(Minghui.org)

באפריל 1994, חזרתי לבייג'ינג מקורס הדאפא שנערך בעיר הא-פיי. נשארתי במיטה במשך יום ולילה שלם בגלל שהייתי ממש מותשת. הקורס הבא אחריו נערך בעיר צ'אנג-צ'ון, עיר הולדתו של המאסטר. זו היתה משאלת ליבי כבר זמן רב. כשהרכבת הגיעה לצ'אנג-צ'ון, המתרגלים כבר היו שם והרימו שלטים כשכל פעם מתרגלים אחרים היו מברכים את המתרגלים שבאו מערים אחרות. הוזמן לנו מקום במלון מרוחק יחסית ממרכז העיר אבל זול יותר. כולנו היינו נרגשים והסתכלנו על הנוף מבעד לחלונות האוטובוס בתשומת לב רבה.

פתאום מתרגלת מקומית שבאה לפגוש אותנו, הצביעה על בניין ואמרה, "תראו, זה הבית של המאסטר!" הסתכלנו וראינו בניין לבנים רגיל, ללא קישוט פסיפס כלשהוא. הוא היה בערך בן 4 - 5 קומות. חשבתי: המאסטר גר בכזה מקום, למרות שיש לו כאלו יכולות. זה באמת נדיר. כולנו חשנו הערצה רבה וכבוד למאסטר ובהינו בבניין בשקט.

הקורס נערך במינג-פאן-גונג [אודיטוריום] באוניברסיטת גילין. בגלל שמתרגלים רבים באו מערים אחרות, המאסטר ערך 2 קורסים - אחד מ-9 בבוקר עד 11 והשני מ-7 בערב ועד 9. קניתי כרטיס לקורס הבוקר אבל לא הצלחתי להשיג כרטיס לקורס הערב. אחרי השיעור, כשחזרתי למלון הרגשתי עצב. ביום המחרת, נשארתי על המדשאה שמחוץ לאודיטוריום וחיכיתי עד שקורס הערב יתחיל, בתקווה לקבל כרטיס שהוחזר. לפתע, מתרגלת שהיתה לידי שאלה: "מי רוצה כרטיס?" מייד לקחתי את הכרטיס, שילמתי לה ונכנסתי לאודיטוריום במצב רוח מרומם. בדיוק כשעמדתי לשבת, מתרגלת ותיקה ומוכרת רצה אלי וצעקה: "חיפשתי אותך". חשבתי לעצמי, "זהו זה. אני לא אוכל לשמור את הכרטיס לעצמי".ובדיוק כמו שציפיתי, היא אמרה לי שמתרגלת מפרובינציית צ'ינג-האי הגיעה לקורס בפעם הראשונה ולא מצליחה להבין מנדרינית (ניב סיני - המתרגם) טוב. היא אמרה לי שאותה מתרגלת רצתה לשמוע את ההרצאות שוב וחשבה שהיות ואני מתרגלת ותיקה, אולי ארצה לתת לה את הכרטיס. בחוסר ברירה נתתי לה את הכרטיס ויצאתי מהאודיטוריום. המקום היה מלא וההרצאה החלה, עם זאת היו עדיין מתרגלים ללא כרטיס בדיוק כמוני שעדיין עמדו בחוץ. באותו הזמן, מינג-פאן-גונג ערך מסיבת ריקודים במרתף. כל אחד יכל להיכנס לאולם ההרצאות דרך הדלת הצדדית אם הוא קנה כרטיס למסיבת הריקודים, אבל אף אחד לא עשה זאת. אדם צעיר מהעיר טיאן-גין אמר: "אם נעשה כאלו מעשי רמייה, לא נצליח להשיג דבר גם אם נכנס פנימה". מאוחר יותר שמעתי שבודק הכרטיסים בדלת כל כך התרגש מהאיפוק של המתרגלים שהוא נתן לכולם להיכנס.

במהלך אותו הקורס, המאסטר הלך ברגל לאולם ההרצאה כל יום. היו מתרגלים שהזמינו את המאסטר לתפוס טרמפ במכוניותיהם, אבל המאסטר סירב בנימוס.

קבוצה של מתרגלי פאלון גונג בתירגול בוקר

המלון בו התארחנו היה רחוק מאוניברסיטת גילין. באותה תקופה נסיעה באוטובוס היתה זולה יותר מיואן אחד. היו מתרגלים שעזבו את המלון  מוקדם כל בוקר כדי להגיע להרצאות. שאלתי מתרגל מדוע הוא לא נסע באוטובוס היות והמרחק היה כה רב. הוא אמר שהוא רוצה לחסוך כסף לקנית קורס נוסף. הדבר ריגש אותי מאוד. זה היה הקורס האחרון שהמאסטר ערך בעיר צ'אנג-צ'ון. בסוף הקורס, המאסטר אמר כמה מילים לאנשים מהעיר שלו עם כנות וטוב לב גדולים, וכולם נרגשו עד דמעות. לקח בערך חצי שעה עד שהאוטובוס עזב, אבל כולם עדיין הקשיבו למאסטר ולא רצו לעזוב.

שמעתי שהמאסטר עמד לערוך קורס בעיר צ'אנג-דו ב-29 במאי, אחרי הקורס בצ'ונג-צ'ינג. ידעתי שלא היה אתר תירגול בעיר צ'אנג-דו כי מעולם לא נערך שם קורס. ראיתי שהמאסטר עבד מאוד קשה במהלך המסע שלו. בזמן שלימד בעיר טיאן-גין המאסטר לן במלון שעלה רק כ-20 יואן ליום ושלא סיפק מקלחת. כולנו הלכנו הביתה וישנו אחרי הקורס, אבל המאסטר כיוון את גופנו 24 שעות ביום. עם זאת, חלק מהאנשים הלכו למקום בו המאסטר נשאר והשתחוו מולו בתחינה לטפל במחלות עבור בני משפחתם, והם לא הקשיבו למה שהמאסטר אמר להם. מתרגלים ותיקים הרגישו רע והם מעולם לא הטרידו את המאסטר, בתקווה שהמאסטר יזכה לקצת מנוחה. באותו זמן, בעלי עבד בעיר צ'אנג-דו, וחשבתי לעצמי שבהתחשב בנסיבות, זה יהיה די נוח אם אבוא ואראה אם יש משהו שבו אוכל לעזור לו, אז נסעתי לצ'אנג-דו.

באותו יום, המאסטר ירד מהרכבת והיו גם מתרגלים רבים שבאו איתו מהעיר צ'ואנג-צ'ינג. זה היה בסוף מאי ומזג האוויר היה חם. אנשים רבים עזרו למאסטר עם החבילות הגדולות של ספרים - פאלון גונג (מהדורה מתוקנת), והיו רטובים מזיעה. אגודת הצ'יגונג שלחה מונית והמאסטר ביקש מהמתרגלים עם הספרים לקחת אותה. בעלי ניסה לנסוע במכוניתו ליציאת תחנת הרכבת, כך שהמאסטר לא יצטרך ללכת הליכה ארוכה. מייד לאחר שהמכונית עזבה את מגרש החנייה, מכוניות רבות הגיחו כאילו משומקום בפתאומיות נדחסו בצומת לפני תחנת הרכבת. במזל בעלי נסע במכונית מיובאת. היא יכלה להתחיל נסיעה מעט מהר יותר, עם גיר אוטומטי. הוא ניסה כל דבר שיכל ולבסוף נחלץ מפקק התנועה. הוא היה כה חרד עד שהיו לו פצעים בפיו. בגלל פקק התנועה, המאסטר עמד וחיכה לפני תחנת הרכבת במשך יותר מ- 40 דקות, ובגלל זה הרגשתי רע מאוד כמה ימים. מאוחר יותר, המאסטר אמר שזו הייתה הפרעה ושהוא נתקל באינספור הפרעות כאלה בעבר.

הקורס בעיר צ'אנג-דו נערך באולם בית מלון. המאסטר מעולם לא פרסם את הקורסים שלו. יתרה  מזאת, היו כל מיני קורסים של צ'יגונג בסביבה ואנשים לא כל כך שמו לב בהתחלה. ביום הראשון של הקורס האולם לא היה מלא, אבל מספר האנשים גדל בצורה דרמטית אחרי שהקורס החל. בסוף הקורס, יותר מ-800 אנשים השתתפו. כל יום, בעלי הסיע את המאסטר למלון אחרי הקורס. הרגשתי מאוד שמחה שיכלנו לעזור למאסטר בדרך הקטנה הזו.

כשהמאסטר נסע ללמד את הפא, הוא קבע את המסלול בעצמו, וכמו כן הוא גם סידר את עניין המזון והלינה. זה אכן היה מייגע.

בעיר צ'אנג-דו, הלכתי להרבה מקומות עם המאסטר. ביום הראשון נסענו למקדש-מנזר וואן-שו-יואן. המכונית שלנו הייתה ראשונה [מבין מספר המכוניות שנסעו לוואן-שו-יואן]. היה גם איש עסקים מהונג-קונג במכונית. הו חיכה בעיר צ'אנג-דו כששמע לראשונה שקורס יערך שם. היו לו קשיים להבין מנדרינית בזמן ששמע את ההרצאות, המאסטר הסביר לו דברים לכל אורך המסע. אחרי שיצאנו מהמכונית, נכחו 4 לוחמי בודהה. מאסטר הסתובב ואמר לי.

"כולם היו שם כשהרצאתי".

אמרתי, "למה הם כל כך מכוערים?" המאסטר אמר,

"יש להם יכולות אדירות". 

באותו הזמן, המקדשים היו כאוטים (מבולגנים - המתרגם) ומלאים בשועלים וישויות רעות אחרות. המאסטר ניקה אותם בכל מקום אליו הלך, וכל מה שנדרש ממנו לעשות היה הינף היד אחד.