התחלתי לתרגל פאלון דאפא ב-1997. למרות שאף פעם לא פגשתי את המאסטר פנים אל פנים, ידעתי שהוא תמיד שומר עלינו. אני זוכרת תמיד שהמאסטר עזר לי לעבור את השעות החשוכות ביותר של מאסרי.

הבנה מלקחי העבר

לאחר שהמאמר של המאסטר "רציונליות" [מיסודות להתקדמות במרץ II] פורסם, הבנתי שאסור לנו לשתף פעולה עם הרוע. הייתי עדה לרדיפה חמורה בזמן מאסרי: מתרגלים נרצחו או עונו עד לכדי נכות. באותו תקופה כל תלמיד דאפא חשב לעצמו: "איך אוכל להמשיך?", לאחר מחשבה מעמיקה, החלטתי ללכת אחרי המאסטר ביציבות עד הסוף.

התחלתי לשנן את הפא בכל יום. לצערי, לעיתים קרובות שכחתי לקרוא למאסטר לעזרה בזמן שנרדפתי. יכולתי לראות בבהירות שללא ההגנה של המאסטר העינויים יכולים להרוג אותך. אז החלטתי לזכור: "אני תלמידה של שליט הבודהות. הוא תמיד נמצא לצידי ושומר עלי, ואף אחד לא מעז לגעת בי". חוץ מכששיננתי את הפא, החזקתי את המחשבה הזו בליבי כל הזמן; בזמן האוכל או בהליכה, בישיבה או בעמידה, ואפילו בזמן השינה. מאוחר יותר קראתי למאסטר בזמן שנרדפתי.

המאסטר היה בליבי

בשנת 2004, נעצרתי שלא כחוק כשהייתי מחוץ לעיר. בתחנת המשטרה שאלו אותי שאלות רבות כמו מאיפה/מהיכן אני, מה שמי וכו'. במשך מספר ימים שמרתי על שתיקה. יום אחד, שבעה או שמונה שוטרים באו ונראה היה שהם מתכוונים להכות אותי. באותו רגע ראיתי את המאסטר בבהירות בראשי. התמקדתי במאסטר ולא הקשבתי כלל למה שהשוטרים אמרו. לא הרגשתי כל פחד כשהם הקיפו אותי מסביב. הם התעצבנו והחלו להכות בשולחן בחוזקה ואף הפכו אותו, אך הם לא העזו לגעת בי.

אחר כך נגזר עליי מאסר. בבית הכלא סירבתי להגיב במסדר הנוכחות. כיוון שאיני פושעת, סירבתי גם למלא אחר נוהלי הכלא או לעשות עבודת עבדים. סירבתי לשתף פעולה עם כל דבר שאמרו לי לעשות. הם רצו להכות אותי ופעמיים ניסו לכלוא אותי בצינוק. שמעתי שהם סיימו לארגן את כל הניירת הקשורה אלי, וארגנו אסירים להביא לי בגדים לצינוק באומרם שיקחו אותי לשם ב-10 בערב. התעלמתי לחלוטין מכל זה והמשכתי לחשוב על המאסטר. המאסטר הנכבד שלנו היה בליבי. באותו זמן, סילקתי בעקביות כל פחד והחזקות אנושיות. מחשבתי הייתה ממוקדת במאסטר כל הזמן והשתדלתי ככל יכולתי להשאר רגועה. בסוף אף אחד לא העז לגעת בי.

הם התרגזו עלי מאוד ואמרו, "בכל פעם שאנחנו רוצים להעניש אותה, איננו יכולים, או שזה או זה לא מסכימים, או שההוא לא מאשר. היא הפרה באופן רציני את הנוהלים שלנו ועדיין היא עושה מה שהיא רוצה. איך אנחנו יכולים להישאר בשליטה על הנעשה?"

הם התלוננו לאחראי עליהם ושאלו אותי בכעס, "מה כל כך מיוחד בך? את נראית כמו כל אחד אחר, עם שתי עיניים ואף אחד!". כמה אסירים שאלו אותי, "יש לך משפחה עם קשרים בעלי השפעה?", חשבתי לעצמי, "כן, באמת יש לי מישהו נהדר באופן יוצא מן הכלל לצידי – שליט הבודהות של היקום". אך הם לא יכלו לראות שהוא נמצא בליבי כל הזמן.

מאוחר יותר הם ביקשו את ראש הלשכה בכלא להתערב במקרה שלי. יותר מ-20 איש דיברו איתי. מהקומיסר הפוליטי של הכלא ועד למנהיגי האגף בכלא. ראש הלשכה שאל אותי כמה שאלות בסיסיות ואז הציע עזרה בפתרון ענייני המשכורת שלי לאחר שחרורי אם אגיב לפקודות בזמן מסדר הנוכחות. סירבתי ואמרתי, "לא, לא אעשה זאת כי אני לא פושעת".

שומרת את דמותו של המאסטר בחזית הקדמית.

כיוון שנשפטתי לתקופת מאסר ארוכה ולא יכולתי לראות את תמונת המאסטר, שלא להזכיר את ההפרעות שנבעו מהמחשבות הלא טהורות שלי, לפעמים לא הצלחתי ליצור במחשבתי בבהירות את דמותו של המאסטר. כשההפרעות היו חמורות, לא יכולתי אפילו לזכור איך המאסטר נראה. כשזה קרה, הייתי שולחת מחשבות נכונות ומשננת את הפא ואז יכולתי לזכור את פניו של המאסטר. הן נעשו ברורות יותר ויותר, והרוע נעשה מפוחד יותר ויותר.

בתקופת מאסרי במחנה המחוזי לשטיפת מוח, אלו שעינו אותי חשבו שאינם מכים אותי מספיק ודיברו על הגברת הרדיפה. יכולתי לראות אותם מגיעים. אחד מהם נכנס ראשון לחדר ואז קרא לאחרים להיכנס מהר. חשבתי לעצמי שאשמור את המאסטר בליבי בכל רגע. ישבתי שם בשקט. לא משנה מה הם אמרו, ליבי לא זז. שמרתי על שלווה והתמקדתי במאסטר. זמן מה עבר והם כולם עזבו. אף אחד לא דיבר יותר על להכות אותי שוב. במחנה לשטיפת מוח המשיכו להתקשר ל"משרד 610" בבקשה לקחת אותי משם, ואמרו שלשמור אותי במחנה זהו בזבוז זמן.

כתיבת מסמך הבהרת אמת

אחד השוטרים אמר לי מאוחר יותר שרשויות המחוז רוצים לעשות עלי תחקיר מיוחד והם רוצים לדעת מדוע הייתי כל כך איתנה ועל מה חשבתי. עניתי שאני יכולה לעזור בתחקיר אם הם יתנו לי זמן לכתוב את מחשבותיי. כתבתי מסמך ארוך העוסק בהבהרת אמת מזוויות שונות, כולל הזווית החוקית והרדיפה של הפאלון גונג והגשתי להם אותו. אנשים רבים אמרו לי שהם קראו את מה שכתבתי. חלק סיפרו שקראו אותו פעמיים ושהממונים עליהם קראו אותו גם כן. אף אחד לא התנגד, מכיוון שכל מה שכתבתי היה אמת. מאוחר יותר הם אמרו לי שאינם מעוניינים יותר לנסות "לשנות" אותי "מחדש" ושאלך הביתה. לאחר שיחרורי, שלחתי את מה שכתבתי בדואר לרשויות בדרגות השונות, כדי שכולם ידעו את מה שקרה איתי.

אני זוכרת שבתקופת מאסרי ב-2004, ראיתי אותם מענים מתרגלים בכל יום. כתוצאה מכך היו מקרי מוות ופגיעות באופן רציף. רציתי לכתוב מכתבים כדי לחשוף את הזוועות ולעצור את הרוע.

כשכתבתי את המכתב הראשון היה קצת פחד בליבי ודאגתי אם הרוע ינקום בי. המשכתי לקרוא למאסטר בליבי ובקשתי ממנו לתת לי אומץ וכוח כדי שאוכל לסלק החזקות אנושיות ופחד. הייתה לי מחשבה איתנה: "המאסטר שולט בכל. אף אחד לא מעז לגעת בי!"

עם המאסטר בליבי, סיימתי את המכתב הראשון ונתתי אותו לשומרים. הם היו בהלם כשראו שהמכתב ממוען לראש הממשלה.

שמירה על מחשבות נכונות

למחרת כמה שומרים הגיעו וקיימו פגישה. ליבי קצת זז בהתחלה כי חשבתי שהם עומדים להתאכזר אלי. מיד שלחתי מחשבות נכונות כדי לסלק את ההחזקות האלו ואת הפחד.

למרות זאת, מחשבות הפחד האלו עדיין רחשו במוחי בעודי מנסה לסלקן. חשבתי על המאסטר, אך המחשבות הרעות חסמו את דמותו. המשכתי לנסות לחשוב על המאסטר. זה היה באמת קרב בין טוב לרע. בסופו של דבר, דמותו של המאסטר הופיעה במחשבתי ובהדרגתיות נרגעתי ויכולתי לסלק את המחשבות הרעות האלו. הזכרתי לעצמי: "אני תלמידה של המאסטר. אף אחד לא מעז לגעת בי! על השומרים להבין שהם ייענשו אם הם ימשיכו לעשות דברים רעים והם יובאו לדין. הם חייבים להשאיר לעצמם דרך החוצה. מחשבה נכונה אחת מכניעה מאה עוולות". הרגשתי רגועה מספיק להתמודד עם כל דבר.

מישהו אמר. "מה הטעם במכתב שלך? המשטרה לא תשלח אותו". חשבתי שכמתרגלת דאפא איני צריכה להתייחס לדברים שברמת פני השטח, כמו לדוגמא: אם המכתב יגיע לראש הממשלה, איך הוא יגיב לזה? עלי רק לעשות דברים לפי הדרישות של המאסטר. אנחנו מתנגדים לרדיפה ונביא לסיומה. השומרים באמת לא העיזו לרדוף אותי. במקום זאת, הם נהיו יותר נימוסיים כלפי.

במחלקה המבוקרת בקפדנות שהייתי כלואה בה היו רק ארבעה מתרגלים באותו הזמן. זה היה גם המקום בו מתרגלים עונו בצורה החמורה ביותר, ולעיתים תכופות שמעתי אותם צורחים מרוב כאב. התחלתי לכתוב מכתבים כדי לחשוף כל מקרה של עינוי שידעתי עליו. כתבתי יותר מ-20 מכתבים בסך הכל. העשייה הזו האיטה את הרוע. פעם מישהו ניסה לגרור אותי לראות סרטונים שמשמיצים את הפאלון גונג אך סירבתי ללכת. אז כמה אחרים באו כדי להכות אותי. מנהיג האגף בכלא עצר אותם מיד ואמר, "תעזבו אותה בשקט. היא כותבת מכתבי תלונה".

מהוראת המאסטר למדתי שהדרך היחידה בה אנחנו יכולים להצליח היא על ידי אמונה במאסטר ובדאפא. כל עוד אנחנו נותנים אמון במאסטר ובדאפא, המאסטר יעזור לנו.

בזמן שהייתי במקום המרושע ההוא מישהו אמר לי, "המאסטר שלך אמר שאם מישהו יכול לפגוע בך, הוא או היא יוכלו לפגוע בו וביקום הזה. מדוע העבירו אותך לכאן? עניתי לו, "האם אתה יודע שיש משפט הקודם למשפט הזה שאומר,

'כמטפח ומתרגל אמיתי, הפאלון שלנו יגן עליך'. ("ג'ואן פאלון").

כל מה שהמאסטר שלי אומר הוא נכון. זה רק שלא עמדנו בדרישות."

חסדו של המאסטר הוא ללא גבולות. לעולם לא אוכל להביע במילים את הכרת תודתי למאסטר. מה שאני הכי מתחרטת עליו הוא, שבגלל ההחסרות שלנו, הרוע השמיץ את המאסטר ואת הדאפא וכמה מתרגלים מתו כתוצאה מהרדיפה. כשכל זה קרה, המחשבות הנכונות שלי לא היו חזקות מספיק כדי לפורר את הרוע באותו הזמן. בכיתי והרגשתי רע מאוד. מאסטר נכבד, אנחנו חייבים לך כל כך הרבה ולעולם לא נוכל לשלם חזרה על החסד האין סופי שלך, אפילו לא טיפ-טיפה.