המאמר הוגש ב-13 במאי, יום פאלון דאפא העולמי, הועבר בעל פה, ולאחר מכן נערך על ידי תלמיד בצ'אנג-צ'ון

אני בן 81, תלמיד במחזור הראשון של המורה, בעת שהמורה החל בהפצת הפא. אני הוא האדם שהמורה מזכיר אותו בספר "ג'ואן פאלון". צינור ברזל נפל על ראשי, אבל לא קרה לי דבר. ברכות, המורה! אני מתגעגע אליך! אני יודע שאתה יודע מי אני, אני מחכה לשובך!

המורה החל להפיץ את הפאלון גונג באביב של שנת 1992. הוא לבש אפודה בצבע אפור, בגדיו היו די משומשים. בתו מיי-גה הייתה איתו, והמורה תמיד הביא אתו ארוחת צהריים בקופסה. המורה סבל הרבה קשיים. השיעור הראשון נערך בצד הדרומי של מונקי היל בפארק הניצחון, בעיר צ'אנג-צ'ון. המורה דיבר שם עם 5-6 אנשים, ואז החל ללמד אותם את התרגילים. במהרה הצטרפו עשרות אנשים, זמן מה לאחר מכן, החל המורה להעביר סמינרים ללימוד השיטה.

אחד התלמידים הראשונים של המורה היה מורה שהועסק על ידי בית ספר התיכון החמישי בעיר צ'אנג-צ'ון. הוא קבל בהשאלה כיתה, ושם ערך המורה את הסמינר הראשון שלו. כרטיס כניסה עלה רק עשרה יואן. אבי נפטר שלושה ימים לפני תחילת הסמינר. סיפרתי למורה שנשארו לי רק כמה יואנים בודדים, שלא הספיקו כדי לקנות כרטיס. המורה אמר, אני אתן לך להיכנס חינם. המורה גבה מעט מאד כסף, מספיק כדי לשלם עבור הדפסת הספרים.

בעת שהמורה העביר את השיעור, בתו מיי-גה שיחקה מחוץ לכיתה. אני השגחתי על נכדי, ולכן הוא שיחק עם מיי-גה. פעם קניתי עבורם שלגונים, אבל מיי-גה התעקשה ולא רצתה לקחת שלגון. אמרתי לה, אביך הוא המורה שלי, אז אנחנו כמו קרובי משפחה בבית ספר אחד. לאחר שמיי-גה אכלה את השלגון, בעדינות משכה את בקצה חולצתו של המורה. המורה נתן לה כסף, והיא קנתה שלגון עבור הנכד שלי.  מיי-גה ילדה טובה מאוד. היא סיפרה שהמורה לא מפחד מדבר, אבל הוא מוטרד כשהוא רואה את סבלם של הישויות החיות. כל אימת שראה אנשים סובלים, דמעותיו היו זולגות. שמענו שהמורה צריך להוציא לאור ספרים; לכן, לקחנו יוזמה ותרמנו כסף. היה מי שתרם 100 יואן; וחלק נתנו 50 יואן. היו אנשים שלא למדו את שיטת התרגול, אך עדיין תרמו כסף, מאחר שראו שהמורה היה אדם אדיב וטוב לב. בסיכום, כ-40 עד 50 איש תרמו כסף. מאוחר יותר יצא הספר לאור בשם הפאלון גונג: ומחירו היה שמונה יואן.

באביב של שנת 1992 לא היו עדיין מתרגלים רבים, אבל בשנת 1993, היו אנשים כה רבים שבאו לתרגל, ובצד המזרחי, הדרומי והמערבי של מדרונות גבעת הקוף נראו מתרגלים חדשים. המורה ערך יותר סמינרים, אחד מהסמינרים האלו נערך במועדון החלל, באזור ייצור כלי רכב, ובו גם השתתפתי. היו שם כל כך הרבה אנשים, המושבים היו מלאים. אנשים רבים הגיעו גם מחוץ לעיר, גם זרים השתתפו. מלון חיל האוויר ליד פארק הניצחון היה מלא. היה שם זוג קשישים, האישה הצליחה להגיע, אבל בעלה היה תקוע בבית היות והיה חייב לשמור על הנכד שלהם: הבעל בכה מאד (מצער על שלא יכול היה להשתתף המת'). אתם מבינים, במעמקי לבם, אנשים יודעים שזאת השיטה הטובה ביותר! הייתה שם אשת איכר שחלמה, שיהיה שם מורה בשם "木子" (שם המשפחה של המורה כולל את שתי ההברות האלו), היא גם הגיעה לעיר צ'אנג-צ'ון.

יום אחד סייע מתנדב הביא בחורה אמריקנית בשנות ה-20 לחייה לאתר התרגול. היא הביטה לעברי, ובירכה אותי במחווה הה-שי (ידיים צמודות לפני החזה). אנשים רבים שמעו שקבלתי מכה בראש מצינור ברזל, אך לא קרה לי כלום. ליד ביתי היה אתר בנייה. יום אחד כשעברתי שם, פתאום נפל צינור ברזל באופן אנכי מהבניין הגבוה לכיוון הראש שלי. קבלתי חבטה בראשי, ואז הוא ננעץ באדמה לידי. בראשי הייתה בליטה קלה, אך ללא דימום או כאבים. אני שאלתי "מי טפח על ראשי?" כשהסתובבתי כדי לראות, ראיתי פאלון לבן מסתובב ועולה למעלה! שיטה זו טובה מאד אני באמת מאמין בה.

בדרך הכלל הגעתי כל בוקר הראשון, לתרגול בפארק הניצחון. הייתי עוזב את ביתי בערך בשעה 2 או 3 לפנות בוקר, לא היססתי כלל, והייתי נושא איתי מטאטא או יעה. הייתי מתחיל את התרגול ברגע שהגעתי ומסיים עם שחר. ואז, אני והאחרים בקבוצה שלנו היינו מנקים את המקום. תלמידים רבים נהגו כך. אישה קשישה אחת התגוררה במחוז טיי-ביי היא היתה קמה כל יום בחצות והייתה מגיעה לפארק בהליכה (לא היו אוטובוסים בשעה מוקדמת זו). עוד גברת קשישה אחת שהתגוררה בקהילה ג'ין-צ'יאן-באו, פרבר רחוק מצפון לצ'אנג-צ'ון. היא הייתה יוצאת לדרך כל יום, לאתר שלנו, בשעה 3 לפנות בוקר. בתקופה ההיא היינו עניים, ולא היה לנו ז'קטים מרופדים (לשמור על חום הגוף, המת'). לבשנו רק חולצות כותנה עבות ומכנסיים. דבקנו מאד במטרה! המורה הנחה את התרגול על מדרגות גבעת הקוף, ואנחנו התלמידים תרגלנו אותם ביער הדרומי.

לאחר תקופה כלשהי, המורה רצה לגבות דמי השתתפות בסמינר בסך של 20 יואן. אגודת הצי-גונג התנגדה וטענה שאחרים גובים 50 יואן לסמינר. למה שתגבה רק 20 יואן? והמורה ענה, "אני צריך את הכסף רק כדי להדפיס ספרים". לבסוף, המורה הסכים לגבות 30 יואן. אגודת הצ'י-גונג לא תטריד אותך אם תגבה מחיר גבוה, אבל התערבה והפריעה למורה היות והפאלון גונג גובה פחות כסף.

במהלך הפצת הפא של המורה התרחשו הרבה פלאים. במועדון החלל, היה אדם אחד שיכול היה ללכת רק בעזרת קביים. המורה ביקש מהנוכחים, "העלו אותו אל הבמה". לא ראיתי שהמורה עשה משהו מיוחד, רק שמעתי את המורה אומר, "קום". והאיש קם. המורה אמר, "צעד". והאיש החל לצעוד. המורה אמר, "רד מהבמה". והאיש ירד בכוחות עצמו. האיש התפעל מאד ממה שהתרחש עמו.

תלמיד אחד צילם תמונות באתר תרגול שלנו. הצילום חשף שני דרקונים לבנים על ראשו של אחד התלמידים כשביצע את התרגיל השני. אישה קשישה אחת עם שער אסוף לפקעת (בסגנון ישן מאוד), קיבלה שוב מחזור חודשי. חבר של בני ידע שהבראתי לאחר שתרגלתי והמליץ להוריו גם לתרגל. הוריו תרגלו במשך חצי שנה. לילה אחד במהלך חג השנה הסינית החדשה, הגיעו רבים לביתם כדי לשחק מא-ג'ונג. האישה המבוגרת, לא יכלה לשלוט בעצמה, שיחקה יותר מדי והפסיקה לתרגל בפאלון גונג. האישה נפטרה בביתה עקב סרטן קיבה. משפחתה תכננה לשמור את גופתה לשלושת ימי הטקס, אך היא התעוררה לחיים ביום השלישי. היא קמה והסירה את התכריכים, לבשה בגדים רגילים, וסעדה ארוחה, מיד לאחר זאת ביצעה את התרגיל השני. נראתה אדם בריא ובקביעות אמרה לאחרים, "פאלון גונג הוא טוב! חזרתי לספר לכם שפאלון גונג הוא טוב! אני טעיתי לא טיפחתי היטב". היא נפטרה שוב, שלושה ימים לאחר שחזרה לחיים. שם המשפחה של בעלה הוא צ'ן. הוא הגיע לאתר שלנו וסיפר לכולנו, "פאלון גונג הוא טוב! טפחו היטב! שיטה זו ממש פלאית!" תלמידים אחדים, עם העין השלישית פתוחה ראו עננים אדומים מעל אתר התרגול שלנו, כשהפא-שן של המורה יושב עליהם. המורה לימד אותנו את התרגול באופן אישי, ותיקן את התנועות שלנו.

אני קורא את הספר ומבצע את התרגול כל יום ואינני סובל מבעיות בריאות. בניי אומרים שבריאותי טובה יותר משלהם. אני שולח מחשבות נכונות לסילוק הרוע ועוזר למתרגלים עצורים שלנו להימלט ממאורות הרוע. כדי להציל אנשים, אני כותב על שטרות כסף "פאלון דאפא הוא טוב". מחשבתי היחידה, אני מתגעגע למורה ולמיי-גה. כל אימת שאני חושב על מורה, אני בוכה. אני מסתכל על התמונה של המורה זמן ממושך בעת שאני מדליק עבורו קטורת. למרות שאני עדיין בביתי, לאמתו של דבר אני מרגיש שאני נמצא עם המורה בפארק הניצחון. אני מאוד חסון, ומחכה לשובו של המורה. אני רוצה להיות עד למורה, כל מה שאמרתי הם דברים אמתיים ונכונים. אני עד ראיה חי. (כשגמר לספר זאת, התלמיד הקשיש בכה).