהיה מסוגל לעבוד הרי לא תהיה לי שום יכולת להתפרנס ….  אני בן 62 עובד בניקיון בתים ודירות, עבודה פיזית, ועד מתי אוכל עוד לעבוד. ועוד מחשבות מהסוג הזה.

בעת כתיבת התנסות זו, אני כבר גר בדירה החדשה מספר שבועות. מבחינת המעשה ומבחינת הטיפול בהחזקה אין לי ספק שזה נכון. כמטפח דאפא כך הייתי צריך להתנהל מול ההחזקה הזו. אבל בחיים הנוכחיים קיימים אי וודאויות ולא רק שאינני מבין אותם או יורד לעומקם אני גם לא חושב שאני צריך להתעסק בהם, אלא לתת לדברים להתנהל על פי דרך הטבע וללכת בוו וויי (ללא עשייה, "חוסר כוונה). למשל מערכת היחסים עם זוגתי במהלך השינוי השתפרה בצורה מדהימה, ויש בינינו מערכת יחסים קורקטית וחמה עד כדי כך שהיא לפעמים אומרת דברים שנשמעים כמו אמירה של מטפח.

יש גם מערכת אילוצים, שהרי אנו חיים כזוג כבר כמעט עשרים שנה, וכל מערכת היחסים עם חוג המכרים והידידים שרובם עדיין לא יודעים שעזבתי את הבית – זה "מאלץ" אותנו להופיע למסיבות משפחתיות ביחד. יוצא שאנחנו מבלים זמן איכות ביחד, סופי שבוע וחגים. זה גם נוצר כי היא לבד ואני לבד ואנחנו מרגישים צורך להיות ביחד. אבל להחזקה שלי כבר אין "שיניים" כי אני מתפרנס לבד. אבל הסיטואציה הזו אינה ברורה. אלו לא דברים מוחלטים.

אנחנו גם לא יודעים אם נחזור יום אחד לחיות ביחד או לא, ובאילו תנאים. במהלך השינוי הזה, ניהלנו לראשונה מספר שיחות על מרחב המחייה של כל אחד בתוך הזוגיות. במצב הנתון היא עסקה במה שהיא רצתה, ואני במה שאני רציתי, ולא היו טרוניות, וציינו את זה כדוגמה מצוינת של סובלנות לגבי מרחב מחייה – שלא היה קיים במערכת היחסים הקודמת.

במהלך שעשיתי ביטלתי את כל השיקולים הזרים מול המחשבה הנכונה לאמור: אני כאן כדי להיות מטפח מאחר שקשרתי קשר גורלי עם המורה ועם הדאפא. אני קיים כדי לסיים את הטיפוח ולהגיע להארה.  המורה אומר ב"ג'ואן פאלון" בהרצאה השלישית בפרק "מה המורה נותן לתלמידים":

"כמטפח מהלך חייך ישתנה מעתה ואילך. הפא-שן שלי יארגן את זה מחדש עבורך. איך זה יאורגן? כמה שנים נשארו לאדם בחייו? האדם בעצמו לא יודע. יש אנשים שעלולים ללקות במחלה רצינית אחרי שנה או חצי שנה או ייתכן שיהיו חולים במשך כמה שנים. יש אנשים שאולי יסבלו מטרומבוזה במוח, או מחלות אחרות ולא יוכלו לזוז כלל. איך תוכל לתרגל למשך שארית חייך? אנחנו חייבים לנקות את כל אלה עבורך כדי למנוע מהדברים האלה לקרות … " ובהמשך: "אנחנו מתייחסים למתרגלים כאל הכי יקרים. לכן אנחנו יכולים לעשות דברים רק בשביל מתרגלים."

אני נותן את מבטחי במורה ובדאפא ובמבט לאחור אני מבין שבעצם מרגע זה אני מטפח פאלון דאפא.

מצאתי לנכון לשתף אתכם בעניין זה מפני שיש במעשה הזה דוגמה לויתור על החזקה קשה, וגם מפני שאולי מטפחים עשויים להסתייע ולהתגבר על החזקות שהם נתונים בהם.

אני מודה למורה ולמטפחים עמיתים על שזכיתי להגיע למעמד הזה.