שיתוף מתוך ועידת הפאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

ברכות למורה הנכבד,

ברכות לעמיתיי המטפחים,

הצגתי כאן התנסות לפני שנתיים. ההתנסות הייתה על חיי הנישואין שלי ועל הגירושין שעברתי. שיתפתי בהבנות שונות שהגעתי אליהן אחרי הגירושין ובעקבות כך שהתחלתי לטפח. אני זוכרת שכתבתי את ההתנסות תוך שעות ספורות בלי שום קושי. כל הדברים היו מובנים לי, הייתי בטוחה שהבנתי את הכול, את כל מה שעבר עלי.

מתוך הוראת הפא בוועידת הפא של 2013 במערב ארה"ב:

"דברים רבים בתקופת תיקון הפא אינם כה פשוטים, ושום דבר לא חד-ממדי."

בהתחלה הרגשתי שאני יכולה להמשיך עם החיים שלי הלאה, כי הרי הבנתי את כל מה שקרה לאותה תקופה. אבל מכיוון שהתקדמתי בטיפוח, וזווית הראיה שלי השתנתה, היו לי הרבה מאוד הרהורים על האירועים ההם, ולאט נוצרה תחושה שכאילו יש עוד משהו, ועוד משהו שלא טיפחתי.

אחרי הגירושין, היחסים עם בעלי לשעבר השתפרו במידה מסוימת מכיוון שהתחלתי לטפח והתחלתי להסתכל פנימה ולהבין איפה אני טעיתי ובכך הפסקתי להאשים אותו. אבל המבחנים לא איחרו לבוא. אחרי הגירושין כולם ניחמו אותי ואמרו שעשיתי את הדבר הנכון שעזבתי אותו כי יש לו אופי כזה וכזה ודווקא בגלל זה הוא אף פעם לא ימצא לו בת זוג, ואני לעומתו פשוט ההפך הגמור ממנו ולא תהיה לי שום בעיה בנושא זה. בחושבי לאחור, זה באמת ניחם אותי כי האמנתי בזה.

מתוך "ג'ואן פאלון", הרצאה ראשונה:

"במקום העבודה או בחברה אולי יש אנשים שאומרים שאתה רע ואתה לא בהכרח רע; יש אנשים שאומרים שאתה טוב ואתה לא בהכרח טוב."

 יום אחד שמעתי ממישהו שיש לו חברה. אמרתי לעצמי שזה הכל שמועות ועד שאני לא אהיה בטוחה שהאינפורמציה הזאת נכונה, אני לא אאמין . אחרי כמה שבועות, הילדים חזרו מהביקור אצלו ואמרו שהייתה שם בחורה. אז הבנתי שכל זה נכון. באותו רגע הרגשתי שאני מתמוטטת, שאלות נוראיות כמו : איך זה ייתכן ? מי תרצה אותו? וכו' התחילו להופיע. מצאתי את עצמי במצב נפשי קשה מאוד. הייתי לבד עם שני ילדים קטנים והייתי מתוסכלת מכך שלכאורה הוא ממשיך עם החיים שלו ואני תקועה באותה הנקודה ולא ממשיכה לשום מקום. אבל באמת הייתי תקועה, תקועה בטיפוח. הרגשתי איך כל הכעסים שלי כלפיו מחיים את עצמם מחדש, ומבחינת הטיפוח הרגשתי נפילה כואבת ביותר.

החלק הכי גרוע היה שלאט לאט קנאה התחילה למלא אותי. הרגשתי שחומר שחור התחיל לגדול אצלי בתוך הגוף, חומר שסותם והורס כל דבר שנקלע בדרכו.

מתוך "ג'ואן פאלון", הרצאה שביעית :

"הנושא הזה של הקנאה רציני מאוד, כי הוא נוגע ישירות בשאלה האם נוכל לטפח לשלמות. אם הקנאה לא מסולקת, כל מה שהאדם טיפח הופך להיות פגיע מאוד."

המשכתי לטפח וללמוד והופיעה אצלי מחשבה מכיוון שהמורה מקדיש פרק אחד ב"ג'ואן פאלון" רק לנושא הקנאה, אני פשוט חייבת לעשות משהו, אסור לתת לזה להרוס אותי.

תפסתי את עצמי ואמרתי לעצמי בלב שלם ושקט משפט אחד: לכל אחד יש גורל משלו. פתאום  משהו נפרץ הן במחשבתי והן בגופי. הרגשתי הקלה משמעותית שבעצם הלכה והתגברה עם הזמן . מחשבה נכונה אחת בלבד דרושה כדי לשנות ולהפוך הכל.

מתוך "ג'ואן פאלון", הרצאה חמישית:

"מחשבה נכונה אחת תכניע מאה עוולות"

המחשבה הזאת הייתה כל הזמן איתי, לאן שהלכתי היא הלכה איתי. בכל פעם שדיברתי איתו, המחשבה הזאת הייתה שם. הנוכחות התמידית שלה הביאה לשיפור משמעותי ביחסים ביני לבינו, כמו גם ביני לבין ההורים שלו. אמא שלו פתאום חידשה את הקשר איתי והקשר שנוצר היה אפילו יותר טוב מאשר בזמן שהייתי נשואה שבן שלה. ואז הגיע עוד מבחן. הוא הודיע לי שהוא מתחתן. שמחתי מאוד בשבילו, שמחתי מכל הלב. אני בעצמי הופתעתי מכך, לא ציפיתי שאני יכולה לשמוח בשבילו. תמכתי בו לחלוטין – מאחורי הקלעים. ההרגשה הזאת הייתה מדהימה, עילאית, משהו שבלתי ניתן לתיאור על ידי השפה האנושית. הילדים התחילו יותר לבקר אצלו וגם אצל ההורים שלו. נוצרה תמיכה מוחלטת ביני לבין משפחתו.

אני זוכרת שפעם אחת באתי לקחת את הילדים מההורים שלו. תמיד הכרתי אותם  כאנשים שמדברים בדרך כלל בקול רם, לפעמים מתווכחים ביניהם ואפילו צועקים אחד על השני. במקרה זה נתקלתי במצב שונה לחלוטין. ברגע שנכנסתי אליהם הביתה, הרגשתי מן שלווה כזאת, הרמוניה מוחלטת, ראיתי שכולם מחייכים אחד לשני ואין אפילו קצה חוט של וויכוחים או צעקות. לא האמנתי למראה עיניי.

מתוך הוראת הפא בוועידת הפא במזרח ארה"ב, לי הונג-ג'י, ניו יורק, 27-28 במארס 1999 :

"אתה רואה איך השתנית – כל השינויים שהתרחשו שהם מעבר לדמיונות הפרועים ביותר שלך – או [שאתה רואה ש]שלפו אותך החוצה מתוך הגיהינום, ניקו אותך, ואפילו נתנו לך את כל הדברים המרהיבים האלה. איך אתה יכול שלא לבכות?"

ובאמת הזלתי דמעה. מאז כל פעם כאשר אני באה לשם, המצב הוא אותו המצב – הרמוניה.

עקב המציאות הזאת שנוצרה יכולתי גם כמובן לעשות הבהרת אמת לו, לאשתו החדשה ולהוריו. וזה היה החשוב מכל. הגיע רגע מסוים שבו שאלתי את עצמי, מהי בעצם הצלה אמיתית?  מחשבה חלפה בראשי שהצלה אמיתית זהו תהליך בו מגיעים ממצב של קונפליקטים, וויכוחים, כעסים בלתי פוסקים למצב בו הכל מתנקה, הכל הופך להיות טהור וזוהר. מתרחש קירוב לבבות והבן אדם פתאום אומר לך עד כמה חשוב להיות אדם טוב בעולם הזה. זה מה שאמא שלו אמרה לי. הרגשתי פתאום שכל העולמות העומדים מאחורי, מאחורי בעלי לשעבר ומשפחתו – הגיעו למצב של שקט ושלווה, הרמוניה.

אבל עם כל השינויים שהתרחשו, עדיין היה חסר משהו. משהו בתוכי לא היה שלם. לא יכולתי לקבל את עצמי, משהו עמד שם והפריע. המשהו הזה התבטא בצורת  קארמת מחלה שסבלתי ממנה יותר מ-10 שנים. היו לי בעיות חניכיים שפתאום הופיעו בשנת 2004. עשיתי המון טיפולים וביקרתי הרבה רופאי שיניים ביניהם מומחים, עשו צילומים, ערכו בדיקות ולא מצאו כלום. אחרי כל טיפול הבעיה הופיעה שוב וכך המצב כל פעם חזר על עצמו. האמת כאשר התחלתי לטפח בשנת 2010, לא ידעתי מה לעשות בנושא זה. הבנתי מצד אחד שזה משהו שאני צריכה לחפש בתוכי, מצד שני היה לי קשה מאוד כי זה הפריע לי מאוד. בשנת 2010 בכל זאת עשיתי טיפול נוסף, אבל זה לא עזר. ואז החלטתי שאני לא הולכת לטיפולים יותר, יהיה מה שיהיה, אני תלמידת דאפא  ואני אמצא את הסיבה לבעיה בדרך אחרת. אני השתדלתי מאוד לעשות את שלושת הדברים שהמורה מבקש מאיתנו, ניסיתי להסתכל פנימה, להבין איפה הבעיה, אבל כל מה שעשיתי לא עזר. שיתפתי זאת עם כמה מטפחים, והדעות היו לשני הכיוונים. היו שאמרו לי שאין בכך כל רע שאני אלך לטיפול, ואחרים אמרו שאני לא צריכה לטפל בכך, שזה ניקוי וזה יעבור בעצמו. הזמן עבר, והבעיה רק החמירה. החזקתי במחשבות הנכונות עד כמה שיכולתי. כל פעם חשבתי על קטע אחד מג'ואן פאלון, הרצאה שניה:

"אני אומר לכולם שלא חשוב כמה רב הוא חוסר הנוחות שלכם, עליכם להמשיך ולבוא להרצאה. ברגע שתיכנסו לכיתה, כל הסימפטומים שלכם ייעלמו ולא תהיה כל סכנה. יש לציין עניין אחד: לא חשוב כמה אתם סובלים מה"מחלה", אני מקווה שתתמידו לבוא, כיוון שקשה להשיג את הפא. כשאתה מרגיש עוד יותר גרוע, זה אומר שדברים יתהפכו אחרי שיגיעו לשיא, כל גופכם יטוהר, וזה חייב להיות מטוהר לחלוטין. שורש מחלתכם כבר סולק ומה שנשאר הוא רק מעט הצ'י השחור שייצא בעצמו ויגרום לכם למעט קושי ולמעט סבל. אסור שלא תסבלו בכלל."

הייתי חוזרת על המשפטים האלו במחשבתי, וזה חיזק את המחשבות הנכונות שלי.

בסוף שנה שעברה אני ועוד כמה מטפחים החלטנו שאנחנו נוסעים לראות את ה-Shen Yun בפרנקפורט במרץ השנה. עלו בי חששות, איך אני נוסעת במצב כזה, במצב שבו קשה לי לדבר אפילו. ברגע זה כמובן כל מחשבות הנכונות נעלמו. ראיתי שאני לא מצליחה להתמודד עם זה, לא מצליחה לפרוץ את זה, שזה פשוט גדול ממני.

החלטתי שאני הולכת לעשות טיפול אצל הרופא. כמה ימים לפני שהייתי אמורה ללכת לטיפול, קיבלתי שיחת טלפון מחברה שלי שהיא לא מטפחת. דיברנו על כל מיני דברים והתחלנו לדבר על בעלי לשעבר ועל היחסים ביני לבינו בזמן הנישואין. האמת, זאת לא הפעם הראשונה שדיברתי איתה על זה, והיא כבר הכירה את כל הסיפור. אבל הפעם זה היה שונה. הייתה הרגשה שמובילים אותי לשיחה הזאת בכוונה. התחלתי לספר לה פעם נוספת על הוויכוחים והריבים הבלתי סופיים שהיו בינינו, וגם על כך שברוב המקרים פשוט הייתי בורחת מהוויכוחים האלו לחדר אחר, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם המצב. ואז היא אמרה לי :"את פחדת מוויכוחים, פחדת מהמצב הזה ולכן ברחת", עניתי לה :"כן קרוב לוודאי…" ואז באה התשובה בצורת רעם ביום בהיר : "פחדתי מעצמי". אני כבר לא זוכרת האם אמרתי זאת בקול רם או שזה הופיע במחשבתי. השיחה המשיכה עוד קצת, אבל אני כבר לא הייתי שם, לא שמעתי אותה, הייתי במקום אחר. השיחה הסתיימה ופתאום הרגשתי כמו זרם חשמלי חזק שעובר בכל גופי מהראש ועד קצות אצבעות הרגליים. הזרם היה עד כדי כך חזק, שלא יכולתי לזוז מהמקום. בדיוק הייתי בעבודה ועמדתי מחוץ לבניין בו אני עובדת והייתי צריכה להיכנס פנימה, ולא יכולתי לזוז.

מתוך הוראת הפא בוועידה בשווייץ, לי הונג-ג'י, 5-4 בספטמבר 1998, ג'נבה:

"סבל שניתן לראותו, שהוא על פני השטח, לא נחשב יותר מדי. מה שבאמת מייסר זה הסבל שקורה כשאתם גודעים ושוברים החזקות – זה הזמן שזה כואב הכי הרבה. אז הסביבה המסובכת הזאת מספקת את התנאים הטובים ביותר, ומאפשרת לכם לטפח לרמות גבוהות. ומצד אחר, כוחו של הדאפא הזה יכול להתגלות רק באותם מצבים הכי קשים."

לאחר שהמצב נרגע קצת, נכנסתי פנימה לבניין, ושמעתי קול בראש שלי שאומר לי: "אל תלכי לרופא לעשות את הטיפול". ואז באה המחשבה האנושית שלי שאמרה בתגובה, שאני כן אלך לטיפול, יש לי כבר תור שנקבע, ואני לא אבטל אותו. וזה מה שעשיתי. אחרי הטיפול הבעיה שהייתה קיימת אצלי כל כך הרבה שנים, לא חזרה יותר.

מתוך הוראת הפא בוועידה בשווייץ, לי הונג-ג'י, 5-4 בספטמבר 1998, ג'נבה:

"אתם תשיגו את הכול כל עוד תטפחו. אך האם אתם יודעים כמה מהדברים שלי משולבים לתוך מה שאתם משיגים? (מחיאות כפיים) כמובן, אני לא רוצה לדבר על דברים אלה שקשורים אלי. אני רק רוצה להגיד לכם שעליכם להוקיר את מה שהמאסטר שלכם לקח על עצמו ומוציא לפועל! עליכם לפעול היטב בטיפוח. אל תחמיצו את ההזדמנות הזאת."

פחד, זה מה שהיה שם. הוא היה קיים שם כל כך הרבה זמן, מסתתר היטב בתוך תוכי. מתמרן בי בכל הדרכים האפשריות. אנחנו תלמידי דאפא לא צריכים לפחד משום דבר, יש לנו את המורה ואת הדאפא, יש לנו את הדברים הכי יקרים שבן אדם יכול לקבל. אני אומרת שאין מקום יותר לפחד הזה בתוכי, אני  מתרגלת ולומדת, הפא בתוכי, אני בתוך הפא, האם יש משהו שיכול להפריע לי בדרכי?

אני מודה שלא הייתה לי מספיק אמונה בדאפא, העדפתי את המחשבה האנושית שלי על פני מחשבה נכונה והלכתי לטיפול. המבחן הזה היה קשה, אבל אני קמה וממשיכה הלאה. כל דבר שקורה לנו הוא טוב, הוא בשביל הטיפוח, הוא בשביל לחשל אותנו.

שיתוף פעולה – לשמוע את האחר

לפני כמה חודשים עשינו פעילות בבאר שבע באחד ממרכזי הקניות. רעיון לפעילות נולד אצל מטפחת עמיתה ששמה על הכוונת את המקום הזה כמקום מאוד מיוחד ושונה משאר הקניונים בעיר. אני בדרך כלל מבקרת באחת החנויות שם ובעל החנות מכיר את כל העניין של הרדיפה ומאוד מתחבר לעניין. פעם באתי לשם ודיברנו והוא פתאום מציע לי שאני אלך לדבר עם ההנהלה ולבקש אישור לעשות פעילות גדולה במקום. האמת, באותו רגע לא הייתי כל כך מוכנה, אבל אמרתי לעצמי שאם אני לא עושה את זה עכשיו, קרוב לוודאי שאני אפספס את ההזדמנות. הלכתי לכיוון משרדי ההנהלה, דפקתי בדלת, נכנסתי ונפגשתי עם סגן המנכ"לית של המקום. הצגתי לו את העניין, הוא היה מאוד חיובי ואמר שמבחינתו אין בעיה אך צריך לקבל אישור סופי מהמנכ"לית של הקניון. ניסיתי לקבוע איתה פגישה במשך אותו שבוע, אך בלי הצלחה. שיתפתי זאת עם מטפחת עמיתה והחלטנו שאנחנו הולכות לשם בלי לקבוע פגישה מראש. למדנו ושלחנו מחשבות לפני. באנו לשם, פגשנו את הסגן, הוא התחיל להתנצל שכביכול שכח אותנו, ואמר שהמנכ"לית מאוד עסוקה וצריך לקבוע פגישה בכל מקרה. אנחנו החלטנו שנחכה קצת במשרד ואולי היא תתפנה ונוכל לפגוש אותה. בזמן שחיכינו, עשינו הבהרת אמת לאנשי המשרד.

בזמן שעשינו הבהרת אמת למזכירה, פתאום שמתי לב מהמטפחת העמיתה אמרה לה דברים שאני לא הסכמתי איתם. מיד עלה הרצון להעיר לה, וזה כבר עמד על קצה הלשון אך אמרתי לעצמי שאסור לי להתערב, אני צריכה לשתף פעולה באופן מלא. הרגשתי שאני משחררת את ההתנגדות , שאני תומכת באופן מלא במטפחת שעומדת לידי וראיתי איך פתאום דווקא המילים שהתנגדתי להן ממקודם, השפיעו על הבחורה שישבה מאחורי הדלפק, ראיתי עד כמה המילים האלו עזרו לה להבין את העניין.

מתוך לימוד הפא בוועידת הפא הבין-לאומית של 2009 בניו-יורק רבתי, לי הונג-ג'י – ה-7 ביוני,  2009:

"כל עוד המחשבות הנכונות שלכם, כתלמידי דאפא, ייעשו קצת יותר חזקות ותשתפו פעולה קצת יותר טוב עם פחות קונפליקטים, הכוח של מאמציכם להציל אנשים יגדל."

בסופו של דבר, לא הצלחנו באותו היום להיפגש עם המנכ"לית וקבענו פגישה ביום אחר. לפני הפגישה שיתפנו כמה מטפחים לגבי כל העניין, והם הביעו ספק בדבר ואמרו שבדרך כלל בקניונים לא מרשים פעילויות של חלוקת פליירים. הרגשתי מבפנים שהספק הזה מתחיל להשפיע גם עלי. התחלתי לחשוב ומה יהיה אם באמת לא נקבל אישור, מה נעשה אז?

שלחתי הרבה מחשבות נכונות. ברגע מסוים שאלתי את עצמי, מה בעצם כרגע המטרה העיקרית שלנו? המטרה העיקרית היא להבהיר אמת למנכ"לית של הקניון, להציל אותה, ואז כל שאר העניינים יסתדרו בעצמם.

מתוך ההתקדמות במרץ 1, "ללמוד את הפא":

"זכרו: צריך להיות במצב כזה שאינכם רודפים אחרי שום דבר וכך תשיגו באופן טבעי."

הלכנו לשם ביום של הפגישה. היא קיבלה אותנו מאוד יפה, הקשיבה בתשומת לב. היה שם שיתוף פעולה מלא ביני לבין המטפחת העמיתה, הקשבנו אחת לשניה, עזרנו אחת לשניה פשוט היינו שם אחת בשביל השנייה. כל זה היה מכוון אל המנכ"לית ומנהלת השיווק שישבו בחדר. בסופו של דבר המנכ"לית אישרה לנו לערוך את הפעילות במקום, בעצם כל דבר שביקשנו ממנה, היא אישרה.

מתוך הרצאת הפא במנהטן, לי הונג-ג'י – 26 במארס 2006, ניו יורק:

"אם אתם מסוגלים לשמור על חמלה בלבכם כשאתם מתקשרים עם האדם, לא משנה מה הגישה שלו, אז בעומק הנשמה שלו, או בצד היודע של הישות שלו, הוא יבין."

ההכנות לפעילות היו מרובות, אך הכנו הכל בזמן, וכולם שיתפו פעולה. ביום הפעילות, כולם הגיעו וראיתי את הרצון של כל אחד ואחד להיות שם. האנשים במקום קיבלו את העניין מאוד יפה, הייתה אוירה מאוד חיובית.

היה מקרה אחד במהלך הפעילות שהשאיר עלי רושם חזק. עמדנו שלושה מטפחים, וניגש אלינו זוג והתחילו ישר לשאול שאלות רבות על הרדיפה, כגון: למה דווקא מדברים על סין? למה לא מדברים על נושאים בוערים שקשורים לישראל? וכו'. שני המטפחים שלצידי התחילו להסביר ולענות לשאלות שנשאלו. אני עמדתי והתבוננתי מהצד. ראיתי ויכוח אחד גדול, כאשר ככל שהמטפחים ניסו להסביר יותר, האנשים שאלו שאלות רבות וקשות יותר. מצד אחד ראיתי את הרצון העז של המטפחים להבהיר את האמת ולהציל את האנשים ומצד שני מרוב הרצון הזה, המטפחים לא שמעו אחד את השני. זה נמשך כמה דקות ואז הזוג אמר שהם מבינים ושהם תומכים בנו ועזב את המקום. היה חסר משהו במה שהם אמרו. הבנתי דבר אחד, כאשר מטפחים מתחילים להתווכח ביניהם, הם הופכים לאנשים רגילים ששולחים את ההחזקות שלהם שיובילו אותם, ולכן מי שמדבר במקרה כזה זה הצד האנושי ולא המטופח.

מתוך ועידת הפא הבין-לאומית של 2012 בבירת ארה"ב, לי הונג-ג'י, 14 ביולי 2012 – וושינגטון די סי:

"כששום דבר כבר איננו מתאים, אדם נחשב למדהים רק אם הוא יכול לעשות את זה. הוא חייב, בתוך הקשיים והסבל, ותחת ההשפעה של מערך של קארמה ושל מושגים שנצברו במשך גלגולים רבים, ואשר משמשים לקבור אותו, להצליח לזהות את הפא, לטפח, ולחזור, כמו גם להצליח להבין מה מתרחש כשהדאפא מציל אותו. זה באמת קשה. אלו הן הנסיבות שאנו עומדים מולן. וזו הסיבה מדוע על תלמידי הדאפא לא רק לטפח את עצמם היטב, אלא גם למלא את המשימה ההיסטורית שלהם: להציל ישויות חיות."

אנחנו צריכים לדרוש מעצמנו כמה שיותר , לטפח  היטב ולעזור למסטר להציל ישויות חיות בזמן קריטי זה של תיקון הפא

כל מה ששיתפתי כאן אלו הן הבנותיי במהלך תהליך הטיפוח שלי. נא העירו בחמלה על כל דבר שאינו תואם את הפא.

אני רוצה להודות למורה הנכבד שלנו, שתמיד נמצא שם, ועוזר לנו אפילו ברגעים שנראים לנו חסרי תקווה, תודה לך המורה הנכבד!

ותודה לכם עמיתיי לטיפוח!