שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

שלום מטפחים יקרים,

שלום מאסטר נכבד,

אני מטפחת קרוב לשנתיים. אימא שלי, שהייתה מטפחת גם כן, נפטרה בעקבות קארמת מחלה קשה. מכיוון שליוויתי אותה בהתמודדות עם המחלה עברתי תהליך מסוים בעצמי גם לפני תחילת הטיפוח שלי וגם אחרי שהתחלתי לטפח. לתהליך הזה קראתי "מעבר מהתפיסה האמוציונלית של הפא לתפיסה רציונלית דרך קארמת מחלה".

המורה מדבר הרבה על קארמת מחלה גם ב"יסודות להתקדמות במרץ" וגם בספר "ג'ואן פאלון" כמו כן גם בהרצאות האחרונות שלו, אך התהליך שעברתי הפך את ההרצאות של המורה בשבילי מחומר תיאורטי לחומר מעשי. במילים אחרות  היום אני יכולה להצביע על חלקים שלמים בתוך הספר ולהגיד: "אני חוויתי את זה ואימתתי את הפא".

אינני יודעת את התאריך המדויק בו אימא קיבלה את הפא, אך לפי מה שזכור לי זה היה לפני כחמש שנים, בשנת 2004-2005. היא סיפרה לי על המאסטר, על "ג'ואן פאלון" והבהירה לי את האמת. ידעתי שהיא הולכת להפגין מול השגרירות נגד הרדיפה בסין ולעשות תרגילים בפארק. לא התנגדתי לזה, אך גם לא התעניינתי כל כך. הייתי מרוכזת בפרק חדש בחיי: עברתי לגור במרכז ושכרתי דירה עם החבר החדש.

היופי והשמחה של ההתחלה החדשה ארכו זמן קצר מאוד. חודשים ספורים לאחר המעבר גילו אצלי גידול ממאיר בראש. לאחר בדיקות רבות והתייעצויות עם נוירולוגים בכירים ברחבי הארץ הוחלט על הניתוח. התחיל תהליך ארוך של חיפוש אחר הרופא המתאים וזמן לניתוח. המשפחה דאגה מאוד. אקצר ואגיד שבשבילי התהליך שלפני הניתוח לא היה קשה. התקופה הקשה ביותר התחילה אחרי הניתוח. הייתי קמה מהמיטה בקושי, סובלת ממיגרנות קשות, כל צעד שעשיתי גרם לי לכאבים עזים בראש, הייתי צריכה מנוחה כל חמישה צעדים.

אימא לקחה חופש מהעבודה ובילתה איתי שבועיים בבית החולים ואחר כך שבועיים בבית. ברגעים הקשים ביותר הייתה אומרת לי: "אני מוכנה לקחת על עצמי את כל המחלה שלך, את כל הסבל שלך. אני חזקה, אני אשרוד את זה, העיקר שאת לא תסבלי." היא ניסתה ללמד אותי לעשות תרגילים של דאפא וסיפרה לי על עקרונות מ"ג'ואן פאלון", אך זה לא הזיז את לבי. התמקדתי בחזרה לחיים הרגילים שלי. התייחסתי לאימא כשומרת עליי כי יש לה ידע מסתורי גדול.

החזרה לחיים הרגילים לא הייתה קלה, אך לאט-לאט העניינים הסתדרו. הפסקתי לסבול ממיגרנות בתדירות כה גבוהה וחזרתי ללמוד. עוד לא יכולתי לעבוד וללמוד גם יחד מפני שעדיין הייתי מתעייפת די מהר, אך החבר שלי תמך בי כלכלית ויכולתי להרשות לעצמי רק ללמוד. הכול חזר למסלול הרגיל וכבר חשבנו שעברתי את זה עם הפסדים מינימאליים.

שנה לאחר הניתוח שלי אבא עבר תאונת עבודה בה הוא הפסיד אצבע אמצעית ביד ימין. חזרנו למתכונת של בתי חולים. אבא קיבל נכות מהביטוח הלאומי ולא יכול היה לחזור לעבודה הקודמת שלו.

שנה לאחר התאונה של אבא אצל אימא שלי התגלו סימנים חשודים שבישרו על מחלה ממארת. לפי דעתי זה שבר את המשפחה באופן סופי. אני, אחר כך אבא, ועכשיו גם אימא, במיוחד שאימא תמיד הייתה עמוד השדרה שתמך במבנה המשפחתי. היא התעסקה בצ'יגונג זמן רב כמו גם בשיטות שונות של שיפור בריאות וריפוי מחלות. אני חושבת שהתגבשה אצל אחי וגיסתי ואולי גם אצל אבא במקום מסוים (למרות שהוא לא מאמין בצ'יגונג), אמונה שאימא מחוסנת ממחלות ושהדברים של האנשים הרגילים לא עובדים עליה, במיוחד כשהיה לה אומץ לקחת את המחלה שלי על עצמה.

בהתחלה אימא די הלכה עם האמונה הזאת ואמרה שאין לה כל כוונה ללכת לבית חולים. אם היא תלך, אז רק להיבדק ולוודא שאין לה שם שום דבר כי היא מתרגלת של דאפא והמורה שומר על המטפחים. בשלב מסוים היא נכנעה ללחץ המשפחתי והלכה להיבדק, אך תוצאת הבדיקה לא הייתה משמחת והמשפחה נכנסה להיסטריה. אז עוד לא הייתי מטפחת. דיברתי אתה על המצב כל הזמן, אך לא יכולתי לתמוך בה באופן מלא. אבי ואחי הפעילו עליה לחץ די קשה שתקבל טיפול רפואי כמו שצריך, ובשלב מסוים היא נכנעה. היא לא עברה את המבחן הראשון ועברה ניתוח.

הניתוח לא היה פשוט, אך הגרוע ביותר הוא, שאחריו היא נשארה עם "סטומה". שאומנם הייתה זמנית, אך קיומה היווה תזכורת מתמדת לכישלון שלא ניתן היה להתעלם ממנו. בנוסף, סוג הגידול היה אכזרי מאוד והיא נאלצה לעבור סדרת טיפולי כימותרפיה. בשביל הטיפולים החדירו לה "פורט", צינור קבוע שתול מתחת לעור דרכו היא הייתה צריכה לקבל אחת מהתרופות בבית. הפורט הזה, כמו הסטומה, היה צלקת גלויה על כך שהיא לא עברה את המבחן.

הדבר ערער אצלה את הביטחון העצמי כמטפחת וגרם לה להתבודד יחסית מהמטפחים העמיתים. היא אמרה לי שהיא מדברת עם המורה לעתים קרובות.

האשמה בכך שהיא לא עברה את המבחן הראשון הייתה אתה כל הזמן, שתי התזכורות שנשארו לה הקשו עליה במיוחד.

מתוך ג'ואן פאלון, הרצאה שישית:

"…אם לא תעברו את המבחן בפעם הראשונה, יהיה קשה לעבור את זה בפעם השנייה…"

המבחן השני לא איחר לבוא. שנה לאחר הניתוח הראשון היא קיבלה התקף אפילפטי. היא לא הייתה בהכרה מלאה, אנחנו היינו המומים ולא ידענו מה לעשות חוץ מאשר לקחת אותה למיון. התברר שיש לה גרורה בתוך המוח.

הרופאים המליצו על ניתוח מיידי כי שהמוקד האפילפטי לחץ על מוקדים האחראים על מוטוריקה במוח והיה חשש שהיא תשתתק בצד השמאלי לכל החיים. להגיד שהמשפחה הייתה בהיסטריה – זה לא להגיד כלום, אך בנוסף ללחץ המשפחתי התווסף הפחד שלה להישאר חסרת אונים ותלותית באחרים לצמיתות.

בהרצאה למטפחים האוסטרליים בניו-יורק 2006 המורה אומר שאי אפשר להתקדם בטיפוח בלי לעבור מבחן, שכתוצאה מכך התלמידים נתקלים בדברים רעים ושעלינו לראות בהם נקודות להשתפרות. המורה אומר שאפשר לעבור את המבחן הראשון אפילו אם שיפרנו קצת את השין שינג, אך אם לא נעבור, יהיה הרבה יותר קשה לעבור את המבחן השני.

בנוסף, המורה מתייחס בהרצאה זו לכך שיש תלמידים שפונים אליו במחשבה ומבקשים שהוא יעזור להם עם הכאב. המורה אומר שכואב לו עלינו אבל שהוא אינו יכול להתערב כי זה יכול להזיק לנו. כי אם אדם לא ישלם שום קארמה הוא ילך לגיהינום.

אימא עברה את הניתוח השני והייתה משותקת בצד שמאל במשך שבועיים, אך לאט-לאט עם מאמצים של כולנו היא התחילה להזיז יד  בהתחלה, אחר כך רגל ואחר כך קמה והלכה עם הליכון והתמיכה של אבא.

אני זוכרת מטפחים שביקרו אצלה בבית חולים. הם היו משאירים לה MP 3 עם הרצאות של המורה, ושלחו אתה מחשבות נכונות.

כמו שאמרתי, בזמן שהייתי חולה, אימא ניסתה ללמד אותי את התרגילים וגם הבהירה לי את האמת וסיפרה על היופי של דאפא, אך זה לא הזיז את לבי אז. בתקופה כשהיא הייתה חולה, יום אחד בהיר עברה אצלי בראש מחשבה ש"אם לא אתחיל לטפח ולתרגל אצטער על כך כל שארית חיי". המחשבה הזאת הייתה כל כך צלולה, ברורה וחזקה שבאותו יום באתי לאימא וביקשתי ממנה לתת לי לקרוא ב"ג'ואן פאלון". כך נכנסתי לטיפוח.

מאז התחילו השיחות שלנו להיות יותר מבוססות על הפא. אז עוד חשבתי שאני מבינה את הכול (עוד לא הייתי מסוגלת להבין עד כמה אני לא מבינה) והייתי בטוחה שהיא הביאה את המחלה על עצמה:

מתוך ג'ואן פאלון, הרצאה שנייה:

"… אם תכלה את החומר הלבן שלך, החומר השחור שלך יכול להיהפך לחומר לבן, באמצעות סבל. אם זה עדיין לא מספיק, תוכל לקחת על עצמך את החטאים של חבריך או קרוביך שלא מטפחים ומתרגלים, וגם אז תוכל להגביר את הגונג שלך. הכוונה כאן לאנשים שהגיעו לרמה גבוהה מאוד בטיפוח-תרגול. מטפח רגיל לא צריך לחשוב על נשיאת החטאים של קרוביו. עם כמות כה גדולה של קארמה, אדם ממוצע לא יכול להצליח בטיפוח."

התשובה שלה הייתה שהיא לא ידעה מה היא לוקחת על עצמה והיא לא חשבה שזה יהיה קשה עד כדי כך, אך היא לא מצטערת לרגע על מה שהיא עשתה ואם היא הייתה צריכה לעבור את הדרך הזאת מחדש היא הייתה עושה את אותו הדבר, כי היא אימא.

לאט-לאט היא חזרה לתל השומר, חזרה לעשות עריכה ל-NTDTVברוסית, אך השתדלה לא להגיע לאירועים גדולים של דאפא, כי לאחר הניתוח, ההקרנות והכימותרפיה היא הזדקנה מאוד: היא הלכה בקושי, הייתה מתעייפת מהר מאוד והשיער שלה הפך כולו ללבן. היא לא רצתה שבגלל המראה שלה לאנשים יהיה רושם רע על דאפא

הייתי אז מטפחת חדשה יחסית. עוד לא היו לי הבנות ברורות לגבי מה זה דאפא ומה זה טיפוח אמיתי. המחשבות הנכונות שלי לא היו חזקות, ואני בעצמי הייתי צריכה לעבור מבחנים ולוותר על החזקות רבות. בחודשים הראשונים של הטיפוח עוד המשכתי להתגורר עם החבר והמשכתי לקחת תרופות נגד המחלה. החבר שלי היה איש רציונלי, פיזיקאי בנפש ואיש מחשבים בפועל. על מנת להאמין במשהו הוא היה צריך הוכחה מאחד המקורות ה"אמינים" אחרת זה שייך לקטגוריה של אמונות טפלות. הייתי בטוחה שהוא לא יהיה מוכן לקבל את הטיפוח-תרגול בשום צורה. מכיוון שהוא היה מי שהוציא אותי מהתהום של המחלה אל החיים הרגילים ותמך בי לאורך כל הדרך גם נפשית וגם כלכלית, נוצרה אצלי סוג של תלות "חולנית" בו, תרתי משמע. למשל, בהתחלה כששלחתי מחשבות נכונות לבד בחדר הייתי עושה תנוחות ידיים, אך ברגע שהוא היה נכנס, הייתי מורידה את הידיים.

באחת ההרצאות שלו המורה אומר שעלינו לא להסתיר מהמשפחה את זה שאנחנו מטפחים. מאז שקראתי את זה הפסקתי להוריד את הידיים. גם הפסקתי ליטול תרופות. כמו כן הנושא של המגורים שלנו ביחד הפך להיות לא לגיטימי בשבילי. נושא החתונה הפך להיות קריטי מאוד. לאחר שיחת בירור ארוכה עם החבר התברר שהוא לא מוכן לצעד הזה בחייו והחלטתי לעזוב את הבית. חשוב לציין שמספר חודשים לפני השיחה המעסיק שלי החליט שהוא לא מסוגל להחזיק את המשרד בהיקף הנוכחי והחליט לצמצם חלק מהעובדים. כיוון שהייתי העובדת החדשה ביותר בין כל שאר העובדים הייתי ברשימת המפוטרים.

כך בעצם הייתה לי שרשרת של קשיים וסבל כמו שהמורה מתאר ב"ג'ואן פאלון", הרצאה תשיעית "אנשים עם טבע מולד גדול":

"… איך אדם סובל את הקשיים על גבי קשיים? למשל, יום אחד בנאדם הולך לעבודה ומקום העבודה אינו מצליח.  המצב הזה לא יכול להימשך עוד, כי אנשים אינם מבצעים את עבודתם. מקום העבודה יעבור שינוי וייקח עובדים בקבלנות. עובדים מיותרים יפוטרו. אדם זה הוא גם אחד מאלו ש"קערות האורז" שלהם נלקחו לפתע. איך הוא ירגיש? אין מאיפה לקבל משכורת. איך הוא יכול להתפרנס? אין לו שום מיומנויות אחרות,  אז הוא הולך הביתה בעצב. ברגע שהוא מגיע הביתה, הורה מבוגר בבית חולה והוא במצב קשה. הוא ידאג וימהר לקחת את ההורה המבוגר לבית החולים. הוא יעבור קשיים רבים כדי ללוות כסף בשביל האשפוז. אז הוא יחזור הביתה להכין משהו בשביל ההורה המבוגר. ברגע שהוא ייכנס הביתה, מורה מבית הספר יבוא וידפוק על הדלת: "הילד שלך פצע מישהו בקטטה, עליך למהר לבוא לראות." מיד אחרי שהו א מטפל במצב וחוזר הביתה, ממש ברגע שהוא מתיישב, יש שיחת טלפון ואומרים לו: "לאשתך יש רומן עם מישהו…"

אבל למרות שלא הייתה לי עבודה ופרנסה ולא היה לי כל כך לאן ללכת כי בבית ההורים הייתה אימא חולה ולא היה כל כך מקום בשבילי – הייתה לי מחשבה ברורה וצלולה, דומה לזאת שבעקבותיה התחלתי לטפח, שאין עלי לפחד מהקשיים, כי הקשיים האלה נוצרו כדי שאוותר על החזקות הרבות שיש בי ושלא הייתי יכולה להבחין בהן אילולא נוצרה סיטואציה כזאת. השאלה "למה זה מגיע לי?" במקרה הזה לא רלוונטית כלל. בתקופה הזאת היה משפט מתוך ההרצאה השמינית של ג'ואן פאלון בראש שלי, המשפט מהפרק "מי שמתרגל משיג גונג":

" … יש לך הרבה החזקות לסלק. עליך לצאת לנדוד."

ברגע שהחלטתי לקום ולעזוב את החיים הקודמים ולחיות לפי הפא, העניינים התחילו להסתדר. מצאתי מקום מגורים, מצאתי עבודה, רק המצב של אימא הלך והתדרדר.

התחילו הפרעות לא רק מצד המחלה, אלא מצד של כל מיני דברים אחרים גם. עד עכשיו היא ניסתה לעשות עריכת ווידאו עבור הקבוצה הרוסית של NTDTV, אך המחשב שלה הפסיק לתפקד כמו שצריך ושום מאמצים לא הצליחו להחזיר אותו למצב תקין. היא ניסתה להפסיק לקחת תרופות, אך ברגע שהיא הפסיקה – ההתקפות האפילפטיות חזרו עם עוצמה חדשה וגרמו לה לחזור לבית חולים. פעם אחת היא סיפרה לי שהיא הצליחה למנוע את ההתקף בזמן המחשבות הנכונות, אך הכאב הנפשי והפיזי החליש אותה מיום ליום. בנוסף לכל, הרופאים הודיעו לה שהגרורה חזרה למוח בדיוק לאותו מקום בו כרתו אותה בפעם שעברה. המצב הבריאותי שלה לא אפשר ניתוח לכן הם הציעו לה רדיו-כירורגיה. זה לא נתן תוצאות רצויות. בנוסף לגרורה במוח מצאו אצלה גרורות בריאות ובכבד. כירורג אמר שלפי הערכתו לא ניתן לנתח הכול ויש רק להרעיל את הגוף בכימותרפיה. היא סירבה לטיפול וביקשה להתנתק מכל המכשירים.

ראיתי את אימא סובלת ובמובן מסוים מבקשת שאעשה משהו, אך לא ידעתי במה אני יכולה לעזור לה. הבנתי שעלי גם לא לבקש עזרה מהמורה.

מתוך ג'ואן פאלון, הרצאה חמישית "שיפור השין שינג":

"…להתפלל כדי לסלק מזל רע ומחלות מחברי משפחה,  זו החזקה של רגשות למשפחה. האם אתם רוצים לשנות גורל של אנשים אחרים?  לכל אחד יש את הגורל שלו עצמו!"

הכאבים שלה גברו מיום ליום. בשלב מסוים היא לא הצליחה לקום מהמיטה מרוב הכאבים ואבא לא היה מסוגל להרים אותה. בשלב מסוים היא הפסיקה להתנגד למצב, סירבה לדבר אתי על הדאפא והסכימה לקבל הוסטינג ביתי.

מתוך ג'ואן פאלון, הרצאה רביעית "שיפור השין שינג":

"… הוא ילך הביתה ויסגוד לבודהא כשהוא אומר בלבו: " מדוע אתה לא עוזר לי? פתור לי בבקשה את הבעיה הזו"! הבודהא ההוא לא יעשה כמובן שום דבר עבור אותו אדם, כי אותה בעיה מתוכננת על-ידי הבודהא כדי לשפר את השין -שינג שלו ולשדרג אותו באמצעות קונפליקט. איך הבודהא יכול לפתור עבורך בעיות?  הוא לא יפתור עבורך את הבעיות כלל וכלל. איך אתה יכול להגדיל את הגונג שלך ולשפר את השין-שינג שלך ואת הרמה אם הוא יפתור את הבעיה שלך?  המפתח הוא לאפשר לך להגדיל את הגונג שלך."

לאחר ההסכמה להוסטינג החיים שלה נשרפו תוך חודשים ספורים. לאט-לאט היא הפסיקה להיות מחוברת לעולם הזה היא לא דיברה, לא קמה מהמיטה ולא רצתה לאכול אפילו. כבר אי אפשר היה לומר שהיא אדם שלם,

מתוך ג'ואן פאלון, הרצאה ראשונה:

"… יש לאדם גוף פיזי,  אבל הגוף הפיזי לבד לא יכול להרכיב את האדם השלם. צריך גם את המזג האנושי, האישיות, האופי והיואן -שן כדי להרכיב אדם שלם, עצמאי ובעל ייחודיות."

אבא סיפר שבלילה בו היא נפטרה היא צעקה במשך כרבע שעה צעקות חזקות, אך הוא לא הבין מה היא אומרת. הרופא שבא לקבוע את מותה אמר שהצעקות האלה הן לא  מהכאב, אלא זה שהמוח אינו מצליח להביע את מה שהוא רואה.

מתוך ג'ואן פאלון, הרצאה תשיעית "כוונת המחשבה":

"…בצורתו בממד החומרי הזה שלנו, המוח הוא רק מפעל לעיבוד. המסר המעשי נוצר על-ידי היואן-שן. אבל מה שהוא משדר הוא לא שפה, אלא מסר קוסמי שמייצג משמעות מסוימת. אחרי שהמוח שלנו מקבל את הפקודה הזאת, הוא יעבד אותה לשפה הנוכחית שלנו, לצורת הביטוי הזאת…"

המוות  של אימא השאיר אותי עם הרגשה לא קלה של רגשי אשמה. אף על פי שברור לי שלא עשיתי שום דבר בכוונה ואין לי אשמה ישירה במה שקרה, אך עדיין הייתה תחושה שדייסת קארמת המחלה הזאת שאימא אכלה עד הסוף הייתה מתובלנת בתבלין שלי.

כשזה קרה הבנתי מחדש קטעי פא שקשורים לקארמת מחלה והחזקה לרגשות למשפחה.

למשל: בחלק השאלות ותשובות בהרצאה של המורה למטפחים האוסטרליים בניו-יורק 2006 המורה אומר, להבנתי, שמי שלא חלה אף פעם בחייו זה בטוח 100 אחוז שהוא הולך לגיהינום, והוא לא יוכל להתגלגל יותר בעולם האנושי כי הוא לא יהיה יותר. כי כל הזמן שאדם חי הוא צובר קארמה בכל רגע. המורה גם אומר שם, להבנתי, שמטפח צריך לא רק לא לעשות לעצמו קארמה חדשה אלא גם לשלם קארמה ישנה. מזה אני מבינה שכמטפחים נפגוש בקארמת מחלה, אבל ההבדל בשבילי בין מחלה לקארמת מחלה הוא ההבדל במחשבה. אני לא אצטט פה, אך אזכיר שהמורה הסביר במקומות רבים שתוצאה טובה או רעה תלויה של דבר תליה במחשבה שלנו. אם תתייחס לדבר כמחלה אז השין-שינג שלך נמצא ברמה של אדם רגיל ולכן זו תהיה מחלה. ההבדל הוא אם אתה מתייחס לזה כמטפח או כבן אדם רגיל.

או מתוך "ג'ואן פאלון, הרצאה שישית:

"… בגלל שהחיים האמיתיים של האדם הם יואן -שן, זו שמעניקה חיים ליואן -שן שלך היא אמך האמיתית. במהלך הסמסארה, היו לך אמהות שהיו אנושיות ולא אנושיות לאין ספור. גם לא ניתן לספור כמה בנים ובנות היו לך במהלך החיים השונים שלך. מי היא אמך? מיהם בנך או בתך? אף אחד לא יודע אחרי שהאדם מת. אתה עדיין חייב לשלם את הקארמה שאתה חייב…"

מתוך" יסודות להתקדמות במרץ",  "הימנעויות של המטפחים":

"…עם החזקה לחיבה משפחתית, האדם בטוח יתעייף, יסתבך ויתענה בגללה. הוא אוחז בחבלי החיבה ומוטרד בגללם בכל חייו. אחרי שהשנים יחלפו, יהיה מאוחר מדי להתחרט…"

לסיכום אוכל להגיד שאינני יודעת לתת הסבר למה כל זה קרה לי. האם זה חוב קארמתי מהגלגולים הקודמים שהנשמה הזאת שילמה לי, או שזו קארמה חדשה שהיא לקחה על עצמה בעקבות דחף אמוציונלי שכל אימא אוהבת רגילה הייתה עושה בשביל הילד שלה, או שזו החזקה לרגשות למשפחה שהיא לא יכלה להניח. יכול להיות שהיא חשבה כמו מטפחים רבים אחרים שדאפא זה תעודת ביטוח ואם אתה מטפח דאפא הגוף הפיזי שלך לא ימות. והאמת, זה גם לא חשוב מהי הסיבה האמיתית.

התהליך הזה גרם לי לשנות את תפיסתי לפא מתפיסה אמוציונלית לתפיסה רציונלית. ההבנות שלי מכל התהליך שעברתי הם:

ציטוט:

 "העניין של טיפוח-תרגול אינו משחק ילדים והוא גם אינו טכניקה של אנשים  רגילים – הוא עניין רציני מאוד." ("ג'ואן פאלון" הרצאה שנייה, "הנושא של רדיפה אחרי דברים")

אנחנו כמטפחים צריכים להיות אחראים וברורים מאוד לגבי מה שאנחנו חושבים, אומרים ועושים, כי למעשים שלנו יש כוח השפעה גדול מאוד.

הדאפא זה לא תעודת ביטוח. ועלינו להיות ברורים מאוד בקשר לזה. למרות שהמאסטר דואג לנו, זה לא פוטר אותנו מהמבחנים בטיפוח.

המצוקות בטיפוח זה דבר טוב. בלי שום קשיים לא נוכל להשתפר.

המורה העביר לנו את הפא כזה גדול. עלינו לאמת את הפא ולהתייחס אליו ברצינות רבה. כאשר אנחנו באמת עושים זאת, המורה פותח את כל הדלתות.