סיפורים מדרך הטיפוח

הקדמה

אחרי שתיקנתי את נקודות ההשקפה שלי, חשתי בפאר ובהדר של האצילות. אם לא היו לי החזקות אנושיות כוח הפא היה מתגלה לפניי בכל דבר שעשיתי. לגבי בתי קבעתי דרישות: ראשית היה עליה להתייחס ללימוד הפא בעדיפות ראשונה ולמצוא זמן ללמוד כל יום. שנית, היה עליה ללמוד היטב ולאמוד את התנהגותה על-פי עקרונות הפא, כמו כן גם לנצל כל הזדמנות לאמת את הפא ולהציל ישויות חיות.

אם בתי הייתה מעמידה דרישות לא הגיוניות, הייתי מתנגדת להן בדרך מכובדת. אם הייתה טועה במשהו, הייתי מביאה זאת לתשומת ליבה בחמלה. בעבר, כדי להימנע מאיזה קונפליקט כלשהו, לא העזתי להטיל עליה משמעת. כעת היא כבר מוכנה לקבל את הוראותיי, ויודעת כיצד לחפש פנימה. היא השתפרה. יום אחד הסתכלתי פנימה ואמרתי לה: "אביך הוא מתרגל חדש ואת מתרגלת קטנה. אם לא תטפחו היטב, זה בסדר. אבל אני כתלמידת דאפא ותיקה, אם לא אשמור על השין-שינג שלי זה יהיה בלתי נסלח". בתי תקנה אותי מייד ואמרה: "לא, זאת הטעות שלך, גם אני מתרגלת ותיקה".

נכתב על ידי המחברת

ברכות למאסטר! ברכות לעמיתיי המתרגלים!

אני מתרגלת פאלון גונג מעל עשר שנים. בהשוואה למתרגלים חרוצים העושים את שלושת הדברים היטב, יש לי עדיין דרך ארוכה לפניי כדי להשיג זאת. כמה מתרגלים ותיקים עודדו אותי לכתוב מאמר לשיתוף התנסויות. נוכחתי לדעת שתהליך כתיבת מאמר השיתוף היה תהליך של חשיפת ההחזקות שלי והשחרור מהן. זה יהיה תהליך לטיפוח. ניצלתי את ההזדמנות הזאת של וועידת הפא של סין באתר Minghui.org, כדי לשתף מתרגלים בסיפורי טיפוח עלי ועל בתי. אנא ציינו כל דבר שאינו ראוי.

היחסים הגורליים שלי עם בתי

קיבלתי את הפא ב-1996 כשבתי הייתה רק בת שמונה חודשים. מיום היוולדה היא נהגה לחייך. היא חייכה וצחקה במיוחד בשנתה עד שהייתה מתעוררת. התפלאתי מה גרם לה להיות כל כך מאושרת.

כשהייתה בת חמש או שש, בוקר אחד היא התעוררה בבכי. היא סיפרה שראתה בחלום שמתתי. בחלומה, היא הייתה משרתת במשפחה עשירה והיה עליה לפקח על האש, להביא מים ולחטוב עצים. הכו אותה והבגדים שלבשה הפכו מרופטים. היא בקשה ממני שאציל אותה, אך לא יכולתי והכו אותי עד מוות.

כשהייתה בבית הספר היסודי, היא חלמה שאנחנו גרות על הר אחד ואני הייתי אימה. היא הייתה אז בת 16 או 17. גרנו בצריף עלוב בעל גג מסוכך והיינו עניות מאוד ולבושות בסמרטוטים. היא סיפרה שהייתי חולה מאוד והיה עליה לעלות להר לחטוב ולקושש עצים עבור האש. היא התחלקה ונפלה לתוך בור גדול וקבוצה של קופים הקיפה אותה וקרעה בבשרה. היא הניפה את ידיה כדי לגרש אותם ואז התעוררה.

כשבתי הייתה בבית ספר תיכון היה לי חלום. בחלומי, הייתי ילדה בת 7 או 8 ושיחקתי בבית גדול עם הילדות של שכניי. לפתע ראיתי נמר שחור רץ לקראתנו. בקיר היה חור, ואני פחדתי שהנמר ייכנס פנימה דרך החור. בדיוק כשהנמר הגיע לחור ,ראיתי את חפירה שעמדה ליד הקיר. הרמתי את האת ודחפתי אותה בכוח כנגד החור. הנמר השתנה לבתי לבושה בטי שירט שחורה כשהיא נופלת בתוך שלולית דם ושתי זרועותיה שבורות בגובה הכתפיים. היא פנתה אלי בבכי ואמרה: "רציתי רק לבוא לראות אותך". לחצתי על זרועותיה לכיוון הכתפיים והייתי שבורת לב. בכיתי ואמרתי לה: "בזכותך אני אטפח. אני אטפח בחריצות עבורך".

המתרגלת החברה הקטנה שלי

התחלתי ללמד את בתי לתרגל את התרגילים כשהייתה רק בת שנה. היא בקושי דיברה. כשלימדתי אותה לסובב את הפאלון ארבע פעמים, ביקשתי ממנה לספור. היא אמרה: "אחד, אחד, אחד, אחד…" כשתרגלה את התרגיל החמישי, תרגיל המדיטציה בישיבה בפעם הראשונה היא ישבה על הספה במשך 45 דקות. היא לא נכנסה לדינג. היא רק החזיקה את ידיה ביחד בג'יא-ין. כשסיימה את המדיטציה, רגליה היו ללא תחושה וכאבו והיא בכתה מעומק ליבה.

כשפורסם "הונג יין", לימדתי אותה לשנן את הפואמות של המאסטר. באותו זמן היא עדיין לא ידעה לקרוא, כך שאני קראתי והיא שיננה אחרי. אחרי ששיננה אחריי במשך שלוש או חמש פעמים היא הצליחה לזכור זאת. כשעמדנו לסיים את הספר כולו, היא חלמה שהמאסטר אחז בידה הקטנה, כינה אותה בשם החיבה שלה ושניהם רחפו למקום כביר ממדים. המאסטר נתן לה פרי מהשמים.

אחרי שהמפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) החלה לרדוף את הפאלון גונג לא יכולנו עוד לתרגל בחוץ. בשנת 2000 חמישה מתרגלים מקבוצת לימוד הפא שלנו נסענו להבהיר את האמת לפקידים הרשמיים המקומיים. דרשנו מהם את הזכות לתרגל בפומבי, אבל הם השיבו פנינו ריקם. החלטנו לתרגל בביתן שעמד במתחם המגורים שלנו. בעלי היה באותו זמן בבית החולים כשהוא משגיח על אחיו שנפגע בתאונת דרכים. לכן נאלצתי לקחת איתי את בתי לתרגול. לילה קודם לכן אמרתי לה: "אנשים רעים קללו את המאסטר ואת הדאפא. אנחנו הולכים לתקן את הפא והולכים לביתן לתרגל. למחרת בבוקר יהיה עלי לקום מוקדם. האם תרצי לבוא איתי"? היא הנהנה בראשה בחיוב. אמרתי לה: "אם כן עלייך לקום ברגע שאקרא לך". היא הנהנה שוב בראשה. למחרת כשקמתי, היה עדיין חשוך. קראתי לבתי והיא פקחה את עיניה (בדרך כלל אי אפשר היה להעיר אותה בשעה כזאת) יד ביד הלכנו  לביתן. רק שלושה מתרגלים הופיעו. לא עבר זמן רב ושומרי ביטחון הגיעו למקום וניסו לגרש אותנו משם כשהם מושכים בזרועותינו. בתי פחדה ומשכה בבגדיי. מאוחר יותר היא סיפרה לי שהמאסטר לקח אותה שוב לשמים באותו לילה.

בסוף שנת 1999 החלטתי לנסוע בעצמי לבייג'ינג, כדי לעתור לצדק עבור הפאלון גונג. בעלי לא תרגל פאלון גונג אבל לא התנגד שאתרגל. הוא פחד מהרדיפה ולא הסכים שאסע. הוא ידע שאני אכעס. הוא אמר שיביא הביתה את המחשב ממקום עבודתו ויאפשר לי לשחק במשחקים. באותו זמן רק למעט חברות עסקיות היו מחשבים. סיפרתי לבתי שאני מתכוונת לנסוע לבייג'ינג. כיוון שגידלתי אותה בעצמי היא הייתה מאוד קשורה אלי. היא תמיד הלכה אחרי לכל מקום. באותו זמן היא הייתה רק בת ארבע. היא הנהנה בראשה בחיוב, אבל דמעות זלגו על לחייה. היא דחפה אותי החוצה ואמרה לי בדמעות: "אימא תעשי זאת מהר". לא ידעתי מה עתיד לקרות לי כשנסעתי לבייג'ינג. לא תכננתי לחזור חזרה מייד, אבל הייתי מודאגת לגבי בתי. אם היא הייתה בוכה ולא מאפשרת לי לנסוע אולי לא הייתי נוסעת. כשדחפה אותי החוצה היא עודדה אותי מאוד. הרגשתי שעלי להיות ראויה לעידודה של בתי. בדרכי לבייג'ינג הבנתי שזו זכותו של אזרח לעתור למען הפאלון גונג. כמה שוטרים עצרו אותי בתחנת הרכבת טאו-ראן-טינג בבייג'ינג. בכיתי וכתבתי על פיסת נייר מה שרציתי לומר. הם אמרו שימסרו את הנייר למשרד העתירות. בעזרתו של המאסטר שבתי הביתה בשלום.

על מטפח לשחרר את ההחזקות לתהילה, לאינטרס אישי ולרגשות. זהו תהליך מאוד כואב לעבור את המבחנים האלה. לא הייתה לנו הסביבה של קבוצת לימוד פא או סביבת תרגול. מתרגלים עמיתים נעצרו ונרדפו. הרגשתי לחץ עצום. עקב השלכות של מדיניות המק"ס, בעלי נאלץ לסבול מתח רב במקום עבודתו ולא יכול היה להתקדם. הוא לא היה מאושר בבית והתעצבן עלי ללא סיבה. כשלא יכולתי לשאת זאת, הייתי משוחחת עם בתי ובוכה כשאני מחבקת אותה חזק. לעתים קרובות הייתה מצמידה את ראשי לחזה ומלטפת אותי כשהיא מרגיעה אותי. היא מחתה את דמעותיי והסבירה לי את עקרונות הפא. כל פעם נהגה לומר משהו ישר לעניין. היא הייתה תלמידת דאפא אמיתית. כשאני נזכרת, הבנתי שהמאסטר רב החמלה שלנו ניסה לתת לי רמזים באמצעות בתי. המאסטר שומר עלי ומנחה אותי בכל צעד בדרך הטיפוח שלי.

"אם הייתי יודעת לא הייתי מגיעה לביתך"

כשבתי למדה בבית ספר תיכון ותהליך ההתבגרות שלה החל, אני הייתי בתקופת גיל המעבר שלי. פתאום התלקחו בין רגע מריבות במשפחה. בתי שהפכה עקשנית נראתה כמו אדם שונה לחלוטין. היא סירבה לקבל ממני עצה, היא הפכה מרדנית, בעלת מזג חם וקנאית. היא הייתה תמיד בקונפליקט עם חבריה לכיתה ולא הייתה מרוצה ממוריה. היא נהגה לקלל ואכלה בכל מיני דוכני אוכל ברחוב. היא נתנה תשומת לב מופרזת לבגדיה והלכה מדחי לדחי בלימודיה. בחטיבת הביניים היא החלה להיפגש עם בחורים. בבית היא אף פעם לא הייתה מאושרת והייתה שוברת דברים. היה קשה להאמין שהיא הייתה פעם מתרגלת נדיבה ומאושרת שבחנה כל דבר מנקודת המבט של הפא. היא חדלה להיות מתרגלת ולפעמים הייתה אף גרועה מאדם רגיל. הייתי מיואשת והיו פעמים אחרי עימותים אחדים איתה, שאפילו לא רציתי להמשיך לחיות. היא לא וויתרה על שלה. היא אמרה יותר מפעם אחת שהיא תתאבד בקפיצה מהבניין וגם החלה לחשוב איך לסיים את חייה בדרך פחות כואבת. יום אחד היא התעצבנה מאוד ואמרה לי בייאוש: "אם הייתי יודעת, לא הייתי מגיעה למשפחה הזאת", כשהיא מתכוונת שעדיף היה לולא הייתה בתי.

מתרגלים עמיתים אמרו לי שהבעיה היא אצלי. הרגשתי שגרמתי עוול. מדוע הייתה זאת טעות להטיל עליה משמעת? בכל מקרה לא אהיה גרועה מאדם רגיל. פעמים רבות התלוננתי אצל המאסטר ואמרתי לו: "אני לא אדאג לה יותר. אם היא לא רוצה לטפח אניח לה". כל פעם שאמרתי זאת הייתי מאבדת אותה בחלומותיי כשהייתי יוצאת החוצה. ידעתי שהמאסטר אינו מסכים שאעשה זאת. כרעתי ברך לפני תמונתו של המאסטר ושאלתי מדוע דברים הם כפי שהם. התלוננתי למאסטר שתכנן שילדה כזאת תהיה במשפחתי. היא לא הקשיבה לי. אבל המאסטר לא הרשה לי לנטוש אותה. התמקחתי עם המאסטר ואמרתי בדמעות: "לא ידעתי שהנמר השחור היה דבר טוב. לא הבנתי את החיה משום שדיברנו בשפות שונות. למה מאשימים אותי כשהיא נפגעת? כיצד אוכל להיות אימה?"

"אימא אני בת מזל להיות חלק מהמשפחה הזאת"

בעלי יודע שפאלון דאפא הוא טוב, אבל הוא אינו מאמין באלוהויות או בבודהות. ב-2010 הוא חלה באופן רציני פעמיים, ואז החל לתרגל בפאלון גונג. מאסטר טיהר אותו והוציא ישות חיה מגופו. המאסטר המשיך לתת לי רמזים וגילה לי חיים אחרי חיים, את יחסי הקארמתיים עם בעלי. חשתי שהמאסטר ממש לצידי. במהלך אותה תקופה לא היה לי זמן לתרגל או לשלוח מחשבות נכונות. גם לא ממש למדתי את הפא. מצאתי זמן לקרוא את מאמריו של המאסטר: "התקדמו יותר במרץ" ואת "לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק". כמו כן קראתי את "Minghui Weekly"  ליד מיטתו של בעלי בבית החולים. כל אימת שקרה משהו היו מופיעים במחשבתי פואמות מתוך "הונג יין". הנזיר הצעיר המוזכר ב"ג'ואן פאלון" (הרצאה שביעית, "הקנאה"),

"תמיד עובד קשה ובאופן מעייף, כך הוא ישלם את הקארמה שלו ויהיה מואר מהר יותר."

היה מופיע במחשבתי ונשאר שם.  יכולתי לישון רק שעתיים או שלוש ביום והמצב הזה נמשך קרוב לחודשיים. אחרי שבעלי שוחרר מבית החולים, חבריי לעבודה שבחו אותי "כיוצאת מן הכלל ואדירה". למעשה, המאסטר עשה כל דבר למעני ובמקום זאת העניק לי מוסריות אדירה. ידעתי שזהו הגמול הטוב ביותר שהמאסטר היה יכול לתת לי. הייתי במצב של רפיון במשך 10 שנים. כמה מודאג היה המאסטר החומל שלנו כשהוא המתין לי.

לאחר שבעלי חזר הביתה, הוא ואני למדנו בחריצות את הפא ותרגלנו את התרגילים. עם מחשבות המלאות בפא הבנו יותר ויותר את המשמעות הפנימית של הפא. הרגשנו שהמשמעות של כל משפט של הפא הייתה שונה מהפעם הקודמת שקראנו אותו. המאסטר ציין שוב ושוב שעלינו ללמוד את הפא היטב, להבהיר את האמת ולהציל ישויות חיות. (לא חשבתי בעבר שאני צריכה להתייחס יותר מדי לשלושת הדברים האלה. הייתי חסרת תחושה). כשתרגלתי, יכולתי לחוש משהו מסתובב מעל ראשי. המנגנון שהמאסטר שתל בגופי, כנראה הסתובב לשווא במשך זמן ארוך. הרגשתי שהגונג שלי גדל במהירות. הטיאן מו שלי יכלה לראות יותר ויותר בבהירות. בכל פעם שהתגלה קונפליקט, מייד חיפשתי פנימה. הייתי מסתכלת על הבעיות של בתי מנקודת מבט שונה.

יותר מאוחר שתי תקריות שקרו גרמו לבתי להתעורר. יום אחד היו לה התכווצויות איומות בזמן המחזור החודשי. ידיה ורגליה היו קרות וזיעה קרה כיסתה את כל גופה. זה כל כך כאב שהיא לא יכלה להיות שקטה. לבי לא זז, והזכרתי לה לחפש פנימה ולבקש את עזרת המאסטר. אבל הכאב נעשה כל כך גרוע שהיא לא הייתה מסוגלת לדבר. התיישבתי ושלחתי מחשבות נכונות חזקות אבל התוצאות היו מזעריות. הקראתי לה מאמרים מ"יסודות להתקדמות במרץ". הייתי עייפה מאוד ולא יכולתי לשמור על עיניי פקוחות. היא שאלה אותי בחוסר אונים: "אימא, האם אני הולכת למות?" עניתי מיד: "האם את פוחדת? אל תפחדי. אפילו אם תמותי, המאסטר עדיין ישמור עליך ויתכנן בשבילך מקום טוב להגיע אליו. אבל לא לפחד מהמוות אין פירושו שאכן תמותי". אחרי ארוחת הצהריים השכבתי אותה במיטה. לאחר שהתעוררה משינה קלה היא חשה טוב. היא אמרה לי: "רציתי שתקריאי לי את הפא אבל ישנת חזק כל כך ולא היה לי הכוח לקרוא לך. איך את מסוגלת לאפשר לעצמך לישון במצב כזה!" הוארתי לכך שמצד אחד אפשרתי לרוע למנוע בעדי לעזור למתרגלת עמיתה. מאידך, הטיפוח הוא רציני. כמטפחת עליה היה לעמוד בפני מצוקות בעצמה, לטפח את עצמה ולהבין. אין עליה לסמוך על אף אחד. השין-שינג שלה חייב לעמוד בקנה המידה.

יום אחד היא הגיעה הביתה מבית הספר ושאלה אותי בדמעות: "אימא, האם אוכל לחזור למסלול (הטיפוח, המת')?" היא חשה לא נורמאלית משום שחברתה לכיתה היושבת לצידה הייתה לסבית. היא ידעה שהומוסקסואליות הוא דבר מוטעה ואמור להיכחד כבר בהתחלה. שוחחתי עימה מנקודת המבט של הפא. ראשית, היא לא למדה את הפא לעתים קרובות ולא נהגה בקפידה עם עצמה בבית הספר. היא הייתה תחרותית, קנאית ועם מנטאליות של התפארות. היא הזדהמה והיו לה פרצות. שנית, הכוחות הישנים הפריעו לה ורדפו אותה. זה היה שיעור קשה. ראיתי את הכוונה של הכוחות הישנים והשדים הרקובים. כשהם מבחינים במתרגל כלשהו עם החזקות כלשהן הם מגבירים אותן ומגדילים אותן עד שהפרצות בממד של המתרגל הופכות גדולות יותר ויותר. לכן יש להם "תירוצים" שלהם הם זקוקים כדי לדחוף את המתרגלים לסף אבדון. לאחר זאת היא החלה להקשיב כל לילה לפני השינה לפא של המאסטר ולתקליטור של מקהלת ה-Shen Yun. היא השתפרה יותר ויותר בטיפוח. אחד הדברים המעניינים הוא, כשהיא הייתה במצב טיפוח טוב, בחלום יכולתי להיות איתה כשהיא הולכת לאוניברסיטה או בעת טיולים, אבל היא לא הופיעה לצידי כשלא טפחה היטב. כששאלתי אותה היא אמרה שלא למדה את הפא בגלל הבחינות. אני יודעת שהמאסטר אינו מעוניין שמתרגל כלשהו יישאר מאחור.

הוארתי לכך שהמאסטר תכנן שלי ולבתי יהיו יחסים קארמתיים שוב ושוב, ובחיים האלה נהייה אם ובת. זה לא חשוב שלאורך ההיסטוריה התמרמרנו אחת על השנייה, או שעשינו טובות אחת לשנייה. הדבר החשוב הוא שנדרנו נדרים למאסטר, טרם התגלגלנו מחדש. הבטחנו אחת לשנייה שאם אחת תירדם, השנייה תעיר אותה. המאסטר לא יתגלה בפני בתי כבודהא ויגיד לה היכן היא לא פועלת היטב. המאסטר תכנן עבורי לטפל היטב בתלמידה הקטנה. זוהי גם נורמה חברתית שילד צריך להקשיב להוריו. אם לא פעלנו היטב "פא הבודהא הוא ללא גבולות" ומאסטר יפעל בדרך משלו להעיר את הישות הזאת. אבל אם אני לא אפעל היטב האם אינני מתכחשת לתכנון והציפייה של המאסטר? כרעתי ברך לפני תמונתו של המאסטר ואמרתי לו בדמעות: "מאסטר, אני אנסה במיטבי".

הוארתי גם לכך שתלמידי דאפא הם קבוצה מיוחדת של אנשים שהמאסטר יצר, ובתהליך הארוך של ההיסטוריה המאסטר הוביל אותנו והגן עלינו, כדי שנעזור לו לתקן את הפא ולהציל ישויות חיות ברגע האחרון.

מה שנקרא גיל ההתבגרות וגיל המעבר הם ביטויי התנהגות דמונית של אנשים סוטים. מטפחים לא מטפחים עצמם היטב אם יש להם התנהגות שלילית הקשורה לשינויים האלה. התנהגותה של בתי הייתה השתקפות של מצב הטיפוח שלי ושל ההחזקות שלי שלא שחררתי. במשך עשר השנים שעברו לא טיפחתי בחריצות ולא פעלתי היטב. לא שחררתי החזקות רבות והייתה לי ההחזקה של פחד. היה לי צ'ינג חזק במיוחד וחייתי כמו אדם רגיל. לא תרגלתי הרבה אחרי 1999. למרות שלמדתי את הפא, לעתים נדירות ראיתי את המשמעות הפנימית של עקרונות הפא. לא העזתי לדבר הרבה בפעילות הבהרת האמת והצלת ישויות חיות. אם עזרתי אומץ לדבר, אז הצד השני עדיין לא רצה לפרוש מהמק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית). מצב הטיפוח שלי השתקף בבתי. היא הייתה בדיוק כמוני. לא נראינו כמטפחות.

כל דבר שקורה למטפח אינו מקרי. בתי פעלה באופן לא נכון בדברים רבים. ההתנהגות הרעה שלה באה כדי שאני אחפש פנימה ואגלה מה אני לא עשיתי היטב ואטפח זאת ממני והלאה. כל החזקה שיש לנו תעכב אותנו מהשלמת הטיפוח שלנו.

חששתי שהיא לא תחזור לממלכה השמימית שלה אם היא לא תטפח היטב. דרשתי ממנה לנהוג בקפידה על פי הקריטריון של הפא, ללמוד יותר את הפא ולהביט פנימה במהלך קונפליקטים. אבל שכחתי שאנחנו מטפחות בחברה רגילה ובסביבה מסובכת. ילדים צריכים לטפח גם כן בסביבה שכזאת. דרשתי ממנה לבצע זאת, בזמן שאני עצמי לא בצעתי זאת. האין זאת הדרך של הכוחות הישנים לשנות אחרים בזמן שאינם משנים את עצמם?

לי עצמי היו החזקות להתפארות, לתחרותיות, לקורת הרוח, ליהירות ולשנאה כלפי האנשים הרעים שרודפים את המתרגלים. דרשתי מבתי לפעול היטב בלימודיה, להתנהג כיאות, לנגן היטב בפסנתר ולהגיע ללמוד באוניברסיטה מפורסמת כדי שתוכל לאמת את הפא בדרך הזאת. היו לי כאלה חומרים שחורים. כיצד היא יכלה לסבול זאת? נולדנו לעולם הזה לא לשם תהילה, אינטרס אישי או צ'ינג.

קיוויתי שבתי תוכל להשיג מה שאני לא השגתי ולממש את השאיפה שלי דרכה. אמרתי לה שזה אמור להיות לתועלתה. היה לי הלב הזה שהיא תגמול לי בחזרה. הקרבתי כל כך הרבה למענה לכן היא צריכה להחזיר לי, לכבד אותי ולהודות לי תמיד. אבל המאסטר דורש מאיתנו לעשות כל דבר עבור אחרים ולהציל ישויות חיות ללא תנאים מוקדמים כלשהם או תגמולים.

המאסטר אמר ב"ג'ואן פאלון" (הרצאה רביעית, "שיפור השין-שינג"):

"אינך יכול להתערב בחיים של אחרים וגם אינך יכול לשלוט בגורל של אחרים כולל של אשתך, בניך, בנותיך, הוריך או אחיך. האם אתה יכול להחליט על הדברים האלה?"

לבתי היה את הגורל שלה ואיני יכולה לשלוט בכך. שלא לדבר על כך שמאז החלה לתרגל בפאלון גונג, המאסטר תכנן את חייה מחדש. למרות שלא פעלה היטב בזמן מסוים ובמצב מסוים, איני יכולה לומר שהיא לא יכלה לטפח. כל עוד היא רצתה לטפח המאסטר היה דואג לה. היא הייתה תלמידתו הקטנה של המאסטר, והמאסטר לא היה מוותר עליה. אינני מוסמכת לומר שהיא אינה מסוגלת לטפח עוד, האם לא כן?

לאורך כל הדרך לא פעלתי היטב. המאסטר הראה לי את היחסים הקארמתיים שלי עם בתי. במשך זמן מה הייתה לי את ההחזקה לשלם את הקארמה שלי עם בתי. אסור לי להמשיך בדרך זו. למדתי ושיננתי את הפא בעל-פה והעתקתי בכתב ידי את הפא. השין-שינג שלי השתפר ומצב החשיבה שלי השתנה מיסודו. שלחתי מחשבות נכונות חזקות כדי לנקות את ההפרעה של הצ'ינג. למדתי איתה את הפא והנחיתי אותה מנקודת המבט של הפא. הִנחֵתי אותה בדרך בה יש לטפל בדברים. לא גערתי בה כשהיה לנו קונפליקט. לבי לא זז עקב התנהגותה. האמנתי במאסטר ובפא. מאסטר דואג לכל דבר וכל דבר ייפתר בחמלה.

אחרי שתיקנתי את נקודות ההשקפה שלי, חשתי בפאר ובהדר של האצילות. אם לא היו לי החזקות אנושיות כוח הפא היה מתגלה לפניי בכל דבר שעשיתי. לגבי בתי קבעתי דרישות: ראשית היה עליה להתייחס ללימוד הפא בעדיפות ראשונה ולמצוא זמן ללמוד כל יום. שנית, היה עליה ללמוד היטב ולאמוד את התנהגותה על-פי עקרונות הפא, כמו כן גם לנצל כל הזדמנות לאמת את הפא ולהציל ישויות חיות.

אם בתי הייתה מעמידה דרישות לא הגיוניות, הייתי מתנגדת להן בדרך מכובדת. אם הייתה טועה במשהו, הייתי מביאה זאת לתשומת ליבה בחמלה. בעבר, כדי להימנע מאיזה קונפליקט כלשהו, לא העזתי להטיל עליה משמעת. כעת היא כבר מוכנה לקבל את הוראותיי, ויודעת כיצד לחפש פנימה. היא השתפרה. יום אחד הסתכלתי פנימה ואמרתי לה: "אביך הוא מתרגל חדש ואת מתרגלת קטנה. אם לא תטפחו היטב, זה בסדר. אבל אני כתלמידת דאפא ותיקה, אם לא אשמור על השין-שינג שלי זה יהיה בלתי נסלח". בתי תקנה אותי מייד ואמרה: "לא, זאת הטעות שלך, גם אני מתרגלת ותיקה".

במהלך חופשות בית הספר בתי ואני יצאנו יחד להבהיר את האמת. האדם הראשון שפגשנו לא רצה להקשיב. בתי הייתה עצובה מאוד. עודדתי אותה ואמרתי לה שזה לא משנה. המאסטר אמר שלא נפתח החזקה לתוצאה. על פני השטח אנו עושים דברים בחמלה. זהו המאסטר שמציל אנשים. אנחנו נותנים לכל ישות הזדמנות אבל זוהי הבחירה שלהם עצמם אם הם מקבלים זאת או לא. בתהליך הבהרת האמת עלינו להביט פנימה, כמו כן גם לטפח את עצמנו. בהזדמנות אחרת, כשביקרנו קרובי משפחה היא החלה להבהיר להם את האמת בעצמה בזמן שאני הייתי עדיין עסוקה בעבודה. יום אחד שלחתי הודעות בטלפון הנייד שלי, ובתי שלחה מחשבות נכונות חזקות במשך כל הזמן. שיתפנו פעולה היטב וההודעות נשלחו ללא תקלות.

יום אחד אחרי לימוד הפא בתי עמדה לצידי ואמרה: "אימא, אני מרגישה שאני בת מזל על שהגעתי למשפחה שלנו" הייתי מופתעת ושאלתי: "האם את יכולה לומר לי מדוע?"

היא חייכה ואמרה: "אני לא רוצה לספר לך". חייכתי והנחתי לה.

תודה רבה לך מאסטר! תודה לכם עמיתיי המתרגלים!