בעבר הייתי תלמידת הינאיָאנה בודהיזם. פעם פגשתי בנכה שהיה לו גידול במוח וראיתי שהיו לו קשיי הליכה, לכן ניסיתי לשכנע אותו להצטרף לבודהיזם. הוא הסכים. אולם כשהגעתי לביתו מאוחר יותר גיליתי שהוא תרגל פאלון גונג.

הוא השאיל לי את ספרי הדאפא והקלטות שלו עם ההרצאות של המאסטר ואמר לי: "אלוהויות רבות מגיעות והן נמצאות עימנו כעת". אף על-פי שלא יכולתי לראות דבר, הרגשתי את האנרגיה והיו לי תגובות חזקות בגופי. אחרי שחזרתי הביתה בעלי אמר לי: "את חייבת להשמיד כעת במהירות את כל הספרים והקלטות של ההינאיָאנה, אני אקנה לך מחר כמה קלטות חדשות להעתיק עליהן את הרצאות הפאלון גונג". זה היה מוזר מפני שבעבר כשתרגלתי הינאיָאנה, הוא נהג לעתים קרובות לקלל אותי ולפגוע בי פיזית. מדוע הוא התנהג שונה כל כך הפעם? למחרת היום, הוא באמת קנה קלטות ריקות והכין עבורי העתקים. באותו לילה אחרי שקראתי מספר עמודים בספר "ג'ואן פאלון" באופן פלאי הסתובבו פאלונים לפני עיניי. וכך שנינו התחלנו לטפח בדאפא.

בתנו שלמדה בבית ספר יסודי החלה גם לטפח איתנו. יום אחד אחרי שתרגלנו היא אמרה לי בהתרגשות: "אימא, הביטי על רגליי". ראינו דוגמאות צבעוניות ופרחים על רגליה. הם היו ממש יפים.

נסיעה לבייג'ינג להביע את שבחו של הפא

ממש לפני ה-20 ביולי 1999 כעשרה מתרגלים נסענו לבייג'ינג לדבר בגלוי בשבח הפאלון גונג. ב-21 ביולי, שוטרים עצרו באופן בלתי חוקי מתרגלים רבים ומתחם המשטרה הצבאית ליד כיכר טיאננמן היה מלא במתרגלים עצורים. ביחד עם יותר מ-1,000 מתרגלים אחרים שיננו בעל-פה בקול רם את כתבי המאסטר. הסוהרים הרעים היו מפוחדים והפרידו אותנו לזירות שונות. הייתי עצורה עם עוד יותר מ-1,000מתרגלים נוספים וראינו בשמים את אחד הפא-שנים הענקיים של המאסטר ופאלון אחד ישר מעל הזירה בה שהינו. ראינו גם פאלונים קטנים לאין ספור מנקים את גופנו.

הייתה בינינו המתרגלים, צעירה בת 19 שהחלה לתרגל את התרגילים. השוטרים התמקדו עליה בבעיטות וחבטות אבל היא לא זזה ממקומה. עשינו כמוה. לא משנה כמה אכזריים הם היו, נעמדנו חזרה על רגלינו לאחר שהפילו אותנו בבעיטות לרצפה ואף אחד מאיתנו לא וויתר. השוטרים העירו על כך שזה דבר מדהים. לעת ערב הועברנו למרכזי מעצר שונים, אבל המשכנו לתרגל וגם התחלנו בשביתות רעב כדי למחות על הרדיפה נגדנו. כל יום במעצר שיננו בעל-פה את הפא, תרגלנו את התרגילים ושיתפנו בהתנסויות שלנו.

הכוח להפוך דברים על פניהם

השוטר ממשרד הביטחון הציבורי במקום מגוריי החזיר אותי מבייג'ינג, הכניס אותי למעצר למשך 3 חודשים ובסופו של דבר העביר אותי למעצר במרכז המעצרים. הסוהרים הסיתו שש אסירות להכות אותי. הן שברו לי את הצלעות והתעלפתי. אחרי שחזרתי להכרתי הרגשתי כל כך שברירית וחלושה שאפילו כמה אנשים לא יכלו להעמיד אותי על הרגליים. כשסוהר שניגש אלי עם אזיקים עבור הידיים הייתה לי מעין התגלות מהממת: כשמתרגלים בנתיב הנכון כיצד יכול אדם רע להפיל אותי ארצה? עם המחשבה הזאת זינקתי לעמידה. כולם היו מופתעים. עם מחשבה אחת נכונה כל החבלות שלי נעלמו. כולם במרכז המעצרים החלו לתמוה כיצד הצלחתי להתאושש כל כך מהר. זה היה ממש נס. הם לא ידעו שזה הכוח של הדאפא. המאסטר עזר לי. תרגלתי את התרגיל החמישי של המדיטציה בישיבה על אף שידיי היו כבולות. בערב, כשנשכבתי, יכולתי בקושי לנשום, אז פשוט ישבתי ותרגלתי את התרגיל החמישי. שלושה ערבים מאוחר יותר נרפאתי לחלוטין. מאותו יום ואילך שיננתי בעל-פה את הפא ותרגלתי את התרגילים וכך אף אחד לא העז להפריע לי.

כמה ימים לאחר-מכן הוכנסה אסירה חדשה. האסירות היו נוהגות להכות אותה לעתים קרובות. סירבתי לראות זאת המצב ממשיך כך ונעמדתי לפניה, אמרתי לאסירות: "אל תכו אותה יותר. אם אתן רוצות להכות מישהו הכו אותי במקומה". אחת האסירות אמרה: "אחרי שהכּינו אותך גופי כאב כמה ימים. אל תפחידי אותי יותר". הבהרתי את האמת לאסירה החדשה שאמרה לי פתאום: "זה ממש מוזר. רגלי הימנית כאבה במשך שנים אחדות וניסיתי תרופות שונות אבל שום דבר לא עזר. אבל מסיבה כלשהי זה כבר לא כואב כעת". דיברתי איתה על היחסים בין רווח והפסד והצעתי לה שתמצא מתרגלים אחרים ושתתחיל לטפח איתם לאחר שתשתחרר מהכלא. היא הסכימה ושוחררה למחרת היום.

יום אחד בעודי מתרגלת עם אחת המתרגלות, אחת הסוהרות צעקה לעברנו להפסיק. לאחר מכן כחמישה או שישה סוהרים תפסו אותי ומשכו בשערי וגררו אותי מחוץ לחדר. הם הפילו אותי לרצפה וכבלו את ידיי ורגליי. אחר-כך דחפו אותי לתוך חדר בידוד אפל בגודל של מטר מרובע אחד. ברגע שהייתי בפנים, לא יכולתי לשמוע קולות מבחוץ ולא יכולתי לעמוד בגלל אזיקי הידיים והרגליים. כשאני מרגישה אומללה התחלתי לשנן בעל-פה, בקול רם את הפואמה של המאסטר:

מוסריות אדירה (הונג יין)

הדאפא אתך כל הזמן,
ג'ן-שן-רן מעוגן בלב;
ארהאט כביר מהלך בעולם,
אלוהויות ושדים חרדים ויראים
.

במוחי צעקתי: "ישויות שמימיות, אנא, כולכן שננו עמי". בתחילה לא קרה שום דבר, אבל כשהמשכתי לשנן את הפא בקול רם, סדרה של פאלונים זרמו החוצה מתוך פי והשמידו את השדים והרוחות הרקובות שבמרכז המעצרים. כמה ישויות חיות החלו בהדרגה לשנן עמי את הפא ולאחר מכן עוד ועוד הצטרפו אלינו. הקול נשמע כאילו מהדהד ביקום.

לאחר מכן אחד הסוהרים אמר לי שכולם במרכז המעצרים שמעו את קולי וכל הסוהרים הרעים פחדו. המשכתי לשנן את הפא במשך ארבע עד חמש שעות, כשאני משמידה אין ספור של רוחות רקובות ושדים דמוניים. מרכז המעצרים היה מוכרח להוציא אותי משם. למרות שלא אכלתי או שתיתי דבר באותו יום לא הייתי רעבה או צמאה, אלא להיפך, הרגשתי ממש אנרגטית. האסירות שאלו אותי: "איך הם נתנו לך לצאת מהחדר כל כך מהר? לאף אחד לא הרשו מעולם לעזוב את החדר במהירות כזאת". אמרתי לעצמי שהרוע הוא שום דבר. התכנונים של המאסטר הם אלה שנחשבים.

המאסטר נושא וסובל

בשנת 2000 הרשויות העבירו אותי ממרכז המעצרים למחנה עבודה בכפייה. בגלל שלמדתי את הפא ותרגלתי את התרגילים הם האריכו את תקופת מאסרי בשנה נוספת. הייתי אסירה בסך הכול 3 שנים. בתחילה היו שם רק כמה עשרות מתרגלים. מאוחר יותר הגיעו למחנה העבודה שלש מתרגלות שעברו "שינוי" ואז הגיעו מאזורים אחרים מתרגלים שהועברו למחנה, כדי לעבור איתנו שטיפת מוח. בימים ההם מתרגלים רבים רומו על ידי אלה שבחרו בנתיב המרושע ועברו שינוי. דאגתי מאוד, לכן שוחחתי איתם על הפא. לאדם אחד היה פו-טי של חיה שתפס אותי כשידע שאינני מאמינה בטענות המופרכות שלהם. נפצעתי על אף שאותו אדם לא נגע בי כלל. כשחזרתי לתא החתך על צווארי דימם ולא הגליד במשך חודש ימים.

הסוהרים הפרידו אותי ממתרגלים אחרים ואמרו: "עכשיו שכל האחרים התחרטו נותרת לבדך. האם את חושבת שאת עדיין צודקת?" בהרהור על הנושא מנקודת מבט של הפא ידעתי שהם שיקרו. עניתי להם ברורות ובאומץ: "אם יוותר רק אדם אחד בעולם המתרגל פאלון גונג, האדם הזה יהיה אני". כשהם מבולבלים שאלו אותי מדוע, ואני עניתי להם: "המאסטר הוא כביר! הדאפא הוא אדיר!" אותו הלילה פרצה סערה וגשם זלעפות ירד. רעמים מחרישי אוזניים נשמעו וברקים זוהרים של אור הבריקו. כולם היו ערים במחנה העבודה וישבו על מיטותיהם בפחד. ידעתי שהמאסטר שלח ישויות שמימיות לסייע לי.

אחד הסוהרים החליט לקיים את הפגישה שנקבעה כדי לענות אותי ולהאריך בעוד שנה את תקופת מאסרי. כשהם חמושים באלות מחשמלות חמישה סוהרים ושישה אסירים גררו אותי לפגישה. מפקד המחנה הרים קולו בצעקה פעם אחת וכולם החלו לחשמל אותי. כדי לא לחוש פחד מפניהם ניסיתי להתנגד. לאחר מכן האסירים נגשו להכות אותי. הם תחבו מגבת לתוך פי וחתכו את פני ואת פי. הם הפסיקו להכות אותי רק כשהתעייפו. אחר-כך לכולם היו כאבים והם לא יכלו להרים את זרועותיהם. באופן מוזר לא נפגעתי כלל ובכיתי כשאני יודעת שהמאסטר סבל בשקט את הכאב עבורי.

גלוי לעין בשמים ועל פני הארץ

מתרגלת ותיקה הייתה אסורה איתי במשך שנה. אף על-פי שלא יכלה לקרוא, היא שיננה בעל-פה הרצאות רבות של המאסטר. יום אחד היא החלה בשביתת רעב והאסירות השליכו אותה החוצה לגשם. גיניתי את העומדת בראש הכנופיה הזאת באמרי: "היא מבוגרת יותר מאמך. את תסבלי מהתוצאות על שהתייחסת אליה בצורה כזאת. הכניסו אותה פנימה". כולם הסתכלו על הסוהרת המרושעת שעודדה את האסירות לעשות זאת למתרגלת הוותיקה, אבל לסוהרת לא היה אכפת כלל. כשראיתי אותה למחרת בבוקר היא נראתה בפאניקה ותיארה לסוהרת אחרת את הרוחות שצבטו אותה בלילה הקודם. מאותו יום ואילך היא לא העזה עוד להכות או לקלל את מתרגלות הדאפא. במהלך אותו הזמן בכל פעם שסוהרים עינו מתרגלות, היו תמיד ברקים ורעמים בחוץ.

יום אחד הסוהרים נעלו אותי בתא בידוד ואז הסיתו כמה אסירות לשמור עלי. השמיים הפכו לפתע שחורים גשם זלעפות ירד והרעמים שאגו מלמעלה. עמדנו ליד החלון וראינו שבעקבות חזיזים של ברקים ירד מהשמים כדור אש ענק. כולם היו בתדהמה ואחת האסירות צעקה: "המאסטר שלכן משמיד כרגע רוחות רבים".

משום ששיננתי בעל-פה את הפא ותרגלתי את התרגילים, הסוהרים הורו לאסירות להכות אותי לעתים קרובות. הם לא אפשרו לי לשבת והוציאו החוצה את לוח העץ שעל מיטתי. ישבתי על הרצפה במשך שנה. הרצפה הייתה רטובה והשמיכות של האסירות האחרות היו כולן רטובות. כשירד גשם חלחלה הלחות דרך הרצפה, אבל האזור הקטן בו ישבתי היה תמיד יבש. בחורף היה להן עדיין קר אף-על-פי שישנו במיטות כשהן מכוסות בשמיכות. אני הייתי לבושה במעיל קצר דק ורגלי מכוסות בחולצה, אבל לא הרגשתי את הקור על-אף שישנתי על הרצפה. הסוהרים והאסירות היו נאלצים לומר שהפאלון גונג הוא באמת פלאי. הבהרתי לאסירות את האמת לעתים קרובות. חלקן הבינו אבל אחרות סירבו לשמוע. הן הכו אותי משום שרצו את הבונוס שיצמצם את תקופת מאסרן. אבל אחרי שהכו אותי הן סבלו מחבלות או כאבים בעצמן. אלה שלא הכו אותי שוחררו טרם זמנן ולאלה שהכו אותי נוספה תקופת עונש נוספת.

ההגנה של המאסטר

יום אחד התקיפו אותי ארבע אסירות ושישה סוהרים. הם עינו אותי במשך כמה ימים ומנעו ממני שינה. לפעמים הייתי נופלת בזמן שהלכתי, אבל שלחתי בקביעות מחשבות נכונות חזקות להשמיד את כוחות הרוע. אחר-כך הם פיזרו תמונות של המאסטר על הרצפה והורו לי להיכנס לחדר. כשאני משננת בעל-פה את הפא במחשבתי גיניתי אותם על מעשיהם הרעים ואמרתי: "אינכם ראויים אפילו להיות בני אדם. אם מישהו היה מבקש מכם לדרוך על תמונת אביכם האם הייתם עושים זאת? אני לא אכנס לחדר אם לא תזיזו את התמונות". לאחר מכן ביקשתי את המאסטר לחזק אותי. הם ניסו בכוח לגרור אותי לתוך החדר אבל הכול היה לשווא.

יום אחד, אחד הסוהרים אילץ אותי לעמוד על רגל אחת על שרפרף קטן. הוא שם גונג ליד אוזניי והכה בו בחזקה כל כמה שניות. הרעש המחריש חדר לתוך אוזניי. התמדתי בשינון הפא, אחרת הייתי עלולה ליפול. לפתע החלו להתקרב עננים שחורים לחדר שלנו עם גלי רעמים רועשים בקול. כל אחד בחדר היה עד לכך וראש עושי הרעה מיהר אל החלון. כשהוא מסתכל ביראת כבוד השמימה. הוא צעק בקול: "הפסיקו! הפסיקו במהירות!"  הם הורידו אותי מהר והרשו לי לשבת על השרפרף. בין רגע הרעמים הפסיקו והעננים נעלמו.

ביום אחר עושי הרעה גררו אותי שוב החוצה. עד אז כבר לא פחדתי מהמוות. שלחתי מחשבות נכונות חזקות ויכולתי להרגיש את הפא כמו חרב חדה המשמידה באופן קבוע את הכוחות הרעים. הרוע המשיך לגייס כוחות נוספים, אבל החרב השמידה אותם בהתמדה. תשושים, הם החלו להתמוטט כשאני ממשיכה לשלוח מחשבות נכונות חזקות להשמיד את כל שכבות הרוע. הם שאלו אותי בקול תשוש וחלש: "מדוע אינך מפחדת כלל או עייפה?" הם לעולם לא יבינו שזה בגלל הכוח האדיר של המאסטר. כל עוד אני מאמינה בנחישות במאסטר ובפא, המאסטר והאלוהיות המשגיחות יבוא לסייע לי.

כוח הוא כזה שלעולם איני אומרת "זה בלתי אפשרי", "אני לא יכולה לסבול זאת" או "אני לא יכולה לשאת זאת". אם אפול אקום מייד חזרה ואומר: "עלי לעשות עבודה טובה יותר בפעם הבאה. אני יכולה לעשות זאת. אני מאמינה בנחישות במאסטר, בפא ובעצמי". כשהייתי במאסר עצמות האוזניים, הרגליים ועצם החזה היו כולן סדוקות. הייתי מכוסה כולי בחבורות וחתכים אבל מעולם לא השתמשתי בשיטות של אנשים רגילים לרפא את הפציעות שלי. הכוח האדיר של הדאפא הוא כל יכול. עם המאסטר בלבי, עשרות אלפי קשיים עדיין אינם קשים מנשוא.