שיתוף התנסות מתוך ועידת פאלון דאפא השמינית לשיתוף התנסויות בישראל

שלום למאסטר היקר. שלום לכל המטפחים.

ברצוני לשתף אותכם על עבודתי בפרוייקטים שונים של הבהרת אמת השנה.

העיתון א.ט.

בספטמבר 2009 התחלתי לעבוד במחלקת מכירות של העיתון א.ט. החודשים הראשונים היו מוקדשים ללמידה. למדתי איך לשווק את העיתון, איך לדבר ומה לומר, ליצור קשרים עם מפרסמים פוטנציאליים ולמכור מודעות. בחודשים אלה עוד לא הייתי בטוחה בעצמי, ניסיתי את צעדיי הראשונים בתור אשת מכירות. כשרק התחלתי הייתי בטוחה שאעשה כמה טלפונים למפרסמים פוטנציאליים, אשלח קצת חומרים על העיתון ומישהו כבר יקנה. אך עבר חודש ועוד חודשיים וזה לא קרה. התחלתי להבין שזה לא ילך לי בקלות והמצב לא ישתנה אם אני לא אשתנה. חיפשתי פנימה.

הייתה לי מחשבה נכונה שאני עוזרת למאסטר להציל יצורים חיים, ובפגישת מכירות, או בשיחות טלפון אם יצא לי, סיפרתי על העיתון ודרכו עשיתי הבהרת אמת, אך בשלב הזה עוד לא הבנתי שבנוסף לכך, אני צריכה להיות רצינית ומקצועית במה שאני עושה ולתת את כל לבי כדי להצליח .

מתוך לימוד הפא בפגישת "האפוק טיימס" (17 באוקטובר 2009)

"כולכם אומרים שאתם רוצים לעשות מה שתלמידי הדאפא נקראים לעשות, רוצים שתהיה לכם באמת השפעה בתיקון הפא ורוצים לעזור למאסטר לתקן את הפא. אבל כדי להשיג זאת, עליכם להשקיע את לבכם בכך, אחרת תהפכו במקום זאת לנטל. אם אינכם יכולים להשיג זאת, אתם תגרמו להפרעות ולא תצליחו להשלים את שבועתכם כמתרגלי דאפא. רק כאשר תתנו לזה באמת משקל ראוי, הדברים ייפתרו."

בתקופה זאת מכרתי רק מודעה קטנה אחת וסגרתי שתי עסקאות סחר חליפין – בארטרים. כולם אמרו לי" "אל תדאגי, את עוד תמכרי, את רק לומדת".

באופי שלי אף פעם לא רדפתי אחרי אנשים עבור שום דבר. הגישה הייתה: לא רוצה – לא צריך. גם לא אהבתי להסביר דברים לאנשים, מתוך עצלות וחוסר סבלנות לאנשים שלא הצליחו להבין מהר. וכאן הכל היה הפוך. אחרי שלקוח פוטנציאלי אומר לי "לא" אני צריכה להתקשר אליו שוב ושוב. והוא עוד פעם אומר לי "לא" ואני שוב מרימה אליו טלפון עם הצעה חדשה. למדתי לחזור לאותם אנשים ללא פחד איך אני נראית ומה חושבים עלי, עם ראש מורם וחיוך בלב. למדתי לא לפחד מתשובה שלילית, יותר להעז, להיות יצירתית, לא להיעלב. למדתי לדבר, להסביר ולא להתנצל. אך עדיין זה לא היה מספיק. עוד לא סגרתי שום עסקה רצינית.

מנהלת הצוות ומטפח עמית מכרו מודעות, אך אני לא. התחלתי להרגיש לחץ ולהבין שעדיין משהו חסר בהבנה שלי. הקפדתי על הלימוד והתרגול וזה נתן לי נחישות לא להישבר, לא להרים ידיים, למרות שהיו מצבי שבירה ודמעות. כולם היו מאוד נחמדים ואיכפתיים והרגיעו אותי. בכלל היה לי ממש כיף לבוא למשרד כל בוקר ללמוד ביחד, לשתף, לאכול, לדבר ולצחוק. צוות צעיר ודינמי. היה לי כיף, יותר מדי כיף. זאת לא הייתה עבודה רגילה, עבודה של ממש, שאתה צריך להגיע בשעה מסויימת למשרד בלי איחורים, איפה שהבוס עומד מעליך ובודק אותך, בוחן מה אתה עושה ודורש תוצאות ותמיד יוכל לפטר אותך אם הן לא יהיו לשביעות רצונו. בסוף החודש לא הייתי צריכה להביא משכורת הביתה.

במשרד כולם תמכו בי והיו מלאי הבנה: "כן, זה קשה למכור פרסומות, העיתון לא מוכר, תפוצה קטנה". כל הסביבה הייתה תומכת ומרגיעה, אף אחד לא עמד עם צעקה ומקל.

התקדמו יותר במרץ (24 ביולי, 2010 ~ וושינגטון, די.סי.)

"כפי שאתם יודעים, אם לא תצליחו לפעול היטב, היוזמות שעבדתם כל כך קשה כדי להקים אותן ייהרסו על ידי הרוע, כלומר, המאמצים שלכם עד כה יאבדו."

ואז הבנתי, בגלל שאין לי גורם חיצוני מלחיץ ודורש כמו בכל עבודה אחרת אני יכולה לעבוד בחצי ווליום. אם אני לא עושה מה שנחוץ כי אין לי זמן, אני עסוקה בעוד פרוייקטים ויש לי משפחה – אף אחד לא אומר כלום, לא צועק או מתעצבן או מאיים בפיטורים, ואם אני עושה משהו קטן אומרים לי תודה. בעבודה רגילה לא היו מחזיקים אותי שבוע, כבר הייתי בחוץ. זה לא מספיק מחשבה פנימית שאני עוזרת למסטר להציל יצורים חיים, אני חייבת לעבוד באמת בכל הכוח ובמלוא הרצינות ואפילו יותר, ובאמת לדרוש מעצמי לפי סטנדרט של מטפח.

"התקדמו יותר במרץ" (24 ביולי, 2010 ~ וושינגטון, די.סי.)

"למען האמת, לפעמים הפה שלכם יגיד שכל מה שהמאסטר רוצה זה מה שאתם תעשו, אבל ברגע שזה מגיע לנסיבות אמיתיות בחיים, אתם עושים לעצמכם בלא יודעין הנחות."

התחלתי לעבוד באמת. אמרתי לעצמי : "את לא קמה מהכסא עד שאת לא מסיימת את הרשימה הזאת של הלקוחות הפוטנציאליים." העבודה הפכה להיות במקום ראשון, כל דקה פנויה הייתה בשביל להרים טלפון, לדבר עם עוד מפרסם פוטנציאלי. עברו כמה ימים וסגרתי עסקה רצינית ראשונה ולמחרת עוד אחת. בעסקה האחרונה אפילו לא נפגשתי עם המפרסם, הכול נעשה דרך הטלפון, מהר ויעיל.

רק ברגע שהתחלתי להתייחס לעבודה ברצינות, להשקיע מכל הלב ולדרוש מעצמי להיות אחראית – נפתחו השערים.

ואז קיבלנו תאריכים לאירוח מופע ה-Shen Yun בישראל.

ה- Shen Yun

בצוות המתאמים של Shen-Yun חיפשו מתאם של הצוות מכירת כרטיסים. קראתי על זה במייל ושמעתי על זה בפגישות הארציות, ולא עלתה לי שום מחשבה בנושא. כששמעתי על כך בפעם השנייה הרגשתי שאני רוצה להיות מעורבת בצוות המתאמים. אך המחשבה הפחידה אותי: "אני אהיה מתאמת צוות מכירת כרטיסים? צוות כל כך חשוב ומרכזי?" החלטתי לשאול את המאסטר. הסתכלתי על תמונה של המורה ושאלתי בלב: "האם עלי לקחת את התפקיד הזה? האם אוכל לעשות את זה?" הרגשתי שקט בלבי ובמוחי תשובה: "עם המחשבה הנכונה – כל אחד יכול לעשות את זה". החלטתי שאני הולכת על זה.

היה לי רקע טוב. כבר למדתי לשווק את האפוק טיימס, לא להתבייש או לפחד מלדבר עם אנשים, להסביר, למכור, לשכנע ולנהל שיחה עניינית. ידעתי שאוכל לפנות חלק מן הזמן בעבודה שלי באפוק טיימס לטובת המכירות של הכרטיסים למופע. ככה נעשיתי מתאמת של צוות שהיה עלי עוד להקים.

בהתחלה הייתי צריכה להבין איך הצוות אמור להיראות, על מה עובדים ואיך. לבנות רשימות של חברות וארגונים פוטנציאליים לקניית כרטיסים וללמוד לנהל את התהליך של המכירות באמצעות תוכנת ניהול. לעשות הדרכות לאנשים שרצו להצטרף לצוות ולהתחיל לעשות טלפונים, לקבוע פגישות ולצאת לשטח. בנוסף פיניתי זמן לעשות טלפונים ללקוחות פוטנציאליים שהכרתי דרך עבודתי באפוק טיימס, ולהציע להם לתת חסות למופע.

הרבה מטפחים הביעו רצון להצטרף לצוות והייתה נכונות גדולה לפעול, אך כשהגיע זמן לעשות טלפונים, לדבר עם חברות וארגונים ולצאת לשטח ההיענות הייתה נמוכה. תשובות בסגנון "אני יכול רק ביום שני 3 שעות אחה"צ" שמעתי המון. ניסיתי להסביר לאנשים שככה לא עובדים, שאי אפשר לדבר עם לקוח היום ולחזור אליו עוד שבוע להמשך הטיפול, שזה לא מקצועי ולא רציני. כמעט כל דקה היו לי מבחנים של מחשבה נכונה, סובלנות וחמלה כלפי מטפחים.

לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי (7 ביוני, 2009)

"ויש נושא ניהולי נוסף הקשור לדרך שאתם מתפעלים חברת תקשורת. לכולכם יש גישה כזו, “אם אני רוצה לעשות משהו, אני אעשה את זה. אבל כשמישהו אומר לי מה לעשות, אני לא אעשה זאת". איך זה יכול לעבוד? אתם תלמידי דאפא. כשאתם עובדים בחברה רגילה, אתם עושים כל מה שהבוס אומר לכם. אז איך זה יכול להיות שבפרויקט דאפא, כשעושים משהו בשביל דאפא, אתם לא מקשיבים כשמישהו אומר משהו, אומר לכם לעשות משהו, או נותן לכם משימה לבצע? רק חישבו על זה: האם זה נכון? אם אנחנו רוצים להשיג אחיזה בחברה ושגוף התקשורת הזה יוכל למלא את תפקידו בצורה יעילה יותר, אז עליכם להפעיל אותו באמצעים רגילים. זה מה שאני אמרתי לתחנת הטלוויזיה, לתחנת הרדיו, לעיתון האפוק טיימס ולשאר גופי התקשורת. זה היה משהו שאמרתי להם. אם אתם רוצים להשתמש בצורות [כלי התקשורת] האלו להבהיר את האמת ולהציל אנשים, אז עליכם לאמץ את הגישה הזו. כל מה שאנשים רגילים עושים או איך הם מנהלים חברה, כך עליכם לעשות זאת. רק המניע שלכם הוא להציל אנשים. שם טמון ההבדל."

אך לא הכל היה שחור. היו מטפחים שבאו ועזרו, לקחו חלק בעבודה. והייתה המון עבודה.

בשלב מסוים מצאתי את עצמי שוחה בבליל טלפונים, מכבה שרפות, מטפלת בכל מיני בעיות קטנות, ועושה הרבה שיחות לימוד, עידוד ומוטיבציה למטפחים. היו לי גם המטלות הרגילות  כמו חלוקת העיתון פעם בשבוע, חלוקת עיתון לסינים פעם בשבועיים, והעלאת כתבות לאתר האינטרנט של העיתון. כל זה לא איפשר לי להרים את הראש ולהתחיל ליצור קשרים עם חברות וארגונים גדולים. זנחתי לחלוטין את עבודתי במכירת מודעות באפוק טיימס, במקרה הטוב הייתי עושה טלפון אחד ביום לטובת העיתון. בנוסף גם החליפו את מנהלת צוות השיווק של העיתון שישבה על ידי ועזרה לי בחשיבה ואסטרטגיה, וזה ערער לי את הביטחון לזמן מה. הרגשתי שפוגעים בגוף האחד ומנסים להפריד דווקא בזמן הכי קריטי מבחינת הגוף של מטפחים בישראל.

גם חוויתי קארמת מחלה קשה. יום אחד קיבלתי כאב שיניים חזק ביותר. הפה שלי נסגר ולא יכולתי לאכול כמה ימים. נשארתי יום בבית ולא באתי למשרד. בכיתי למטפחת עמיתה שאני יושבת בבית ולא עובדת על קידום ה-Shen Yun, כשכל שעה, כל יום חשובים. אך במקום מסוים הייתה לי מחשבה שלא סתם משיאירים אותי בבית. זה הזמן להסתכלות פנימה וחשיבה. היו רגעים שחשבתי שאני עומדת להתעלף מרוב כאב. הבנתי שאני לא עומדת בכאב הזה ושהמצב שאני בבית בלתי נסבל עבורי וביקשתי מהמאסטר עזרה – לקחת ממני את הכאב.

מאסטר אמר ב יסודות להתקדמות במרץ במאמר "חשיפה גדולה":

 "הדאפא הוא של היקום, והוא חודר לתוך חברת האנשים הרגילים. כשנחשף פא כזה גדול, האם יכול להיות שכל דבר ודבר לא מתוכנן? האם הדברים שקורים לא בוחנים את השין-שינג של תלמידי הדאפא? מהו טיפוח? אתה אומר שזה טוב, אני אומר שזה טוב, וכולם אומרים שזה טוב – האם אפשר לראות כך את לב האדם? אפשר לראות את לב האדם בדיוק בעת הקריטית. יש החזקות שאם הן לא מסולקות, אנשים מעזים למכור אפילו את בודהא. האם זו בעיה קטנה? יש אנשים שמפחדים – ממה הם מפחדים? תלמידים! האם לא שמעתם שאמרתי שכשאדם טיפח לארהאט הוא ירד למטה בגלל שמחשבה של פחד הופיעה בלבו ? צריך לסלק כל החזקה אנושית, לא משנה מה היא! יש תלמידים שאומרים: "מה יש לפחד? הגוף עדיין יישב במדיטציה אפילו אם הראש נופל". בהשוואה אליהם, אפשר לראות את מצב הטיפוח במבט אחד."

למחרת שהכאב התחיל לעבור. ידעתי שלא עברתי את המבחן ולא שילמתי את מה שהיה עלי לשלם, ושעלי לחזור למבחן הזה בהמשך. אך עדיין הייתי שמחה שאוכל לחזור למשרד ולהמשיך לעבוד על ה- Shen Yun. המכירות היו רק בתחילתן והיו נמוכות מאוד.

באותו יום חלמתי חלום. ראיתי מקום למכירת כרטיסים באיזה שהיא עיר ואנשים רצים וחוטפים את הכרטיסים. לא קונים, אלא חוטפים ומחזיקים אותם ליד החזה כדבר יקר ערך. ידעתי שהמאסטר מעודד אותי להמשיך.

ההמשך לא היה קל.

עבדתי מסביב לשעון והייתי מאוד טרודה ומבולבלת בראש למרות שהקפדתי ללמוד, פחות לתרגל. בנוסף גיליתי שאני בהריון. רגישות יתר לסביבה ועייפות הופיעו בזמן לא מתאים. למרבית הפלא משפחתי – בעלי ושני ילדיי תפקדו מצוין ולא דרשו ממני יותר מדי תשומת לב. קיבלתי המון עזרה מבעלי ומהסבתות. אך עדיין זה היה מבחן רציני ביותר ליכולת שלי לשאת קושי. קרסתי תחת לחץ, הבנתי שלא אוכל להמשיך כך עוד הרבה זמן.

לא הרגשתי שיתוף פעולה ותמיכה מצד המטפחים, לא הרגשתי רצון חזק מצדם לתת, לקחת אחריות, ולפי דעתי לא הייתה הבנה שזה פרוייקט של כולנו. הרבה מטפחים נתנו לי מספרי טלפון של אנשים בעלי קשרים גורליים וביקשו ממני להתקשר, כשביקשתי מהם ללמוד לדבר ולהתקשר בעצמם, הרי זה קשר גורלי שלהם – הייתי פוגשת בסירוב. הרגשתי לבד במערכה. פחדתי שלא נצליח למכור את כל הכרטיסים ונהיה בהפסד כספי.

נעשיתי מתוסכלת ולא נעימה. מטפחים באו והתלוננו שאני לא נחמדה. הסתכלתי פנימה, היה שם הרבה כעס על המטפחים, על חוסר שיתוף פעולה. הרגשתי שזרקו אותי לכלבים ומצפים ממני שאמכור את הכרטיסים לבד. חשבתי: "הרי זה לא פרוייקט שלי פרטי, זה של כולם, כולם רצו להביא את Shen-Yun והרבה מטפחים בהתחלה הביאו רצון לקחת חלק בצוות מכירת כרטיסים. איפה אתם? איפה גוף של המטפחים שמוכן להקריב ולא מפחד מהקושי? "

הרצאת הפא בוועידת הפא הבין-לאומית ב-2009 בוושינגטון הבירה ( יולי 2009)

"דבר אחר הוא שבנוגע לעניין הזה של הצלת ישויות חיות, יש אנשים שקשה להם להזדרז. כרגע יש רק מספר מסוים של תלמידי דאפא שעושים דברים. כמה אנשים לא צעדו קדימה ולא התייחסו למשימה הזאת ברצינות, והם לא חושבים שלהציל ישויות חיות זה כל כך חשוב. למעשה, האחריויות שלכם כתלמידי דאפא כולן כלולות בזה. אם אתם לא פועלים להציל ישויות חיות, לא תגשימו את האחריות שלכם כתלמידי דאפא והטיפוח שלכם לא יהיה שווה דבר, כיוון שנעשיתם תלמידי דאפא לא למען המטרה של ההגעה לשלמות של עצמכם. זה אומר שהמשימה המוטלת עליכם היא אדירה.

אני מקווה שככול שהזמן יעבור, אתם תתנהגו יותר ויותר כמו תלמידי דאפא ותשתפו פעולה אפילו טוב יותר. תחשבו על אחרים כשאתם עושים דברים, ותחשבו על עצמכם כשאתם נתקלים בקונפליקט. קרוב לוודאי שכולכם יודעים לומר את המילים האלו ומבינים את המשמעות שלהן, אבל ברגעים הקריטיים אתם לא מיישמים אותן בפועל. אני חוזר על המילים האלה בכל ועידת פא ומדריך אתכם בזה. אם תוכלו להשיג את מה שתיארתי אז לא יהיו ביניכם הקונפליקטים האלה. אם תוכלו כולכם לבצע זאת בהצלחה, הכול ייפתר ואתם תצליחו לשתף פעולה היטב."

תמונות של ישו התחילו לעלות בראשי, ראיתי אותו במדבר לבד, גוסס, אך בו בזמן עם אמונה חזקה שיש תכלית למצב. אמרתי לעצמי: " לא נורא, את חזקה, תמשיכי לעשות את מה שהבטחת, להגשים נדר שנדרת. אפילו לבד, בלי אף אחד את תעשי הכי טוב שאת יכולה." בהסתכלות אחורה אני יכולה להגיד שזאת מחשבה לא נכונה. זה נכון לדרוש מעצמך הכי טוב, לפי סטנדרט של מטפח, אך מטפח אחד לא יכול לעשות זאת לבד. אפילו כמה מטפחים ביחד. זה פרויקט של גוף שלם של מטפחים. זה המבחן של שיתוף פעולה, של יכולת לקחת צד קדימה למרות הקושי, לקחת אחריות מלאה ולעשות הכי טוב, לא מה שאני יכול או אני משתדל, אלא באמת הכי טוב שיש.

לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי (7 ביוני, 2009):

"כמו שהאגרוף הזה יוצא – הוא חזק כשכולם מהודקים ביחד. (מאסטר עושה אגרוף). אבל אם אתם אומרים שזה רוצה לעשות את זה, וההוא רוצה לעשות את הדבר ההוא, והבא אחריו משהו אחר (מפשק את חמש האצבעות ומצביע לכל אצבע), אז זה יהיה חלש, וברגע שה[יד] תישלח, היא תיהדף, נכון? צריכה להיות לכם תכנית ואתם צריכים לארגן את הדברים, לתאם היטב, ולשתף פעולה היטב אחד עם השני."

בתוך התסכול והכאב שכרטיסים לא נמכרים בקצב רצוי, עומס והרגשת בדידות התחילו לעלות לי מחשבות לא נכונות. אמרתי לעצמי: "מזל שיש לזה סוף, ה- Shen Yun יגיע ויסע ואני אוכל לנוח ולהתמקד בהריון. בשנה הבאה אני לא עושה את זה." הייתי ב"הלם קרב" כשמטפחת מצוות מתאמים התקשרה ואמרה שה-Shen Yun ביטלו את מופע בארץ, התפרצתי בבכי. ידעתי שזה בגללי, לא רק, אך גם בגללי.

הבנות

נושא נשיאת הקושי:

הבנתי שהיחס שלי לקושי הוא כמו של אדם רגיל. קושי יכול להיות קושי פיזי בצורת כאבים או קושי נפשי, מנטלי בצורת עבודה קשה, קונפליקט או כל מצב לא נעים. המחשבה הראשונה שעולה לי במצבים האלה היא מחשבה של התנגדות, רצון להדוף את הקושי ממני או במקרים מסוימים להתעלם. מצבים של הקושי הם כמו מצבים של הנאה, הצד שני של אותו מטבע –אשליה, של המציאות שלנו. בתור מטפחת, כמו שאני לא אמורה לרדוף, להזמין או לקדם בברכה את המצבים של הנאה וכיף בכוונת המחשבה שלי, ככה אני גם לא יכולה להילחם, להדוף מעצמי מצבים של קושי. אני לא אמורה להגיב למצבים האלה חיצונית, אלא עם לב שקט לא להסכים בפנים, על ידי כך שאמשיך לעשות את הדברים שאני אמורה לעשות בטיפוח האישי וביום יום. הבנתי שעלי להפסיק להגיב למה שמתרחש שבחוץ, להפסיק להגיב רגשית, למרות שהמציאות כל כך סוחבת ומבלבלת, אלא להתרכז פנימה ולטפל במצבים הפנימיים ורק אז המציאות בחוץ תשתנה. המאסטר אמר בהרצאה למטפחים באוסטרליה (מילים לא מדויקות), שאת ההחזקות אי אפשר לקחת לשמיים. עליכם לוותר על האנושי ואז תקבלו אלוהי.

כעס

כשכעסתי על מטפחים עמיתים שלא לוקחים חלק במכירת כרטיסים או לא בהיקף הנדרש, נתתי לטבע הדמוני להשתלט עלי. זה לא משנה שהמחשבות היו צודקות: "כרטיסים לא נמכרים בקצב, זה פרויקט של כולם ואתה לא משתתף, אני לבד עושה הרבה עבודה, תעזרו לי". הרי בדרך כלל בשביל שתהיה הזדמנות לעלות רמה הלב חייב להיות מעורב בסיטואציה והקונפליקט ייראה לא צודק. אך המבחן הוא ביכולת לוותר על ה"עצמי" למרות שדברים לא הוגנים, לחשוב על אחר, לחפש בעצמי את מה שאני מוצאת באחרים.

המאסטר אמר ב יסודות להתקדמות במרץ במאמר "ללא החסרה בטבע הבודהא":

 "אני רוצה גם להגיד לכם שהטבע שלכם בעבר נבנה למעשה על בסיס אגואיזם ואנוכיות. מעתה ואילך עליכם קודם לחשוב על אחרים כשאתם עושים דבר כלשהו, כך שתצליחו לטפח את ההארה האמיתית של "אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני". לכן מעתה ואילך, לא משנה מה תעשה או תגיד, עליך להתחשב באחרים, ואפילו בדורות הבאים! עליכם להתחשב ביציבות הנצחית של הדאפא!"

בהזדמנות הזאת אני רוצה להגיד תודה רבה לכל המטפחים שלקחו חלק בצוות מכירת כרטיסים, בלעדיכם לא היה צוות, ולבקש סליחה מכל המטפחים שלא הייתי נחמדה אליהם או נפגעו מהיחס שלי.

אני רוצה לסיים עם שיר: "מצבים" (יסודות להתקדמות במרץ):

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו.
אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר.
לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם, המובכים על-ידי האשליה"

תודה רבה למאסטר היקר, תודה רבה לכל המטפחים.