מדוע מתרגל צריך ללמוד להיות סובלני? זה כיוון שסובלנות היא תנאי מקדים לפיתוח חמלה. ללא סובלנות ומחילה, המתרגל לא יכול להגיע לממלכת החמלה.

לכל אדם יש אינספור פגמים באישיות. בדרך כלל האדם נולד כדי לבצע טעויות אשר באופן בלתי נמנע יפגעו באינטרסים של אנשים אחרים, ולכן הם יוצרים עימותים. להיות סובלני זה משהו שיכול להתמודד עם עימותים באופן יעיל.

כפי שנאמר בפתגם סיני עתיק, "הים יכול לקלוט לתוכו את כל הנהרות כיוון שיש לו כזו קיבולת". בזמן שאנחנו בתהליך של הפיכה לאנשים מוארים גדולים עם מוסריות אדירה, איך אפשר לא להיות סובלני?

לעיתים קרובות אני נתקל במתרגלים שמעבירים ביקורת אחד על השני: "למה עשית את זה בדרך זו?" או "אתה תמיד עושה דברים שלא הולמים מטפח דאפא!" או "בחיי! אתה כל כך איטי כשזה מגיע ללימוד דברים חדשים".

כשמתרגלים אחדים מדברים עם הילדים שלהם, הם אומרים, "בני, כבר דיברתי איתך על זה בעבר פעמים רבות, מדוע אתה חוזר על אותן הטעויות?!" והם אומרים לבני זוגם: "תראה איך הבית שלנו מבולגן, למה אתה לא יכול לסדר אותו קצת?" ההתפרצויות הרגשיות החצופות האלו, מראות שלא תמיד אנחנו פועלים לפי הפא.

מדוע איננו יכולים להיות סובלניים כלפי אחרים? אני חושב שזה בגלל שאנחנו יותר מדי מרוכזים בעצמינו. אנחנו מודאגים כשההתנהגות של אחרים לא מתאימה לציפיות שלנו, או כשהאינטרסים שלנו נפגעים.

אפשרות נוספת היא שאנחנו באופן מודע או באופן בלתי מודע מושפעים מתרבות המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית). בזמן שהתרבות הסינית המסורתית מלמדת אותנו להיות סובלניים וסלחנים, המק"ס תמיד עודדה אותנו להלחם ולהיאבק, דבר שמקשה עלינו להיות סובלניים.

הייתי מאד תובעני כלפי בני משפחתי וחבריי והייתי מודאג בכל פעם שלא יכלו לעמוד בציפיות שלי. לפעמים לא הפגנתי את חוסר שביעות רצוני כלפי חוץ, אך בתוכי הייתי מעורער.

לא להיות מסוגל להיות סובלני ובעל חמלה כלפי אחרים זו החסרה רצינית בטיפוח. זה מראה שלאדם עדיין יש החזקות להיות צודק, קטנוני, תובעני, מאשים ודעתן.

שני המכשולים הגדולים ביותר בדרך הטיפוח של המטפח הם חוסר התבוננות פנימה וחוסר תשומת הלב לטיפוח הנפש או האופי.

המורה לימד אותנו לחפש פנימה בכל פעם שצצות בעיות. אך כשאנחנו רואים את ההחזקות של האחרים, לעיתים קרובות אנחנו לא רואים שבדיוק אותן החזקות קיימות אצלנו. לא להיות סובלניים כלפי אחרים ותמיד להתרכז בחסרונות של אחרים, זה לא לנהוג לפי דרישות המורה של להסתכל פנימה.

אם נכשל בסילוק החומרים המזוהמים וההחזקות מהשדה הממדי שלנו, איך אפשר לצפות שיהיה לנו לב של חמלה גדולה או סובלנות? זה בדיוק כמו הדוגמה שהמורה נתן לנו עם הבקבוק שמלא בדברים מזוהמים. אם הוא ייזרק למים הוא ישקע עד הקרקעית. אך אם תהוציא ממנו את הלכלוך, ככל שמוציאים יותר כך הוא יצוף גבוה יותר.

בדומה לכך, אם אנחנו לא מסלקים את הדברים הרעים מגופנו ומנפשנו, איך נוכל להעלות את הרמה שלנו? איך נוכל להשתפר?

אם אנחנו לא מעלים את הרמה שלנו, זה יהיה כמו מה שהמורה אמר:

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו." ("מצבים" יסודות להתקדמות במרץ)

אם אנחנו לא לומדים את הפא כמו שצריך ולא רוצים לשאת קשיים או שאיננו משתמשים בעקרונות הפא כדי להיפטר מההחזקות שלנו, איך יהיה לנו סיכוי להגיע למצב שהמורה מתאר:

"אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר." ("מצבים" יסודות להתקדמות במרץ)

מתרגל מקומי אחד התקוטט פעם באגרופים עם שכנו ושניהם נפגעו. כל השכנים ידעו שהוא היה מטפח פאלון גונג, כך שמעשיו עוררו מהומה רבה.

רוב המטפחים באזור דחו אותו מייד, במחשבה שהוא פגע בשם הטוב של הדאפא. אך המתאם המקומי שלנו לא החשיב אותו לנחות כלל. במקום זאת הוא הלך לביתו של המתרגל לשוחח עימו והזמין אותו ללימוד פא קבוצתי.

המתרגל הזה הצטער מאוד על מה שעשה וחש בושה. מאז המקרה הזה, הוא הצליח לשלוט במזג שלו והפך למטפח אמיתי, פעיל בפעילויות השונות להבהרת האמת.

להיות סובלני כלפי מתרגל עמית מציג אופי טוב, ושווה להציל אותו, כמו גם ישויות חיות רבות. סובלנות מציגה חוסר אנוכיות של מטפח, יכולת להסתכל פנימה, ואת יכולתו לשתף פעולה עם אחרים. האם לא זה מה שהמורה רוצה?

במצב של סובלנות, הקנאה והרגשת אי-צדק נעלמים באופן טבעי. מה שנותר זה נפש שלווה והתנהגות בחביבות.

לא משנה איזו טעות המטפח עושה, כל עוד עדיין יש לו לב לפא, אין עלינו לוותר עליו.

ההבנה שלי יכולה להיות מאוד מוגבלת, אז אנא ציינו כל דבר שאינו הולם