שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות לבביות לשי-פו הנכבד ולעמיתיי המטפחים,

טיפוח בהקרנת הסרט פרי צ'יינה ובהבהרת האמת לבתי ספר

לפני שנתיים הצטרפתי לפרויקט הבהרת האמת באמצעות הקרנת הסרט "פרי צ'יינה" לארגונים ול-VIP, והקרנות של סרטים אחרים המתאימים לבתי ספר תיכוניים.

כשהתחלתי לפנות למקומות כדי להקרין את הסרט לא קיבלתי שום מענה ותמיד דחו אותי בצורה עקיפה. למרות שהלב שלי היה שם וגם הרצון שלי, לא הצלחתי לפרוץ את המחסום ואת ההתנגדויות של האנשים.

הבנתי שהרצון שלי קשור בהחזקה להגיע ליותר אנשים. למרות שעל פני השטח זה נשמע נכון, הרצון הזה היה גם קשור לרגשות. למה דחו אותי? למה אני לא מצליחה לפרוץ את ההתנגדויות? כל אלה קשורים ברגשות כלפי כישלון או הצלחה.

כשדיברתי עם המתאמת שלי היא הייתה מספרת לי כמה הרבה הקרנות יש לה, והרגשתי החמצה בלב, כי אני לא השגתי אף הקרנה.

התבוננתי פנימה, וחשבתי: אם האלוהויות יראו את הלב שלי של פחד כלפי כישלון או הצלחה הדרך תיחסם לי להגיע למקומות ההקרנה. הבנתי שעליי להרפות לגמרי לזמן מסוים ולא להתעסק בזה, אלא לעבור תהליך טיפוח בתוך זה ולא לאפשר למצב להשפיע עליי ועל הפרויקט.

אבל נוצר בתוכי קונפליקט: מצד אחד הבנתי את תחושת הדחיפות של הצלת ישויות באמצעות הקרנת הסרטים, אך הבנתי גם שאני חייבת לעבור תהליך כדי להשקיט את הלב. זה היה ממש מאבק פנימי של יצירה הדדית וניגוד הדדי, וזה גרם לי ללחץ ומועקה.

ניצלתי את זמן הביניים הזה כדי לפתח את הידע שלי ולהתמקצע יותר בחומר. למשל, חזרתי וקראתי את "תשעת הדיונים", או שנכנסתי לאתר של הקואליציה לחקירת רדיפת הפאלון גונג CIPFG וקראתי שם על ג'יאנג זמין ולמה הוא רודף את הפאלון גונג. כמו כן קראתי שוב חומרים רבים אחרים שקיבלתי מהמתאמת שלי, כמו עדויות של האנשים שהביאו לחשיפה של קצירת האיברים: של העיתונאי הידוע כ"פיטר" שחשף את קצירת האיברים שהתבצעה בסו-ג'יאה-טון, ואת עדותה של אשת הרופא הידועה כ"אנני", וחומרים רבים אחרים.

בהדרגה הרגשתי יותר ביטחון שאני מסוגלת לעמוד מול קהל ולטפל בשאלות והתנגדויות. ההקרנות מתקיימות בסינמטקים, במוסדות אקדמיים ובהקרנות פרטיות, ואף פעם אינני יודעת מי נמצא בקהל. אולי אנשים שיודעים יותר ממני, או שיש להם התנגדויות כלפי הנושא, או שיש להם אינטרסים בסין. כבר נתקלתי בזה מספר פעמים שלמרות העדויות שבסרט, ולמרות הפרטים שהוספתי בעקבות שאלות הקהל, לפעמים נותרה הרגשה שזה לא הספיק לפורר בבת אחת התנגדויות שאנשים מסוימים בקהל הביעו.

אחרי התהליך הזה הרגשתי כבר שיש לי ביטחון, והבנתי שאם אני עושה תהליך נכון ויודעת שאני פועלת נכון, אז אלוהויות נכונות שעוזרות בתיקון הפא יהיו בהרמוניה אתי, ינקו לי את הדרך ויעזרו לי, כי אני לא חוסמת אותן ואז הן לא חוסמות אותי. אבל כל עוד הלב שלי לא שקט, אם אין לי ביטחון להקרין או לענות על שאלות, הם לא יעזרו לי. כך, ברגע שהסכמתי לעבור את התהליך ועברתי אותו, כבר נעלמה לי באופן טבעי ההחזקה לכישלון האישי שלי. לא היה לי יותר חשש אם אצליח או איכשל. כלומר שכבר לא הסתכלתי על התוצאה. לא משנה אם אענה תשובה ספציפית כזאת או אחרת, אני בפנים יודעת שלא רק הלב שלי שם, אלא גם ברמה האנושית יש לי כלים.

מיד אחרי ששחררתי את הלב הזה, כשהתקשרתי למקומות שהייתי צריכה לפנות אליהם בקשר להקרנות של "פרי צ'יינה", אנשים נענו בחיוב ומיד קבעו אתי תאריכים להקרנה.

קצת אחרי שהתחלתי לפנות בעניין הקרנות "פרי צ'יינה" למוסדות וסינמטקים, התחלתי לפנות גם לבתי ספר יסודיים, חט"ב ותיכונים, להציע להם שיעור בנושא הפרות זכויות אדם, ולהתאים את תוכן השיעור ותוכן הסרטונים המוקרנים לגיל התלמידים. בעבר עבדתי בבתי ספר וראיתי איך הילדים נגררים אחרי התרבות והטרנדים המעוותים שמתקיימים בימינו. התחלתי באיתור בתי ספר באזור מגוריי ויצרתי קשר עם בתי הספר והמורות, שלחתי להם קישורים לכתבות המבהירות את האמת ומסבירות על הרדיפה הקיימת בסין.

לאחר ששלחתי התקשרתי וביקשתי להגיע לבית ספר כחלק מתוכנית הלימוד שלהם,.להקרין את הסרטונים ולהסביר להם על הנושא יותר לעומק ועל הפרת זכויות אדם שקיימת בסין. כמורה לשעבר ידעתי שהמורים די עסוקים ואין להם זמן כדי להקשיב או להתמקד בנושאים שלא קשורים ישירות לתוכנית הלימודים. לכן נדרשו מספר שיחות עם כל מורֶה או מורָה, וכל אחד מהם אמר שיבדוק עם האחראים עליהם ורק אז יתן תשובה. בכל בית ספר שפניתי זה חזר על עצמו – היו התנגדויות. לאחר זמן מה הייתי חוזרת אליהם ולא מקבלת תשובה או שהיו תשובות מתחמקות, כמו שהם לא יודעים היכן לשבץ את השיעור הזה. מצב זה נמשך מספר חודשים.

כלומר שבעצם חזר שם אותו מצב שקרה לי עם "פרי צ'יינה". אף על פי שפרצתי אותו שם, פה היה סוג אחר של התנגדויות. הרבה פעמים הרגשתי תסכול, התבוננתי פנימה ושאלתי את עצמי למה אני מתוסכלת ולמה אני לא מצליחה לפרוץ את זה?

הגעתי להבנה: הרי כל דבר מצריך תהליך, ואם יש לי רצון כזה חזק אז אולי עליי להרפות כי זה יוצר חומר מתנגד בדיוק כמו כמו שקרה עם ההקרנות של הסרט פרי צ'יינה. עליי לשחרר את הלב הזה שרוצה כל כך, עליי להיות עם לב שלא זז למרות כל הדחיות. זה כמו שהמורה לימד בפגישת האפוק טיימס:

"ככל שאתם תופסים את האתגרים כגדולים יותר, יהיה קשה יותר להוציא לפועל את הדברים, מאחר ש"הביטוי בשטח נובע מתוך המחשבה". וכך המשימה תהפוך מעיקה יותר ויותר. כשאני אומר "הביטוי בשטח נובע מתוך המחשבה", אני מתכוון גם שהקושי נובע מכך שאתם מייחסים חשיבות יתר לעניין עצמו ורואים את עצמכם באור פחוּת יותר. אל תתייחסו לשום דבר כזה כאל משהו גדול, בגלל שבמשהו משמעותי כמו הצלת ישויות חיות, עליכם לעשות בדיוק מה שאתם אמורים לעשות, לנהל אותו בצורה רגועה. כשאתם נתקלים בדברים שלא נשמעים כל כך טוב, או שאינם מה שאתם מצפים שיהיו, אל תיקחו אותם ללב ורק עשו בצורה אצילית ובביטחון את מה שאתם אמורים לעשות. אם לא תיתנו להפרעה של הרוע לסחוף אתכם, גורמים מרושעים לא ינבעו מכם, הרוע יהפוך משהו פעוט, אתם תיעשו ענקיים וחזקים והמחשבות הנכונות שלכם יהיו שופעות. זה באמת כך."

הרפיתי לחלוטין לזמן מה ולא התקשרתי תקופה מסויימת כך שגורמים רעים לא ינבעו ממני, והתמקדתי בהקרנות של הסרט "פרי צ'יינה" למבוגרים.

לאחר זמן מה חזרתי לכל בתי הספר שפניתי אליהם בעבר. ולאט לאט המורים התחילו להסכים שאגיע, בכל פעם שהייתי מגיעה לבית ספר השיעור היה מתחיל בהצגת הנושא, לאחר מכן הקרנת סרטון, ולאחר מכן דיון ושאלות. התלמידים שאלו הרבה שאלות, והנושא הועבר בצורה עניינית.

עדיין עלי לעשות פריצת דרך ולהגיע לכמה שיותר מקומות ובתי ספר, אבל התהליך התחיל, וחלק מהמטרה הושגה. עם מחשבות נכונות ומעשים נכונים הדברים יקבלו כוח, והשינוי כבר התחיל.

התנסות בטיפוח הדיבור והמחשבה

התחלתי לטפח בשנת 2001 ורק לאחרונה הבנתי כמה שעליי להיות קפדנית עם עצמי ולטפח את נושא טיפוח הדיבור והמחשבה ולא להגיד דברים לפי רצוני, שלהבנתי ברובם נובעים מצ'ינג.

קיבלתי את הרמז כשמספר פעמים נוצרו קונפליקטים ביני ובין בני, שגם הוא מטפח, ובהם הוא הצביע בפניי שעלי לטפח את טיפוח הדיבור. נעשיתי ערנית בנוגע לזה וראיתי את כל ההחסרות שלי. הבנתי שהביטוי הוא לא רק בפני השטח בדיבור, יש לזה השלכות גם בהיבטים וברבדים עמוקים יותר.

בעבר הייתי אדם יותר שקט. אבל כשהתחלתי לעבוד בשיווק באחד ממקומות העבודה הרגילים, ואחר כך כמורה מחליפה בבתי ספר, נזקקתי ליכולת התבטאות, ועברתי תהליכים שיאפשרו את זה. ייתכן שזה העיר אצלי את הרצון להתבטא. הרצון להתבטא הוא החזקה, ועלי לוותר עליו כי הוא מוביל לרצון להתבלט ולהתפארות סמויה.

התעוררתי לכך שההחסרה שלי בטיפוח הדיבור נובעת מהחזקה נסתרת שהיא ההתפארות הסמויה והרצון למוניטין ותהילה. כלומר, מה שאני אומרת הוא הכי חשוב. זאת גם החזקה לתהילה, כלומר מה יחשבו עליי ומה יאמרו עליי ואיך איראה בפני אחרים. זה גם נובע מרצון להתבלט ולהיות מיוחד.

בטיפוח, להיות "מיוחד" זה מסוכן מאוד כי המחשבה הזאת שאתה "חושב" שאתה יודע קצת יותר מכולם במשהו מסוים ושרק מה שאתה יודע זה הנכון, היא מסוכנת מאוד. היא יכולה לגרום למטפח ליפול בטיפוח. מתוך המאמר "לוותר על לב האדם הרגיל ולהתמיד טיפוח בפועל" ("יסודות להתקדמות במרץ"):

"הטיפוח-תרגול הוא מפואר ורציני. השאלה אם תוכלו לוותר על ההחזקה של האדם הרגיל להיות מיוחד היא המבחן הגדול שקשה לכם מאוד לעבור אותו, אבל אתם חייבים לעבור אותו. בכל מקרה, כתלמיד שמטפח בפועל, על האדם לוותר על ההחזקה הזאת, כי אתם לא יכולים להגיע לשלמות בלי לסלק את הלב הזה."

בהרצאות של המורה באודיו יש משפט שאני זוכרת, שממנו הבנתי שלפתוח את הפה זה כבר יצירת קארמה, כי מה שאומרים זה קשור לאנוכיות ולספק את העצמי כלומר: מה שאדם רוצה או לא רוצה או מה שאדם אוהב או לא אוהב.

אתן דוגמה שקרתה ממש לאחרונה: השתתפתי בפגישה שהתקיימה בסונאנט. במהלך הפגישה מספר דברים לא נראו לי ואמרתי אותם בקול תקיף, וזה לא משנה מה הסיבה אפילו שלכאורה אולי היא מוצדקת. בעלי שמע אותי מדברת בתקיפות והעיר לי אחר כך "זה לא יפה איך שאת מדברת אל החברים המטפחים שלך" מיד הבנתי שהמורה השתמש בפה שלו. הבנתי שעדיין יש בתוכי את האלמנטים של המק"ס כלומר הרצון למאבק ונטייה לתרעומת. התביישתי בתוכי וגם בפני בעלי. איך זה ייתכן שאנהג כך….?

תוך כדי השיחה עם בעלי הסתכלתי פנימה והבנתי שהתגובות שלי, אפילו כשאני מדברת עם אנשים אחרים, יכולות להשפיע על מישהו שמקשיב מהצד. ואפילו בעלי שאינו מטפח מבין שאני עושה משהו לא נכון לפי הפא. האם זאת לא אחריות עצומה שלנו כמטפחים על מה שאנחנו אומרים או עושים? מעבר לזה, אם המורה מלמד אותנו שעלינו לטפח את הדיבור ולא מטפחים את נושא הדיבור, אז זה בדיוק הפוך מהדרישה של המורה בטיפוח.

את ההתנסות הזאת על טיפוח הדיבור אצלי התחלתי לכתוב לפני מספר חודשים כדי ליישר את עצמי. תוך כדי תהליך העבודה על ההתנסות לקראת הוועידה, התעוררתי לכך שטיפוח הדיבור והמחשבה הקריטי ביותר אצלי הוא מול בעלי.

מערכת היחסים עם בעלי היא 34 שנה והוא אדם רגיל ולא מטפח, וההרגל שנרכש במערכת היחסים הארוכה מתפקד אצלי כבר כטבע שני.

כשהיו בינינו קונפליקטים במהלך השנים יצרתי מצב של אטימות בלב כדי כביכול לא לקחת ללב וכך יצרתי חסימה בלבי. נהגתי "כביכול" להבליג כדי שיהיה הרמוניה במשפחה. זאת לא מחשבה נכונה למטפח דאפא.

בקונפליקטים בינינו נקטתי כל הזמן בגישה של להסביר מתוך חמלה ומהפא, אבל זה לא תמיד עשה את הדברים לקלים יותר. אמנם אני לא רבה אתו, אבל במהלך השנים יצרתי לעצמי מנגנון של הגנה. אני נאטמת, אוטמת את הלב, לא ממש שם, הודפת מה שהוא אומר לי ומנסה להבהיר את עצמי. וכשאני נוכחת שזה לא משיג את ההשפעה הרצויה אני משתתקת. אבל זה בא אצלי מגישה של אדם רגיל שרוצה להסיר את החומה ולהקל על עצמו באמצעים של אנשים רגילים ובתירוץ שבעלי אדם רגיל וכביכול לא יבין. אבל אצל מטפח קונפליקט הוא מצב על-טבעי, והחומה היא בלתי נראית כי היא קארמה וישנו תהליך הדרגתי של פירור הקארמה.

ידוע לי שהוא הקריב בחיים האלה הקרבה שהוא לא מודע אליה – לעזור לי לפרוץ את החסימה שנוצרה אצלי בלב – אבל רק לאחרונה התחלתי לפרוץ זאת. למעשה, רק באמצעות תהליך כתיבת ההתנסות הזאת הבנתי והתעוררתי לזה שעליי לכבד אותו ולקבל אותו בכל מצב שהוא ; שעליי לא לחשוב עליו במחשבה מתנשאת כאילו אני מעליו והוא לא יודע הרבה "טוב הוא אדם רגיל ואדם רגיל חושב ומתנהג כך" – ובעצם אני לא מטפחת את מה שעלי לטפח. עליי להתחיל לשנות הרגלים ודפוסים שמושרשים אצלי אלו שנוצרו עם השנים, של חוסר כבוד והערכה כלפי בעלי, ולרחוש לו באמת ובתמים כבוד בלב, כי אם לא,זה יכול ליצור חסימה ולהפריע בהצלתו.

מקרה שקרה לי לאחרונה הבהיר לי את הנושא בצורה מוחשית: היה לי קונפליקט עם בעלי. מיד כשיצאתי מהרכב דרכתי על מכסה של ביוב ונפלתי לבור, נחבלתי די קשה אבל כמטפחת לא ייחסתי חשיבות לפציעות, הסתכלתי פנימה ולא מצאתי החזקה שיכולה להצביע על הנפילה חשבתי שאולי זה תשלום קארמה. לאחר זמן מה התעוררתי לכך שהנפילה היא רמז שאם אני לא קפדנית בנוגע למה שאני אומרת או חושבת אפילו כלפי בעלי… הנפילה הזאת היא רק רמז מה יכול לקרות בנפילה ברמה. אבל, אף על פי שנעשיתי מודעת לנושא של טיפוח הדיבור, עדיין היו לי פעמים שלא הצלחתי להיות לגמרי קפדנית עם עצמי או יותר מאופקת. כדי להמחיש לי שוב את הנקודה הזאת קבלתי רמז נוסף: נחבלתי בבית באותו מקום ברגל שבו נחבלתי כשנפלתי לבור הביוב. הבנתי שאין לי יותר קרדיט בנושא ושעלי להיות קפדנית וערנית בנושא טיפוח הדיבור והמחשבה. כי הדיבור משקף את המחשבה שלנו, והמחשבה שלנו מהדהדת גם בממדים אחרים. אם אנחנו חושבים דברים לא טובים על מישהו או על מצב מסוים זה גם קשור לטיפוח המחשבה והדיבור, כל המקרים קרו בסביבת ביתי כדי לתת לי להבין ולהתעורר שזה קשור למערכת היחסים שיש לי עם בעלי ועל חוסר הסבלנות והחמלה כלפיו.

מתוך ההרצאה השמינית, "טיפוח דיבור":

"בטיפוח הדיבור שאסכולת הבודהא מדברת עליו הכוונה היא שהדיבור של האדם מוכתב על ידי המחשבה שלו, אז למחשבה הזאת יש כוונה. אם המודעות של האדם רוצה לחשוב, להגיד משהו, או לעשות משהו או לכוון את איברי החישה של האדם ואת ארבעת הגפיים, זו יכולה להיות החזקה בין אנשים רגילים."

עם בעלי עברתי הרבה דברים, עליות ומורדות, וזה יצר עומק במערכת היחסים. היות שנעשינו קרובים, נראה לי שכבר התרגלתי שאם יש לי משהו להגיד, אני אומרת את זה ישר, אוטומטית, כמו בן אדם רגיל, כמו שתמיד הייתי רגילה לפני הטיפוח. הרבה פעמים כשאני אומרת לבעלי משהו מסוים, הוא מעיר לי "רגע, איך את מדברת כך, איזה מין מטפחת את כל כך הרבה שנים!" – ואז אני יושבת עם עצמי ושואלת את עצמי איך שכחתי שאני קודם כל מטפחת, ואז אני מתעשתת. לפעמים אני מחפשת לעצמי תירוצים בפנים לזה שאני מדברת כך. כי באותו רגע זה מקומם: איך הוא כבן אדם רגיל אומר לי שאני לא מטפחת? ואז אני מחפשת ומוצאת תירוץ לעצמי לגבי מה שאמרתי, אבל אני בכל זאת מתבוננת פנימה. הלא אני מטפחת, ואני צריכה להוות דוגמה. רק אם אני מתבוננת באמת בפנים אז אני מוצאת שהוא צודק בכל מה שהוא אומר לי. ואז אני מתביישת בעצמי. אבל רק לעתים רחוקות ביותר אני מודה על זה בפניו.

התהליך הזה, ברור שהוא בשבילי תהליך לטיפוח. בעלי נמצא פה כדי לעזור לי לטפח. בתהליך שחיינו יחד עברנו מבחנים וקשיים גדולים, ובאותן תקופות הוא גרם לי להעריך אותו מאוד, כי ראיתי איך הוא ניסה לפי מיטב יכולתו לטפל בהחסרות שלו. אבל אחרי זמן קצר כבר נשכח ממני לגמרי כמה שהוקרתי אותו אז. באותם תהליכים קשים שעברנו הייתי מביעה בפניו את הערכתי והוקרתי, משום שראיתי את התוצאה של השינוי שהוא עשה בעצמו. ראיתי ממש את התוצאות על פני השטח. אבל היום כאילו שכחתי מזה, וכשאני רואה שהוא נרגן, מתמרמר או כועס, אני פשוט שוכחת את כל מה שהוא נשא ואת כל מה שהוא השיג, ושוכחת להוקיר אותו כאדם שמטפח את האופי שלו מבלי שיידע שהוא בעצם עושה תהליך כזה. בדיוק כמו שאין עלינו לשכוח את הדרך שעשינו, צריך תמיד לזכור ולהוקיר גם את הדרך שהאנשים סביבנו יוצרים בשבילנו ונושאים עבורנו.

זה בעצם, להבנתי, גם חלק של להיות ערנית בטיפוח המחשבה והדיבור, לשים כל רגע ורגע לב לתהליך הזה, כי זה קל מאוד למעוד כשאתה נמצא כל הזמן עם המשפחה שלך, זה יכול לקרות כל רגע, כל שנייה.

בעצם, אם יש לנו מטרה כל כך נעלה של הצלת יצורים חיים, אז אנחנו נסכים לשאת הכול. אבל אתו, בגלל האינטימיות שנוצרה במשך השנים, הרשיתי לעצמי להגיב באופן שלכאורה יקל מעליי את הקושי, לטאטא את הדברים מתחת לשטיח. זכור לי שהמורה דיבר על מטפחת סינית שעצרו אותה והכו אותה. יש מטפחים סינים שכאשר הם עונו או קיבלו מכות הם הבינו שצריך להבליג כחלק מהטיפוח. זה יכול להיות נכון רק אולי כבסיס התחלתי לטיפוח, כי כאדם רגיל אתה מזועזע מהמכות שאתה מקבל ומהאכזריות ומהתמונות הקשות שמסביבך, אבל המטפחת הזאת אמרה לעצמה: לא משנה מה אני אעבור, לא משנה מה אני אשא, ולא משנה מה הגוף שלי פה עובר, הגוף השני שלי למעלה יודע בדיוק למה אני כאן, והוא יודע מה המטרה שהגעתי לעולם הזה, אז אם אני כבר כאן, אז אנצל את ההזדמנות להציל אותם. הדוגמה הזאת שאני נזכרת בה הרבה מנחה אותי לאורך כל הדרך.

באותה תקופה שהתמודדנו יחד עם מצבים קשים הייתי צריכה להיות לצד בעלי ולהזכיר לו כל הזמן שלא יסתכל על מה שקורה במציאות משום שהכול אשליה. לאורך כל התקופה ההיא ההבנה הזאת מהפא ליוותה אותי, ולכן יכולתי לומר לו שלא ישים לב למציאות של הקושי. עכשיו אני גם מבינה שתוך כדי מה שעשיתי לכאורה למענו, בעצם זה שחזרתי שוב ושוב על כך שאין עלינו להסתכל על המציאות כפי שהיא נראית, היה גם בשביל עצמי. כשהייתי מדברת איתו, זה בעצם היה לחזור שוב ושוב על המחשבה הנכונה שלי עצמי ולשמור עליה. באמצעותו נאלצתי אני עצמי להיות ממוקדת כל הזמן בעיקרון הזה של הפא של לא להאמין למציאות אלא לראות זאת כמבחן בטיפוח. כך למעשה הוא עזר לי לעבור את כל התקופה הזאת עם מחשבה נכונה. אימות הפא בתהליך הזה היה משהו שקשה לתאר במילים. בהסתכלות אחורה ניתן לראות את התהליך הזה כחסד האין סופי של פא הבודהא.

להבנתי, אם הג'ו-אי-שה חזק ונתמך על ידי מחשבות נכונות חזקות אז הוא זה שישלוט ולא תהיה פרצה. אם אני מקפידה מאוד על כל מחשבה או דיבור אז אין לפו-אי-שה או לישויות אחרות יכולת שליטה גם בזמן הדיבור.

חשבתי שאולי כדאי לשים לב שאפילו בינינו המטפחים יש לנו נטייה להיות דעתנים. בשיתופים או בתהליכי עבודה אנחנו אומרים את הדעות שלנו, או משתפים בינינו את ההבנות שלנו וחושבים שההבנות שלנו הן הנכונות. בזמן זה שאני מביעה את דעתי, ייתכן מאוד שהצד השני נמצא במבחן ולא ממש יודע איך לנהוג, אז במצב כזה אני יכולה לגרום לו לא לראות את הנתיב שלו אלא להשפיע עליו בלי כוונה לעשות משהו בצורה אחרת. אני רואה את זה גם כחלק מטיפוח הדיבור והמחשבה.

וכמו כן, אם אני לא נעשית אחראית לכל מילה או משפט שאני מדברת אני יכולה לא רק לפגוע ביצורים חיים, אלא גם ליצור לעצמי קארמה מיותרת. אם אצור קארמה איך אשמור על הדה? ואיך אציל אנשים

לדוגמה, לאחרונה נתקלתי גם במצב שבו רווחים אישים שלי נלקחו ממני בעבודתי הרגילה. לקוחות שהיו באזורים שאני מטפלת הועברו לאחרים ללא כל היגיון. ניגשתי למתאמת שהעבירה את האזורים שלי ואמרתי לה שיש אזורים אחרים שאין מי שמטפל בהם, ולמה לא לתת אותם לעובדות החדשות. זה לא השיג את התוצאה למרות שהסברתי בצורה הגיונית. אם הייתי הולכת לבוסית שלי אני בטוחה שהיא הייתה מגבה אותי. אבל החלטתי שאם ההיגיון הזה לא עבד, אז יש סיבה יותר עמוקה לדברים: אולי תשלום קארמה, אולי טינה מהעבר, אולי קנאה מסוימת. לכן החלטתי להניח לאישה הזאת לתקן את עצמה. אדם רגיל בטוח היה הולך להתלונן, אבל ההבנה שלי מהפא הייתה שאני מתעלמת מההפסד הזה ולא נכנסת למאבק.זאת למרות שראיתי את הקנוניה מתרחשת מול עיניי. זרמתי עם המצב חרף ההפסדים. לאחרונה החתמתי את העובדות החדשות שהצטרפו לחברה על העצומה. ניגשתי למתאמת הזאת גם כן כי בעבר היא סירבה לחתום. הפעם היא שוב הביעה לעג וסירוב, אבל בסוף היא חתמה, ודווקא שוכנעה בזכות עובדת אחרת שהייתה גם כן מעורבת בקנוניה הזאת, ושאם הייתי פונה למנהלת, אז שתיהן היו נפגעות ומתרעמות.

תוך כדי התנסות זאת בהפסד ורווח הבנתי את המשמעות העמוקה של מהו "לחזור למקור" בטיפוח ולהיות אדם אמיתי.בדיוק בכל הקשיים והתסכולים שעוברים, אם משחררים את החומר הזה של אני ארוויח, אני אפסיד, מבינים את המשמעות של להיות אדם אמיתי.

להבנתי, אין לי שליטה על כלום, ואני יכולה רק לטפח את הרצון בנחישות ולטפח איפוק וויתור על כל מה שאני רוצה להגיד, על הרצונות, ההחזקות והתשוקות שלי. ורק אז הפא-שנים של המורה והאלוהויות יוכלו לעזור ולסלק את החומר שבולם אותי ולהרים את הרמה שלי. וזה נכון גם לגבי הגוף האחד.

ביום הולדתי האחרון, שהיה בתוך תהליך השלמת ההתנסות, המורה נתן לי מתנה נפלאה מאין כמותה, הזדמנות נוספת לראות את ההחזקה הבסיסית ביותר שלי, שהיא התומכת והנתמכת על ידי כל ההחזקות שציינתי פה – ההחזקה לעצמי. באותו יום הבנתי, באמצעות מספר רמזים וסיטואציות את המשמעות העמוקה של ההחזקה לעצמי. אשתדל להיות ערנית ביותר כדי לסלק ולפורר אותה מתוכי אחת ולתמיד.

אני מודה בכל ליבי לשי-פו ולעמיתיי המטפחים, ומאחלת הצלחה לוועידת ההתנסויות ה-12 בישראל.