במקצועי אני מורה, ומלמדת את השפה האנגלית למבוגרים. התחלתי לתרגל בפאלון דאפא בשנת 1997, היות ושוכנעתי על ידי עקרונות הפא. אמונתי החזקה בדאפא, היא הבסיס לכוח המניע של הטיפוח שלי.

יש לי אישיות אקסצנטרית. אני אוהבת להיות לבד ואין לי כל תשוקה לעושר או לתהילה. מעולם לא אהבתי להתיידד. לאחר שהתחלתי לתרגל פאלון גונג, חשבתי שקשרים רבים יצרו יותר הזדמנויות ליצירת קארמה, בגלל שכשאנו יוצרים קשר, במקרה, אנחנו יכולים לפגוע באחרים מבלי שנדע זאת. נראה לי שמצאתי סיבה לאקסצנטריות שלי בדאפא. לכן, שמרתי מרחק מכל אחד אחר, כולל מידידיי הטובים ומקרובי משפחתי. העדפתי לחיות חיים בהם יש לי שליטה מלאה עליהם, ולא סבלתי אנשים שדחפו את אפם לעסקיי.

למעשה, מקור הבעיה לעמדה זאת היא האנוכיות. לחשוב רק על העצמי, ולנהוג לפי רצונותיי, אלו דוגמאות ברורות של אופיי האנוכי. זה בדיוק ההיפך ממה שהמורה לימד:

"אין אנוכיות ואין אני, קודם האחר ואחר-כך אני" [ "ללא החסרה בטבע הבודהא" (יסודות להתקדמות במרץ) ]

על פני השטח אינני רודפת עושר ותהילה. ובו בזמן אני מתנהגת כאילו יש לי לב טהור ואני עומדת מחוץ לעולם, אבל בעצם בתוכי אני אנוכית. הצורך להיות בשליטה מלאה על חיי הפך למכשול גדול בדרך הטיפוח שלי. אני שונאת לעשות את עבודות הבית ואני מכורה למשחקי אינטרנט. אני כה עצלנית, עד כדי כך שלפעמיים אני פוסחת על לימודי הפא והתרגול. בלי טיפוח יציב בלימוד הפא, בדרך כלל עבודת הבהרת האמת שלי לא הייתה יעילה, ולפעמים אפילו גרם לנזק בתקופת תיקון הפא.

בשתפי את הבנותיי בקשר לאנוכיות, אני מקווה שבסופו של דבר אוכל לסלק אותה ולהיפטר ממנה. כבר למדנו כל כך הרבה סודות על היקום, ואנחנו מכירים את ערכה הרב של הדאפא. עלינו לתפוש את ההזדמנות לטפח את עצמנו ולהיות תלמידי דאפא אמתיים בתקופת תיקון הפא.