על עצמי ועל האני האמיתי

כשהייתי ילד קטן, נהגתי לבלות את עונות הקיץ בכפר שבו נולדה אמי. הקשישים נהגו לעצור אותי כשראו אותי ברחוב ושאלו: " ילד למי אתה שייך?" כצפוי בתשובה לא הייתי אומר את שם משפחתי. הייתי עונה: "אני שייך לעצמי".

בימים ההם הייתי עדיין ילד תמים שלא יכול היה להעליב אף אחד. נמשכתי יותר לכוכבים מאשר לאנשים בעולם זה שלא יכולתי להבינם כלל. הרגשתי שיש משהו מעבר לזה, משהו שאני צריך לדעת עליו אבל לא הצלחתי להיזכר מה זה היה. הייתי מאד מתוסכל. אני זוכר את אחד הרגעים הקשים ביותר של ילדותי כאשר הרהרתי על המוות. "לעולם לא עוד … לעולם לא עוד … איך זה יכול להיות – לעולם לא עוד?" עם דמעות בעיניים חזרתי על זה שוב ושוב במוחי. הייתי כל כך נואש אבל לא רצתי לאמי כדי לחפש נחמה. זה היה האני האמיתי שלי שבכה, אחד שאמו לא הייתה מכדור הארץ הזה.

בגיל הטיפש עשרה שלי, חוויתי את תחושות הראייה של העין השלישית. בדיוק כפי שהמורה אומר בספר "ג'ואן פאלון" הרצאה שנייה:

"הוא יתחיל לפרוח כמו בסרט או בטלוויזיה כשהפרח נפתח בבת אחת.

בלילה, כשהייתי הולך לישון, כל מחשבה שהייתה לי, כל פרצוף, כל צורה שדמיינתי התחילו פתאום לפרוח במגוון של צבעים ומהרו לעבר עיניי. לא הצלחתי לייצב שום דמות במוחי והייתי מבועת. חזרתי ושאלתי את עצמי: "האם אני ילד נורמלי, או שמשהו לא בסדר איתי?"

הרגשתי הקלה כאשר זה חדל. באותה עת הייתי נער. אִבָדתי את תמימותי ולאט לאט התחלתי ליפול לתוך האשליה הגדולה הזו, חבית הצביעה של אנשים הרגילים. כשאני רוכש מושגים שונים, ומאבד את האני האמיתי שלי.

למרות זאת הייתי משוכנע שאני בדרכי למציאת "האני" שלי. הייתי מוכן להילחם כדי להגן על "האני" הזה, המושג "האני" שלי היה חשוב יותר וראוי ליותר "מהאני של האחרים". אבל זה רק גרם לי לאנוכיות יתר יהירות ואגואיזם. המשכתי בחיי כשאני מנסה להוכיח את הנקודה הזו. התחתנתי, לא נולדו לי ילדים, החלפתי עבודות, אבל עדיין לא יכולתי לעשות זאת. ככל שניסיתי יותר, כך פגעתי יותר באנשים ופגעתי יותר באחרים, כך פגעתי יותר בעצמי. הרגשתי עוול נוראי.

השנים חלפו ואני התמלאתי מרירות נהייתי ציני ולא מאוזן. נמאס לי מכל דבר, כולל "האני" שלי. זה היה הרגע שבו קיבלתי את פא.

קבלת הפא

בפעם ראשונה שקראתי את הספר "ג'ואן פאלון" הייתי המום. קראתי את הספר כמעט ללא הפסקה. היה זה כאילו תיבת מלאה באוצר שנפתחה לפני. התחלתי להשתנות באופן מיידי.

לאחר שביעות רצון ראשונית לבי התמלא חמלה. החזקת התאווה שהייתה לי נעלמה כהרף עין ובפעם הראשונה אחרי יותר  מ-40   שנות חיים הפסקתי לכסוס את ציפורניי.

לאר קריאת הספר התחלתי לשלשל באופן רציני. לפתע גם חליתי בעקבות אכילת בשר.

בספר "ג'ואן פאלון" המורה אומר:

"יום אחד, או אחרי ההרצאה שלי היום, חלק מהאנשים ייכנס למצב הזה: הם לא יוכלו עוד לאכול בשר וריחו של הבשר יהיה להם מגעיל. אם הם יאכלו הם יקיאו. זה לא שמישהו מכריח אותך או אתה מכריח את עצמך לא לאכול אלא זה בא מהלב של עצמך. כשאתה מגיע לרמה הזאת לא תוכל לאכול בשר וזה משתקף בתוך הגונג. אם אתה באמת בולע את הבשר באמת תקיא אותו."

למרות שלפני כן לא הייתי ארוחה שלא כללה בשר עכשיו אני יכול ליהנות ממגוון מאכלים שונים ולגלות עולם אחר. מעולם לא חשתי קל כמו בהווה. חשבתי שזה בגלל השינוי בתפריט אבל עכשיו אני מאמין שמההתחלה המורה טיהר את גופי. בהינף יד הסיר ממני המורה הרי החזקות. בורכתי מעבר לכל דמיון.

למרבה הצער תכונת הארה שלי הגיעה לרמה בינונית. עדיין דבקתי במושג העקשני שאני חייב לעשות משהו בעולם הזה לפני שאני מתחיל לטפח. כך הפסדתי כמעט שנתיים. באותה תקופה לא למדתי ולא תרגלתי, כל הזמן חתרתי לממש את מה שהייתי קשור אליו אבל כשזה עבר, לא היה לי שום סיפוק מכך – רק תסכול נוסף.

לבסוף עמדתי מול קיר ענק שלא יכולתי לעבור אותו. לא נותר עבורי דבר בחיים.

וכך התחלתי ללמוד שוב. אני רק מקווה שההשפעה תהיה דומה.

חסדו האינסופי של בודהא

בעת קריאת הספר בפעם השנייה הרגשתי תחושה מוזרה. היה זה כאילו שמשהו מסתובב בתוך גופי. אני מאמין שזה התחיל מהחלק העליון של ראשי ולאחר מכן ירד מול פניי לחזי וממשיך לרדת מדי יום. התחושה הייתה בלתי נעימה למדי כמו מדחף שמסתובב. לבסוף הסיבובים ירדו לבטני התחתונה ונשארו שם עד סיום קריאת הספר.

באותו זמן לא ידעתי מה כל זה היה. אבל הייתי נחוש. שוחחתי עם אשתי בכובד ראש וסיפרתי לה על כמה מההבנות שלי מהספר "ג'ואן פאלו". אמרתי לה שהחלטתי לתרגל פאלון דאפא. היא לא יכלה להבין וחשבה שמדובר באחת מהשיגעונות  שלי. אבל ידעתי שזה לכל החיים. המורה ידע גם על ההחלטה זו. אני מאמין שברגע זה קיבלתי פאלון.

מחשבה אחת קובעת את התוצאה

התחלתי לתרגל בנחישות עד כמה שיכולתי. אולם לא הייתי מסוגל לשבת בתנוחת הלוטוס אך לאחר זמן מה קיבלתי רמז. קראתי מאמר באתר האינטרנט קלירוויזדום על מתרגלת בסין שהוכתה בכלא עד כדי שבירת שתי רגליה. הרופאים בבית החולים ניתחו אותה והתקינו לה מוטות פלדה ברגליים. היא חשבה שלעולם לא תוכל לשבת בתנוחת לוטוס. אבל היא היתה נחושה בדעתה ובסופו של דבר עשתה זאת.

אפילו עם מוטות פלדה היא הצליחה לכנס את רגליה! בריא כפי שאני הייתי, כיצד יתכן שלא אוכל לעשות זאת גם?

ואז ניסיתי לשבת בתנוחת לוטוס מלאה והייתי מסוגל לעשות זאת. מאז לא ישבתי יותר בתנוחת חצי לוטוס.

משפחה שהייתה אבודה במשך זמן רב

לאחר שנה של תרגול ולימוד של הפא, הייתי בר מזל להשתתף בוועידת הפא האירופית. לפני כן  לא היה לי קשר רב עם מתרגלים אחרים. למרות שידעתי שהטיפוח היה בין המורה לבין תלמידו, הייתי קצת מודאג אם אוכל להזדהות  עם קבוצה יותר גדולה של מתרגלים.

מרגע שראיתי אותם הרגשתי שזו משפחתי אותה איבדתי מזמן. הרגשתי מרומם וכל כך מאושר. המכשול הגדול האחרון נעלם. ואז חלמתי את החלום הזה.

להתמוסס בפא

בחלום נסעתי דרך אזור כפרי שצבע אדמתו היה אדום. נעצרתי על ידי המשטרה הסינית, נאסרתי, ונלקחתי לעיר מגוריי. אשה סינית בשמלה לבנה קצרה חקרה אותי. היא לא משכה אותי, וגם לא הפחידה אותי. היא שאלה שאלות בסינית ואני עניתי בחיוכים.

בסופו של דבר הוצע לי סוג של נייר כחול או סוג של נייר אדום. ידעתי שלאחר שאחתום אלקח לכלא הסיני בעיר מגוריי. עם זאת, התוכנית שלי הייתה לעשות מהם צחוק ולברוח – שוב פעם. בחושבי על זה, עם חיוך על פניי חתמתי על אחד המסמכים. ואז אני כשהעפתי מבט ראיתי את המילים פאלון גונג במקום החתימה שלי.

מחשבה אחת הופיעה במוחי: אחרי הכל אולי לא נאסרתי בגלל תרגול בדאפא? הוספתי בעט כמה שורות כדי לשנות את המילים פאלון גונג עם השם שלי. מה שנשאר על הנייר היה שמי ופאלון גונג שנכתבו בכתב יד שמימי ומגונדר כשהם מעורבבים יחד. ואז התעוררתי עם דפיקות לב מהירות.

ביסודות להתקדמות במרץ המורה אמר:

"'לקדמונים יש אמרה כזו: אם שומעים את הטאו בבוקר, אפשר למות בערב'. אף אחד מהמין האנושי הנוכחי לא יכול באמת לדעת את המשמעות של זה. הידעתם? אם המחשבה של אדם כבר מכילה את הפא, האם החלק ההוא שמכיל את הפא אינו מוטמע בפא?"

התחלתי להבין שנטמאתי בפא.

הפצת הפא

כפי שציינתי בהתחלה לא היו מתרגלים אחרים בקרבת מקום. ניסיתי להפיץ את הפא לחבריי ולמשפחתי אבל הם לא יכלו לקלוט את המשמעות. מאחר ומדי פעם הרגשתי בודד, בלבי, התחננתי למורה שיעזור לי למצוא מתרגלים עמיתים היות והיה לי צורך לשתף את ההבנות שלי עם מישהו.

אבל שוב היה זה הלב האנוכי שלי.

בביאור הפא בפגישה עם תלמידים מאסיה פסיפיק (12 באפריל 2004, בניו יורק) המורה אומר:

"ככל שאתה שם את עצמך בעדיפות הראשונה ומערבב פנימה [מרכיבים של] העצמי, יש לך פחות מוסריות אדירה, וזו הסיבה שפחות סביר שתצליח בדברים או שתעשה אותם היטב."

מתרגלים אחרים הצטרפו אלי אבל לא לפני שהגעתי לרמה מסוימת של חוסר אנוכיות. לא לפני שהבנתי שהם לא נמצאים שם בשבילי אלא אני הוא שצריך להיות שם בשבילם. עלי להתייחס אליהם בכבוד, אינני צריך לצפות מהם למשהו או לרצות מהם משהו, בדיוק כפי שהמורה לא רוצה דבר מאיתנו. אם יש להם קשר גורלי שנקבע מראש הם יגיעו. אם יש להם משאלה כזו הם יתרגלו. אינני צריך לשפוט אותם. אני שייך להם – לא ל"אני" שלי.

תלמיד בתקופת תיקון הפא

בתקופת תיקון הפא תלמידי הדאפא אמורים לעשות את שלושת הדברים. מאחר ונכנסתי בשלב מאוחר של תיקון הפא ידעתי שאני צריך להדביק את הקצב. בהתחלה לא יכולתי להבין את מאמרי המורה החדשים. בתחילה לא הייתי מסוגל לשלוח מחשבות נכונות ולא לאמת את פא לאחרים.

אולם עם רמזים מהמורה הבנתי מהר מאד שיש עוד רמה של חוסר אנוכיות והיא להיות תלמיד דאפא ולהציל אנשים על ידי הבהרת האמת.

בלימוד הפא בוועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004 (שאלות ותשובות) המורה אומר:

"כל ישויות העתיד יהיו נטולות אנוכיות, בעוד שישויות העבר היו אנוכיות."

הוארתי לעובדה שטיפוח אישי הוא דבר מהיקום הישן. הצלה עצמית הוא דבר מהיקום הישן. ביקום החדש יהיה גם טיפוח אישי, אבל לא מהסוג שאנחנו מטפחים כיום. סופרו לנו כל כך הרבה אמיתות על מנת לאפשר לנו לסייע למורה בתיקון הפא. וכל עוד אנחנו מוכנים לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות רק אז נוכל להיות מוארים לאמיתות אלה.

תובנות ממדים אחרים

בטיפוח, יש עדיין החזקות רבות לסלק. כדי לסייע, המורה לפעמים מאפשר לי לקבל  תובנות מממדים אחרים. לכן פעם במהלך המדיטציה ראיתי גבר גבוה כמו הרקיע, עומד על כדור הארץ שהיה בגודל כף רגלו. שאלתי את עצמי "מה הוא עושה על כדור ארץ קטנטן כזה". ואז שמתי לב לשורשים שצמחו מראשו, גבו ורגליו. השורשים נקלטו עמוק באדמה והוא היה תקוע שם כמו עץ ענק. הוא היה כל כך גדול אבל לא כל כך חופשי.

שש שנים לאחר קבלת הפא אני עדיין קשור לחומר הגשמי. אבל בכל זאת עברתי דרך ארוכה. כשאנשים שואלים איזו תועלת יש לי מזה, אני אומר שאני אדם אחר. לפני כן הייתי עצבני וחסר סבלנות – עכשיו אני רגוע. לפני כן, הייתי ציני והיה לי משא על כתפיי, כועס על כולם – עכשיו אני מרגיש נינוח רוב הזמן.לפני כן אהבתי רק את עצמי. עכשיו אהבה היא משהו אחר…

למי אני שייך?

בקיץ האחרון, אחרי שנים כה רבות, חזרתי אל כפרי הישן בו עברה ילדותי. רוב הזקנים אשר הטרידו אותי עם שאלותיהם נפטרו, אבל שמחתי לפגוש את המעטים שנשארו. חלקם הופתעו להבחין בשינויים שבי, הסברתי להם איך הדאפא הצילה אותי. ניצלתי גם את ההזדמנות לספר להם על האנשים הטובים הרבים שנרדפים בסין. שלא כמו בעבר, היה לי קל מאד לתקשר עם אנשים אלה בגלל שהיה לי כבוד אליהם כי הרגשתי שאני שייך להם.

זה מפני שאני אוהב אותם. ולא רק אותם: עם לב כנה ועם היד על הלב גיליתי שאני אוהב כל עץ, כל בית, וכל שדה יבול. בדיוק כפי שהמורה אומר ב ג'ואן פאלון הרצאה שביעית:

"לא רק לבני-אדם ולחיות ולצמחים יש חיים. בממדים אחרים כל חומר יכול לבוא לידי ביטוי כחיים. כשהטיאן-מו שלך תיפתח לרמה של ראיית הפא, תגלה שאבנים, קירות, וכל דבר ידברו איתך ויגידו שלום."

זה בדיוק מה שהרגשתי. כיצד אוכל אי פעם להודות למורה על הרגשה כזאת? עם טיפוח מתמשך, הבנתי לגבי היקום נעשית יותר ויותר עמוקה וליבי מתרחב כל הזמן כדי להכיל יותר ישויות בתוכי. זה משהו שמעולם לא יכולתי לדמיין בעבר. אני מרגיש בר מזל להיות תלמיד דאפא.

תודה לך המורה.