"שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השביעית לשיתוף התנסויות בישראל"

שלום מורה נכבד!

שלום עמיתי המטפחים נכבדים!

אני רוצה לשתף אתכם כיצד המורה עזר לי להבהיר את האמת לאנשים. פעם, התכוונתי לצאת לסידורים. יצאתי לרחוב והצבעתי למונית שרות. במונית השרות היו שני מקומות פנויים מקדימה, ליד הנהג, ושם התיישבתי. בתחבורה ציבורית, אני משתדל בדרך כלל לתת חומר הבהרת האמת לעובדים, נהגים ומבקרי כרטיסים. גם הפעם התחלתי לחשוב כיצד למסור (לנהג) את העיתון ולהבהיר לו את האמת. הסתכלתי על הנהג, הוא לא נראה לי אדם טוב ומתחשב. הוא היה דומה יותר לעבריין. התרגשתי לאורך כל הנסיעה וחשבתי שהוא לא ייקח ממני את החומר. האמת, אצלי זה כל הזמן כך. כמובן, פעם אחרי פעם הלב נהיה נקי יותר, ולכן נהיה קל יותר לספר. בכל מקרה, לפני שירדתי בתחנה שלי הכרחתי את עצמי במאמץ רב לתת לו עיתון. נזכרתי בכך שאני כתלמיד דאפא לא צריך לפספס את ההזדמנות. נתתי לו עיתון ואמרתי: "קח בבקשה עיתון. תקרא בהזדמנות".

ירדתי מהמונית והלכתי לעיסוקיי. חשבתי על כך שאכן מסרתי לו את החומר, אך לא הסברתי לו במה מדובר. כעבור 20 דקות סיימתי את ענייניי ופניתי לנסוע חזרה. עמדתי בתחנה וחיכיתי למונית שרות. מונית השרות הגיעה כעבור 10 דקות. התברר לי שנהג בה אותו נהג. בתוך המונית היו אנשים רבים, אבל שני מקומות קדימה ליד הנהג היו פנויים, אף על פי שאנשים בדרך כלל משתדלים לשבת דווקא במקומות האלה… הוא ראה אותי ושאל: "מה זה התעמולה הזאת שנתת לי?"

התחלתי לספר לו על הרדיפה, על כך שהטיפוח עזר לי לוותר על סמים, אלכוהול ועישון. הוא אמר שיש לו ידידים רבים עם בעיות דומות וגם הוא היה רוצה להפסיק לעשן. לאורך כל הדרך סיפרתי לו והוא הקשיב בתשומת לב. לאחר מכן הוא שאל איפה אנחנו מתרגלים ושאל גם על הספר. לבסוף, עד שהגענו לבית שלי, הסברתי לו הכול ונפרדנו לשלום. זאת הייתה דוגמה מובהקת כיצד המורה נתן לי הזדמנות להבהיר את האמת ולהציל בן אדם.

פעם אחרת הייתי בעבודה. עבדתי במוסך לא גדול. בחוץ היה חם יותר מאשר במוסך ואני יצאתי החוצה לאכול ולהתחמם קצת. כאשר עמדתי בחוץ ניגש אלי אדם מבוגר. הוא שאל אותי על שם של חֶברה שאותה הוא לא הצליח לאתר. עניתי שאינני יודע, ובאותו הזמן חשבתי שהאיש הזה לא בא סתם, ואני חייב לתת לו חומר הבהרת אמת. אבל כיוון שידיי היו מלוכלכות והתיק עם העיתונים היה במוסך, לא נתתי לו כלום. הוא הלך לדרכו, ואני הצטערתי על כך שהחמצתי הזדמנות להבהיר את האמת. חזרתי למוסך לעבוד. הדלת הייתה פתוחה. לאחר כ-10 דקות האיש חזר. הוא לא זיהה אותי ולכן שאל את אותה שאלה. אמרתי לו שאנחנו התראינו לא מזמן. הוא נזכר בי ואני בלי לחשוב יותר מדי המשכתי: "חכה, בבקשה, קח עיתון. מספרים בו על רדיפה של אנשים רוחניים בסין".

הוא הודה לי והמשך הלאה. הנה עוד דוגמה לעזרה מהמורה… לצערי פספסתי יותר הזדמנויות שניתנו לי מאשר ניצלתי אותן. ואני מצטער על זה מאוד.

קצת על המנטליות של התפארות

לא מזמן, בעת שליחת מחשבות נכונות, הנחתי את ידיי לכמה רגעים כדי לנקות את מחשבותיי, להתמקד ולהמשיך. יש רגעים שבהם המחשבות מבולגנות משתלטות וכשאני יושב עם עיניים עצומות הן לא נותנות לי להתרכז. בכל מקרה המשכתי לחשוב. חשבתי שאם אני מחזיק מעמד ולא יכול להתרכז או לא שולח את המחשבות הנכונות כלל, אז יכול להיות שאחד מהמטפחים האחרים עושה זאת במקומי. היות שאנחנו גוף אחד, יש סיכוי שהוא מבזבז יותר אנרגיה וכוח כי אני אינני עושה את מה שאני חייב לעשות. אז השתדלתי להתרכז ולשלוח את המחשבות עד הסוף.

אחר כך חשבתי שהמחשבה ההיא מעניינת, ואם אשתף אותה במפגש המטפחים כולם יראו שיש לי תכונת ההארה טובה. ואני באמת רוצה שיקשיבו לי ויחשבו כך. החלטתי להמשיך ולהסתכל פנימה והבנתי שמה שמעניין אותי, בעצם, זה הדעה הטובה של מטפחים אחרים עליי ולא מה שהם יגידו או ישתפו במפגש. במילים אחרות, זוהי מנטליות של התפארות לשמה. היו לי כל הזמן רגעים כאלה: בעת שחשבתי על מקומות בהם אהיה היום, על אנשים אתם אבוא במגע, על מה אגיד ומה יענו לי. ידעתי בדיוק איזו תגובה תהיה על המילים המסוימות ויכולתי לחשב את זה. אפילו ביימתי אפשרויות שיחה. זה תמיד קרה מעצמו ולא הייתי צריך להתאמץ שזה יקרה. עשיתי את זה כל חיי. חשבתי שאני כישרוני יותר וחכם יותר מהאנשים הרגילים, ותמיד הייתי מבקר את אלה שעשו לא כפי זה נראה לי. כל זה הוא חשיבה אנוכית שהכוחות הישנים כפו עליי. הבנתי שכל חיי לא עשיתי שום דבר בלי שחשבתי על עצמי, אף על פי שנראה לי שאני מתחשב באחרים. תמיד ניצלתי את הידע שלי כדי לקבל כל מיני רווחים. לעתים קרובות עשיתי דברים למראית עין כפי שהמורה כותב על כך. למרות כל זה השתדלתי לעשות את העבודה שלי טוב.

המנטליות של התפארות באה לידי ביטוי גם ברגעים שבהם לא הייתי בסביבת אנשים, כשהייתי לבד. למשל כשהייתי בבית חשבתי על מקומות שאצא אליהם היום וכבר התכוננתי להראות את עצמי (להתפאר). חשבתי על הבגדים שאלבש או כיצד איראה בעיני אחרים. לפעמים אתה עובר מול מראה ואתה מסתכל בה סתם, בין היתר, עושה איזה פרצוף, אומר איזו מחמאה לעצמך. במבט ראשון זה לא נראה מזיק כל כך, כאילו לא קרה כלום, אבל בפועל אתה כבר מודד מסכה, שואף להיראות לא פחות טוב מאחרים, להתבלט. התפיסות האלה השתרשו בי מילדות עד כדי כך שכל חיי חשבתי שזה אני עצמי האמתי. אני זוכר חלק מהדברים שהיו בילדות, זוכר אותם לא בבהירות, אבל אני זוכר שהלב היה נקי. לא היו שאיפות ורצונות.

חשבתי על עוד דבר אחד. כשאני מתפאר, אז אני גורם נזק לא רק לעצמי, אלא גם לאנשים אחרים שאתם יש לי יחסי גומלין. במילים אחרות, אני מראה את עצמי בזווית טובה יותר ומנקודת מבט שלא קיימת, ויכול להיות שאנשים אחרים מקנאים בי כשרואים את הטוב המזויף שלי. במילים אחרות כשאני מתפאר אני מטפח קנאה אצל אנשים אחרים במקום להראות טוהר של תלמידי דאפא. או הדבר הנכון יותר הוא, לא להראות את הטוהר, אלא להגיע אליו בטיפוח טוב. עוד הבנתי שמנטליות של התפארות היא בעצם הפגנה שטחית. ברגע זה אני חושב שהשורש של זה נמצא בקנאה. אני מקנא באנשים בדברים מסוימים ואני מתפאר על מנת להעמיד את עצמי אתם באותה שורה.

אני מודה ללא גבולות למורה על כך שהוא חיכה זמן רב כזה עד שגיליתי את הפא, על כך שהוא סבל את כל מה שעשיתי, על כך שהוא עזר לי להבין את כל זה והראה לי את הדרך הנכונה.

[...]

אני שמח שאני רואה את ההחזקות שלי ואני רוצה להיפטר מהן מה שיותר מהר. אני מרגיש כובד מרגשות והחזקות. ואני לא רוצה לפגוע במורה ובעמיתיי המטפחים, בדרכנו חזרה הביתה.

תודה רבה למורה

תודה רבה עמיתי המטפחים. בבקשה הצביעו בחמלה על הבנות לא נכונות.