שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

מאסטר נכבד, מטפחים נכבדים,

אני מטפחת בדאפא כבר 12.5 שנים.

מ-2004 אני מטפלת בקבלת אישורים שנתיים מהעירייה לפעילויות של הבהרת אמת לסינים בתחנה המרכזית הישנה.

כל שנה אני מקבלת אישורים מעיריית ת"א. באישורים האלה מה שתמיד ידעתי זה שכתוב "רחוב נווה שאנן מס' 1" ותמיד בדקתי אך ורק ממתי עד מתי האישור. אבל למעשה, היה ידוע לי מההתחלה שבאישור מצוין מספר בניין אחר מזה שאנחנו עומדים על ידו.

לפני שהתחלתי לטפל באישורים האלה,מתרגלת אחרת הייתה אחראית על האישור. זכור לי שכשהסתכלתי אז על האישור אמרתי לה שכדאי לשנות בעירייה את המספר והיא אמרה לי: "זה יהיה קשה מאוד לעשות".

בשנים הראשונות כל שבת היו מגיעים מספר מטפחים לתחנה המרכזית להבהיר אמת, אבל לא הייתה לנו תצוגה מסודרת של פוסטרים, אבל מאז שיצאו תשעת הדיונים הבנו את המשמעות החשובה של הצלת הסינים והפרישה מהמפלגה. מטפח עמית הכין סטנדים והדפסנו פוסטרים. ביקשנו ממטפחים סינים להצטרף לפעילות. באותו זמן בערך החלו פרויקטים רבים של הבהרת אמת בישראל, וכל המטפחים נעשו עסוקים ולא יכלו לבוא כל שבת. לכן החלטנו לעשות פעילות גדולה פעם בחודש.

יום אחד, בחודש נובמבר 2013, הייתה צריכה להתקיים שם פעילות חודשית שלנו. כהרגלי הגעתי לשם מוקדם, וראיתי שהמקום פנוי מרוכלים שלא כרגיל ונקי. בדרך כלל המדרכות היו מלאות רוכלים עם הסחורה שלהם, ואני הבהרתי להם את האמת, והייתי נוהגת לתאם איתם מראש ולבקש שיפנו לנו מקום בשעות הפעילות, והם באמת היו מפנים לנו ואפילו היו פורשים בשבילנו מחצלות. באותו יום היו שם שוטרים שבדקו שלא יבואו לשם רוכלים, וניגשתי אליהם עם האישור שלי. הם הסתכלו על האישור ואמרו: "כתוב לך פה שהאישור הוא ליד בית מספר 1 וזה פה בית מספר 35". הלכתי לבית מספר 1 וראיתי שאין טעם לעשות שם פעילות כיוון שאין שם סינים. מיד הודעתי למטפחים בהודעות טלפוניות שהאירוע מבוטל.

חזרתי הביתה, הייתי במתח רב ובפחד, כי היה לי בזיכרון שהמתרגלת ההיא אמרה לי שזה יהיה קשה מאוד לשנות את האישור בעירייה. וגם בכעס כלפי עצמי שלא טיפלתי בזה מיד בהתחלה.
כשיש פחד, הרוע מיד תופס.

אמרתי לעצמי: אם תזרקי את הפחד, ותהיי עם מחשבות נכונות, את תקבלי בעירייה כל מה שאת צריכה. אבל כדי לבוא לשם, הלב צריך להיות נקי. כמו בשיר מ"הונג יין 2":

"היה רציונלי, התעורר"

"נוח לרגע לבחינה עצמית, הוסף מחשבות נכונות
נתח בבהירות את ההחסרות, התקדם שוב במרץ"

האישור אצלנו היה לשנה – מדצמבר עד דצמבר. כל עוד לא היה אישור לא קיימתי את הפעילות החודשית הגדולה, אלא באתי כל שבת לבד כהרגלי, בלי פוסטרים, להחתים סינים בשקט על פרישה מהמפלגה הקומוניסטית והארגונים המסונפים לה.

באמצע דצמבר כתבתי מכתב לעירייה שאני מבקשת להאריך את האישור לשנה נוספת, וכמו כן מבקשת מאוד להחליף את הכתובת לכתובת הנכונה, שהיא מספר 35.

נתתי את המכתב למטפחת עמיתה שתמסור ביד לאישה שמטפלת בעירייה, ושתתקשר אליי משם ותתן לי לדבר עם האישה. וכך היה. דיברתי עם האישה בטלפון, ביקשתי להחליף את הכתובת, והיא אמרה "בסדר, אני אחליף. מה את רוצה עוד?" לשאלה הזאת לא התייחסתי, וחבל מאוד! השאלה הייתה לא סתם. בתוכה היה שורש מיוחד שאליו הייתי צריכה לשים לב.

קיבלתי אישור חדש מהעירייה, ושוב בדקתי רק שכתוב מתאריך עד תאריך, ושהכתובת הוחלפה. מעבר לזה לא הסתכלתי ולא התעניינתי. וחבל מאוד!

בנוסף למה שסיפרתי, אני גם מטפלת בקבלת אישורים מהמשטרה לפעילויות אחרות שאנחנו עושים בתל אביב. במקרים האלה, כשאני מקבלת את האישורים מהמשטרה אני תמיד בודקת בשבע עיניים כל מה שכתוב. אני מדקדקת עם המשטרה לגבי כל דבר, אפילו אם השעות שנקבעות הן ברוטו או נטו. אבל עם העירייה לא עשיתי את זה כי הפקחים של העירייה תמיד רק העיפו מבט על האישור, ומעולם לא העירו דבר.

אחרי שקיבלנו אישור לכתובת הנכונה, הגיע אירוע של ראש השנה הסיני 2014. כשבאנו לשם הגיעה משטרה, ביקשו לראות את האישור, ואנחנו הראינו את האישור, נתנו לוטוסים והבהרנו את האמת. הם אמרו שהכול בסדר ושהם תומכים בנו, והלכו לדרכם.

בפעילוית של חודש אחר כך הגיעו פקחים של העירייה, הצגנו בפניהם את האישור והם קיבלו הבהרת אמת והכול עבר בסדר.

כל חודש מגיעים לאירוע שלנו או שוטרים או פקחים, ואלו לא אותם שהיו קודם.

ב-19 ביולי, באירוע של 15 שנים לרדיפה, באו פקחים מהעירייה ונציג שלהם בדק את האישור ואמר לי: "אצלכם אין אישור לסטנדים ולפוסטרים, יש אישור רק לדוכן". הייתי המומה שלא ראיתי את זה, ואמרתי לו: "אצלנו היום זה אירוע בלתי רגיל, 15 שנה לרדיפה, זה יום קשה בשבילנו". סיפרתי לו על קצירת האיברים ועוד.

אחרי הבהרת האמת הוא התקשר לממונה עליו וסיפר לו, ואחר כך אמר לי: "בסדר, היום אנחנו נאפשר לכם, אבל מחר את צריכה ללכת לעירייה ולקבל אישור על הפירמידה שיש פה (כך הוא קרא לסטנדים שלנו)".

האירוע הזה עבר בסדר, המתרגלים ביצעו את התרגילים ו"ניקו" את המקום שבו מתרכזים הסינים, וכמה סינים חתמו. אבל אני קיבלתי מכה גדולה.

באותו יום ביקשתי ממטפח עמית לצלם את הסטנדים כדי שאוכל לצרף את זה לפנייה לעירייה שהם יראו מה אנחנו רוצים לקבל.

חזרתי הביתה ודיברתי עם עצמי: "למה צריכים להיות אצלך הדברים האלה? האישה שמטפלת באישורים שאלה אותך מה את רוצה עוד, ואת לא שמת לב לזה?"

מתוך "יסודות להתקדמות במרץ" – "הנבון":

"הוא נמצא בשליחות השמיים בעולם הזה ובשמיים למעלה. עם מוסריות רבה ולב של חמלה, יש לו שאיפות גבוהות בשעה שהוא מקפיד על פרטים קטנים."

הבנתי בדיוק מה שהמאסטר אומר, שצריך לשים לב גם לפרטים הקטנים.

הלב שלי כבר היה נקי ומסודר והמחשבות היו נכונות, ובינתיים המטפח העמית מסר לי את התמונות שפיתח, וידעתי שעכשיו אני מוכנה לגשת לעירייה. לפני שיצאתי מהבית התקשרת למטפחת עמיתה שעובדת בעירייה שתבדוק בשבילי האם האישה שאני צריכה נמצאת במשרדה. לקחתי את התמונות ולוטוסים יפים, ונסעתי לעירייה.

האישה הזאת בינתיים כבר התקדמה לתפקיד בכיר יותר, וכשהגעתי היא הייתה בפגישה עם הבוס שלה. חיכיתי ושלחתי מחשבות נכונות. ראיתי שהיא חזרה למשרד אבל שהיא עסוקה עם דברים אחרים. אמרתי לעצמי שאני צריכה לחכות עד שהיא תהיה פנויה. כשהיא יצאה מהחדר אמרתי לה שלום, ושאני רוצה לדבר איתה. היא אמרה לי: "עוד 2 דקות תיכנסי ותשבי בכסא שליד השולחן שלי".

כשהיא נכנסה ונתתי לה לוטוסים, היא הייתה מרוצה ואמרה: "זה כל כך יפה". הראיתי לה את האישור והיא אמרה: "האישור שלך הוא עד 31 בדצמבר". אמרתי לה שנכון, הראיתי לה את התמונות של הסטנדים, ואמרתי לה שאני רוצה להחליף מ"דוכן" ל"סטנדים". היא מיד אמרה: "זה יהיה קשה, אבל אני אדבר עם הבוס שלי."

היא לקחה את התמונות והלכה לבוס שלה. אני ישבתי בשקט, בלי פחד, ושלחתי מחשבות נכונות.
אחרי כמה דקות היא חזרה בחיוך ואמרה שהכול בסדר ושהיא עכשיו תכתוב שאפשר להשתמש בסטנדים. קיבלתי אישור .

מצד אחד הייתי צריכה להיות מרוצה, אבל עדיין נותר בי כעס כלפי עצמי: למה אני צריכה לעשות דברים לא כמו שצריך בזמן אמת, ולתקן אותם רק אחר כך?

הרגשתי שאין לי "שִן" כלפי עצמי. אי אפשר לטפח במצב כזה. אחר כך נזכרתי במה שהמאסטר לימד בביאור הפא בחג הפנסים:

"אני לא אוהב כשאתם מאשימים את עצמכם, זה לא מועיל בכלל. אני עדיין אומר את המשפט הזה: אם נפלת, אל תשכב שם, קום מהר!"

באירוע חודש אוגוסט האחרון הגיעו נציגים מהעירייה, נתתי עלונים, הבהרתי להם את האמת והצגתי את האישור. הכול נראה בסדר. אחד השוטרים שאל: אולי אנחנו מפריעים לכם עם האוטו שלנו שעובר במדרחוב? אמרתי שבכלל לא מפריעים. הצעתי להם להתבונן בתרגילים כמה שהם יפים, ואז הם אמרו לנו: "בהצלחה!"

כרגע אנחנו צריכים להמשיך לבוא לתחנה המרכזית עם מחשבות נכונות וחמלה גדולה ביותר כדי להציל כמה שיותר סינים, כאשר אני מרגישה שתיקון הפא מתקרב לסיום.

אני מודה למאסטר ומודה לכל המטפחים על שיתוף הפעולה לאורך הדרך.