שיתוף מתוך ועידת הפאלון דאפא השתיים עשרה לשיתוף התנסויות בישראל

מורה נכבד, עמיתים יקרים,

טיפוח בנושא הכלכלי של משפחתי

אני מטפחת בדאפא כבר 9 שנים. בשנים האחרונות היו לי חובות רבים וקושי לשלם תשלומים חודשיים.

כשקיבלתי חשבונות לתשלום, או כשהייתי צריכה לברר למה חזרו צ'קים, הייתי מקבלת דפיקות בלב. גם לא רציתי להתעסק בזה בכלל. אמנם לא הזנחתי, וטיפלתי בדברים, אבל הלב שלי צבר מתח. היה לי מינוס קבוע בבנק. לא היה לי כסף להגיע לפגישות לימוד, ובטוח שלא לנסוע לוועידה בחו"ל.

היו שבועות שלא היה אפילו שקל בכיס, והיינו צריכים לאסוף מכל הכיסים מטבעות כדי לממן נסיעה
של הבן הצעיר שלי לאימון כדורסל.

נהגתי לשאול את עצמי למה קיבלתי את הסביבה הזאת, סביבה שהיא יותר מדי קשה. אני מבינה שהטיפוח בחוק הגדול מיועד לכך שסביבת הטיפוח והשינויים צריכים להיות מיועדים לשיפור הלב שלי. אז למה הייתי צריכה להיות בתוך מצב קבוע של מועקה בלב?

עם כל זאת לא היינו רעבים. היינו לבושים והמשכנו את חיינו באורח יחסית תקין. לכן יחסית הסכמתי עם המצב, אבל הילדים שלי ואנשים אחרים קרובים לא היו מרוצים בכלל מהמצב. הייתי תמיד אומרת לכולם: "קשה, אבל אני עומדת בזה, אני ממשיכה לטפח והטיפוח שלי מתקדם. אני מצליחה לא לקנא באחרים, ולא לרסן קנאה זה הדבר הכי קשה". אבל ילדיי אמרו לי: "את כזאת, אבל אנחנו אחרים".

זאת הייתה מעין גישה "יהודית" שבה יש צניעות בחיים וגם "הכול לטובה". וגם חשבתי שהגישה הזאת היא גישה מחנכת כלפי הילדים שלי. אבל בלב עמוק הבנתי שמשהו לא נכון ומדי פעם המחשבה העמוקה הזאת התעוררה אבל דחיתי אותה.

הילדים שלי לא שוכנעו בכלל מהגישה שלי, וגדלו במתח: שני הבנים הגדולים שלי לא היו רגועים, ושילמו מחיר אישי וחברתי. הבת הגדולה יצאה לעבודה כאו-פר וגרה אצל המשפחה שעבדה בה.

שתי הבנות האחרות היו חייבות להיות בפנימיות. הבן הצעיר ביותר נכנס ללחץ מכל בזבוז ורצה לעזוב את חוג הכדורסל כי זה עולה כסף. למעשה, בתוך המצב הזה הילדים שלי דווקא גדלו כשהם נאחזים יותר בדברים גשמיים, לא הצלחתי להעניק להם יותר רוחניות, לגדל אותם לאווירה של אמנות וכו'.

אני מקבלת קצבה מהמדינה וכל הכנסה שלי הייתה מפחיתה או מבטלת את הקצבה. הפתרון היה רק להשלים הכנסה עם עבודה חלקית בתשלום מזומן, כי סוג זה של עבודה לא סותר את החוק. עבודות מזדמנות חוקיות כאלה קיבלתי רק מעט.

כל זה היה המצב עד בערך סוף מאי השנה.

אז התחלתי לחשוב ברצינות על המצב שלי. כי הבנתי שהילדים בסופו של דבר לא גדלים באופן הרמוני. כמו כן הבנתי מהמאסטר שתלמידי דאפא לא צריכים להיות עניים.

המאסטר לימד בפגישת "האפוק טיימס":

"אם תוכלו באמת להשיג זאת, זה יעשה אותי למאושר ביותר. אין לי חששות כלשהן לגבי תלמידי דאפא המרוויחים הרבה כסף. אהיה מאושר כשהעסקים שלכם יגדלו אף יותר ויהיה לכם עושר גדול ורב. הדאגה היחידה שלי היא אם לא תשיגו זאת. אם לכולכם היו אמצעים כספיים עצומים, האם לא היה לכם כוח רב יותר לתעל אותו לדברים האלה שתלמידי דאפא עושים כדי לאמת את הפא? האם זה לא יהיה יוצא מן הכלל? מעולם לא אמרתי לכם להיות כמו המטפחים האלה שוכני הרים, המעדיפים להיות חסרי כל. זה בגלל שאינכם יכולים להיות כך כאשר הטיפוח שלכם מתנהל בחברה האנושית הרגילה. מעולם לא אמרתי לכם להיות כך. להפך, אני תמיד אומר שטיפוח של הדאפא נעשה באופן שמתאים בצורה מקסימלית לדרך של החברה האנושית הרגילה."

המחשבה הזאת נעשתה ברורה אצלי, ואמרתי בלב: "אני לא מקבלת את התכנונים של הכוחות הישנים. צריך להיות לי כסף לכל דבר שאני צריכה: לנסיעות, לילדים, לאוכל ולכל דבר".

ואז קיבלתי שיחת טלפון ממישהי שאני מכירה שאמרה לי: "אני צריכה לנסוע לחודש לחו"ל. אולי את יכולה לעבוד במקומי?" היא טיפלה באישה מבוגרת שהכרתי שהיא מוזיקאית ועיתונאית, שחיברה ספר מוזיקה לילדים שנעזרתי בו לפני כמה שנים ללמד את ילדיי מוזיקה. כשקיבלתי את הבקשה הייתה לי מחשבה של חשש ולא מיד הסכמתי. כי דווקא בזמן ההוא נכנסתי לסדר-יום מסוים שהחל עם תרגול ולימוד פא קבוע בבקרים. סדר היום הזה ממש התאים לי כי בבוקר אני פרודוקטיבית. אחרי הצהריים אני צריכה להיות עם הילדים. העבודה שהיא הציעה לי הייתה בבוקר, אבל הייתה לי ידיעה פנימית שאני צריכה להסכים בלי מחשבות מיותרות, ואני חשבתי שבסדר, חודש אני אחזיק מעמד. כך קיבלתי כל שבוע כסף מזומן וכל המשפחה החלה לנשום לרווחה. אחרי חודש המכרה שלי לא רצתה בכלל לחזור לעבודה, אפילו לא לעבודה חלקית. וכך יצא שאני המשכתי לעבוד באופן קבוע ממש קרוב לביתי. כמו כן, דרך המכרים של האישה שטיפלתי בה ושל בעלה הכרתי אנשים אחרים שיכולתי להבהיר להם את האמת, כולל אנשים מתחום התרבות בישראל.

כך מה שקרה הוא שקודם כל הג'ו-אי-שה שלי התעורר להבין שהוא צריך לדחות את התכנונים של הכוחות הישנים, ואחר כך כנראה הפו-אי-שה סייע לי להבין שעליי לקבל את העבודה הזאת חרף החשש הראשוני שלי והרצון המיידי לדחות אותה.

ב"לימוד הפא בועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004" המאסטר עונה לתלמיד בנושא הכלכלי:

"המאסטר: "הבעיה הזו אכן קיימת, אבל לעתים היא מעשה ידינו, או החסרה שלנו שלא לקחנו את כל הדברים בחשבון, שגורמים לדברים האלה להתרחש. תלמידי הדאפא צועדים בנתיב ישר באימות הפא והם מצילים את כל הישויות, אז כל ההיבטים של הנתיב הזה, כולל התנאים הכספיים, כולם צריכים להיכלל בזה. אם אתם לא פועלים היטב בהיבט מסוים, הרוע ינצל את הפרצה. בכל דבר, כל עוד אתם עושים אותו היטב הכול ישתנה."

מלב אנוכי ללב של חמלה

לנושא הזה הגעתי דרך הבן הצעיר ביותר שלי, שעכשיו הוא בן 12. כל פעם שהוא היה בבית, הוא היה נכנס לחדר שלי בכל מיני שעות ומבקש שירותים קטנים, כמו כוס תה, כמו קורנפלקס עם חלב – דברים פשוטים שהוא יכול לעשות לבד, אבל רצה שאגיש לו. הוא לא היה מפריע אף פעם כשהייתי בלימוד פא, בתרגילים או בשליחת מחשבות, אלא רק כשאני כותבת מאמרים לא"ט. כשהוא הגביר את תדירות הבקשות, אני רק הרגשתי שמפריעים לי והייתי מתגוננת: "חכה לי עוד רבע שעה" "תן לי לגמור את המשפט", או "זה כל כך פשוט, תעשה לבד בבקשה". אבל אחרי שהוא היה יוצא, כל הריכוז שלי היה נעלם והייתי נכנסת למחשבות איך להסביר לעצמי למה זה קורה לי בדיוק ברגעים שאני הכי מרוכזת בעבודה ולא רוצה להפסיק, ומה הוא בעצם רוצה ממני.

הבנתי רק שהוא בודק אותי מי חשוב לי יותר, העבודה או הוא.

כל פעם שזה היה קורה, הייתי מנסה לעשות מהר את מה שהוא או ילדיי האחרים ביקשו, כדי שאוכל לחזור מהר מהר לעבודה שלי וכל פעם הייתי צריכה לכבוש את אי הרצון שלי. כל כך הצטערתי שהם לא מבינים שהם מספיק גדולים לעשות את הדברים האלה ושאני עסוקה מאוד באמנות שלי, והייתי צריכה כל פעם לרסן את אי הרצון שלי. כך הייתי דואגת להם, אבל עושה הכול מהר מהר.

הרגשתי לא נוח כל פעם שזה קרה. כמו כן, כל פעם שהייתי לומדת את ההרצאה התשיעית בספר, הייתי מרגישה לא נוח עם מה שהמאסטר מלמד שם:

"יש אנשים שייאבדו את מזגם אפילו כשהם מחנכים ילדים, ופשוט צועקים עליהם ועושים סצנה. אין צורך להיות כך כשאתה מחנך ילדים, ואין עליך עצמך להתרגז באמת. עליך לחנך את הילדים עם היגיון כך שבאמת תוכל לחנך אותם היטב."

תמיד השתדלתי לפעול לפי הפא, לא כעסתי, אבל הצטערתי על זה ובלב הייתה לי אכזבה. אבל זאת לא הייתה אכזבה שלי, זה לא היה אני ולא היה לב של מטפחת. בהרצאה שישית המאסטר מלמד:

"בכל הסביבות עלינו להיות טובים ונדיבי לב לאחרים, שלא לדבר על בני משפחתנו. עלינו להתייחס לכל אחד באותה דרך. עלינו להיות טובים להורינו ולילדינו ולהתחשב באחרים בכל מובן. לב כזה אינו אנוכי, הוא לב של נדיבות ושל טוּב, זוהי חמלה."

החלטתי להיות עם לב פתוח וטוב לכל בקשה של הילדים, ולא לעשות את זה מהר מהר. אם מישהו מהם יבקש משהו, אני לא אתייחס אליו כילד שרוצה ממני משהו, אלא אתייחס עם כל הלב. החלטתי שאם אקום באמצע עבודה על כתבה, לא אאבד שום ריכוז, וכשאחזור לכתבות שלי אוכל להתרכז.

זה דרש לחזק את הג'ו-אי-שה שלי, ולא להגיב מיידית עם מחשבה אימפולסיבית לא שלי כמו "כל הזמן מישהו מפריע לי" או: "עכשיו אני אאבד את הריכוז". החלטתי שאף אחד לא באמת מפריע לי.

הבנתי גם שכשהבן שלי נכנס הוא לא צריך תה אלא צריך אמא. מהרגע שהבנתי את כל זה, הפסקתי לכעוס על ההפרעות, והייתי מכינה את התה לבן שלי עם "אמת, חמלה וסובלנות" ועם רוך.

הילדים שלנו הם הסיסמוגרפים שלנו. הם מראים לנו כל זיוף. כשסילקתי את ה"מהר, מהר", הייתה לזה השפעה טובה. במצב הזה כשהבן שלי היה נכנס לבקש משהו ובאמת לא יכולתי לקום באותו רגע, אז היות שההתנהגות שלי השתנתה בגדול, הוא היה מקבל כשאמרתי שאני באמת לא יכולה באותו רגע.

כך למדתי להתייחס לילדים לא כילדים אלא כאנשים. כשלמדתי את זה, גם הפסקתי עם הטענות והציפיות של הורה רגיל כלפי הילדים. הבנתי שכל אלה היו תוצרת הכוחות הישנים בתוך חבית הצביעה של החברה הרגילה והם לא אני בכלל.

ענווה מול עצמי ומול מטפחים עמיתים

ההבנה שלי היא שבשביל ענווה צריך להיות ערניים להתנקות כל הזמן מהתפרצויות קטנות של להראות את עצמי, ושל התפארות מיותרת ורצון למחיאות כפיים כשעושים דבר באופן טוב.

ענווה מבחינתי זה להיות עם תשומת לב לאחר, ללא תוכחה, ובמיוחד כשאתה לא מסכים עם מישהו או לא אוהב איך הוא מתנהג. בלי תחרות ובלי קנאה.

בילדותי התחנכתי אצל סבא שלי שהיה קומוניסט, ועבד בתפקיד בכיר במפעל גדול. כשהוא יצא לפנסיה הוא הקדיש את כל זמנו לגדל אותי. הוא תמיד אמר "אני עושה הכל עם שאיפה להצטיינות". מזה הבנתי שכך צריך להתנהג, שאני צריכה להראות כמה מצוין עשיתי, ואז אני מחכה או לתוכחה או למחיאות כפיים. גדלתי עם קונטרול תמידי של סביבה קפדנית שמורגלת לתחרות אכזרית – מאפיינים של המק"ס (המפלגה הקומוניסטית הסינית).

כאשר למדתי בבית ספר למוזיקה. לפני כל מבחן הייתי מקבלת חום, הייתי נכשלת ומקבלת עוד פעם חום ומחלות, עד שעזבתי את לימודי המוזיקה.

השאיפה למצוינות והחשש מתחרות הפריעו לי מאוד בעבר. כשהתחלתי לעבוד בא"ט ברוסית היו לי מצבי רוח בהתאם למשובים, אבל לא הייתי כועסת על אף אחד ומסלקת כל מחשבה כזאת. השתדלתי גם לא להיות מעורבת בדברים שאחרים עושים כדי לא להיגרר לתחרות. אבל כשהייתי שולחת מאמר למגיהה, הייתי מקבלת תיקונים רבים, והייתי מקבלת את מה שהם עשו כדי לא להיכנס לוויכוחים. אבל לא התייחסתי בכבוד לאלה שתיקנו לי, ואחרי שהגשתי את הכתבה המתוקנת, אחרי שהוא פורסם, הייתי נכנסת למאמר, מוצאת בו הרבה מקומות לשפר עוד יותר, והייתי עושה את זה בשקט ובלי להגיד לאף אחד.

המגיהים גילו את זה ונפגעו מזה שעשיתי את זה מבלי לשתף אותם שאני עושה את זה. העורכת הראשית פנתה אליי ואמרה שזה לא בסדר. התבקשתי לא לשפר אחרי הפרסום.

נשארתי עם שאלה: המטרה שלנו היא שהמאמר יהיה יותר טוב. מה בעצם עשיתי?! רק שיפרתי. למה לא להמשיך לעשות את זה?

אחר כך הבנתי שאנשים רגילים כל הזמן נמצאים בוויכוח אם צריך כך או כך. זה כבד ומסובך. אצלנו לא צריך להיות כך, ואילו אני מסבכת הכול כמו אצל אנשים רגילים. כמו כן גיליתי שאני עושה את זה רק לכתבות שלי, אז אם באמת אני רוצה לשפר, למה לא אכפת לי מכתבות אחרות. הבנתי שהייתה לי החזקה לכתבות שלי.

כשהבנתי זאת, פתאום הרגשתי שאני בתור מטפחת חייבת כן לכבד אותם, ולא לפגוע בהם. לכן אני חייבת לסמוך עליהם ולא צריכה לעבור אחריהם. הייתי מקבלת מהם את הכתבה המתוקנת, עושה "העתק-הדבק" ומגישה לאתר. מרגע שהפסקתי את ההרגל לתקן אחריהם, הם התחילו לעשות את עבודתם טוב יותר, והכול היה תקין בינינו במשך שנתיים.

אבל כשעבר זמן, לפתע נוצר קונפליקט מוזר ביותר: הכנתי כתבה ושלחתי אותה כרגיל למגיהה. אחרי שהכתבה חזרה מתוקנת, העתקתי אותה כרגיל מבלי אפילו להסתכל על התיקונים, והגשתי את זה לאתר האינטרנט. אחרי רבע שעה המגיהה שולחת לי מייל פרטי "את שוב שמת את הכתבה שלפני התיקון. שוב את מרמה?"

מיד רצתי לבדוק כמובן. ראיתי שהכול תקין ואין שום סיבה שהיא תגיד לי כך. לא הבנתי כלום. ניסיתי להירגע והתחלתי להתגונן. כתבתי לה שמזמן אני לא עושה תיקונים אחריהם ושאני סומכת מכל הלב על העבודה שהם עושים. היא המשיכה לכעוס ואמרה לי שאני משקרת. נדהמתי תדהמה של אדם רגיל. הייתי בהלם. אבל מהר מאוד אמרתי לעצמי ששום דבר לא קורה לתלמיד דאפא במקרה. אמרתי לעצמי: אם אומרים לי כך אחרי כל כך הרבה זמן אחרי שויתרתי על ההחזקה לכתבות שלי והפסקתי לתקן אחרי המגיהים, אז יש לי בעיה. אז אני כנראה כן מרמה. הבנתי מיד גם איפה אני מרמה: כי אני לא מעריכה באמת את העבודה של העמיתים שלי. לא אכפת לי מה הם עוברים ואיזה קשיים יש להם. אני לא אדישה לפרויקט, אבל כן אדישה לאנשים, למטפחים העמיתים. הייתי עוד תקועה במקום שחששתי להיות מעורבת בדברים שאחרים עושים כדי לא להיגרר לתחרות.

הלב שלי עוד היה סגור, לכן משהו פשוט כמו לפתוח את הלב ולדבר עם האנשים האלה, לא היה רלוונטי. בנוסף, לא קיבלתי מהם אף פעם מילת הערכה. מה שהרחיק אותי מהם. אבל כשהסתכלתי פנימה גיליתי שאני עצמי מעולם לא נתתי להם מילה של הערכה, משום שבכלל לא הערכתי את עבודתם, ומשום שכתבות של כתבים אחרים לא עניינו אותי. חשבתי שהכתבות שלי הכי מעניינות. ושהכתבות של אחרים לא ממש מעניינות. כאשר הייתי ממליצה לאנשים רגילים להיכנס לכתבות שלי, הייתי מקבלת משובים שחיזקו את העמדה שלי. ההבנה שלי היא שעם ההחזקה שלי גרמתי לאנשים רגילים לא להתעניין בכתבות שלי ושל אחרים. היום אני מרגישה שזה היה מטונף ביותר. זה גורם לי סלידה.

נחזור לקונפליקט שנוצר עם המגיהה: כשראיתי את ההחזקות האלה וחוסר הענווה, כתבתי כמה מילים למגיהה שהיא בוודאי צודקת, שאני כנראה באמת שיקרתי לה מתישהו או בגלגול קודם. כתבתי תודה ושלחתי סמל של חיבוק.

באותו רגע הרגשתי שדה ענק סביבי, פנוי ונקי, ולשם נכנסה חמלה אמיתית, כאילו חיכתה לרגע שזה יתפנה. וכשהתחלתי לשלוח מחשבות נכונות אמרתי מתוך התעוררות שאני אתייחס לכל האנשים שווה בשווה, מבלי להבחין בין זה לזה, בטוב לב ובחמלה. כמו כן עלתה בי הבנה עמוקה מאוד שמתרגלים הם יהלומים.

כחודש לאחר מכן מגיהה אחרת, שתמיד הייתה אומרת לי מילים קשות, נתנה לי מחמאה ענקית. נראה שכל אחד עבר שינוי מאז. המגיהים התחילו לעבוד יותר במקצועיות, אני מרגישה שהם התגבשו ביניהם, ארגנו לימוד פא לעובדי א"ט ברוסית והחלו ללמוד ביחד את תשעת הדיונים.

אסיים בציטוט מתוך "ביאור הפא בחג הפנסים 2003":

"יכול להיות שייתנו לך להציל גם את היצורים החיים שאין להם קשר ישיר אתך. מדובר בחמלה – אם יש לך דרך להציל אותו, ייתכן שתתקל במצב כזה. זאת אומרת בעניין הזה של הצלת יצורים חיים אנחנו לא יכולים להבדיל בין אלה שעלי לדאוג להם ואלה שאין עלי לדאוג להם. אינך יכול להבדיל ביניהם. זה היה נחשב ללב של הפְרַדה ואין זו חמלה של אדם מואר גדול. זה לא כמו אצל אנשים רגילים שאם מישהו הוא מהמשפחה שלי, אני אתייחס אליו טוב באופן מיוחד ואם מישהו לא מהמשפחה שלי, לא אתייחס באופן זה. איך ייתכן שזה יהיה כך? חמלה, חמלה, אין זה רגש אנושי."

כל דקה ושנייה אני חשה עוד יותר לעומק שהאחריות שהוטלה עלינו היא כה אדירה שאי אפשר להבין אותה כבן אדם רגיל, ואני לא יכולה לומר אותה לאף אדם רגיל, אבל כאן במעמד הזה אני יכולה לומר שעלינו הוטל דבר כל כך אדיר ואחריות עצומה. ואין לבזבז שום דקה על דברים כמו רגשות.

תודה לכולם.