לפרוץ את התכנונים של הכוחות הישנים עם מחשבות נכונות

(Minghui.org)

התחלתי לתרגל פאלון דאפא בחורף של שנת 1997.

ב-20 ליולי 1999, כמה מחבריי המתרגלים ואני תכננו ללכת לבייג'ינג לעתור למען פאלון דאפא, אבל המשטרה המקומית מנעה מאתנו לעשות זאת, וזימנה אותי לחקירה. "מספיק שתישארו לא-מושפעים, ותוכלו להתמודד עם כל מצב" (המורה, הרצאת הפא במערב התיכון, ארה"ב).

סירבתי לחשוף את שמותיהם של מתרגלים אחרים. הייתי מאוד רגוע ולא אמרתי להם דבר. השוטרים היו על סף ייאוש. למרות שהיה כבר אחרי-צהריים, השעון בתחנת המשטרה נשאר על השעה 12 ולא זז. מפקד התחנה ביקש מסגנו להזיז את מחוגי השעון, אבל זה נעצר בשנית אחרי חמש דקות. המפקד הורה על החלפת הסוללות, אך השעון עדיין לא זז. ידעתי שהמורה מזכיר לי: "מספיק שתישארו לא-מושפעים, ותוכלו להתמודד עם כל מצב". אמרתי לעצמי "אני מבין, המורה, ידוע לי מה עליי לעשות". המשטרה שחררה אותי לביתי לאחר מכן.

בראשון לאוקטובר, 2000, עוכבתי (לחקירה) על-ידי המשטרה, משום שחילקתי עלונים. מאוחר יותר, נשלחתי למחנה מעצר שבו העברתי את כל זמני בחזרה על קטעים מספריו ומאמריו של המורה, תרגול, ושיתוף שיתוף התנסויות עם עוד מתרגלים. לאחר תקופת זמן, הבנתי שאינני יכול להישאר שם. אמרתי למורה (בלבי), "המורה, אני מוכרח לעזוב את המקום הזה". באותו היום, המשטרה מהמחוז שלי העבירה אותי למרכז ל"שטיפת מוח" המקומי. המתרגלים שם התנגדו לרוע והשתפרו כקבוצה. אבל אז הגענו להבנה שלמרות שזה טוב שנשארנו ביחד, מתרגלים אחרים היו זקוקים לנו. היה עלינו עדיין להבהיר את האמת ולהציע הצלה לכל היצורים החיים. בעזרת מחשבה זו, עשרות מתרגלים יצאו מהמרכז ל"שטיפת מוח" והצטרפו שוב לזרם של תיקון הפא.

ב -2001, המשטרה המקומית לקחה אותי למחנה מעצר בשנית. עדכנתי את המתרגלים שהיו כלואים שם לגבי התהליך של תיקון הפא ואמרתי להם שאין עלינו להישאר שם. עלינו לצאת משם ויהי מה. בנוסף סיפרתי להם על המאמרים וההרצאות החדשים של המורה.

ברגע שנשלחתי למחנה המעצר, התחלתי בשביתת רעב כמחאה על חטיפתי. לאחר מספר ימים, הקאתי. הסוהרים אמרו, "ניקח אותך לבית-החולים מחר". ביום שלמחרת, דברים התרחשו כרצוני. בדרך לבית-החולים, לחצתי את ידי אל מול החזה (הא-שי) כאות כבוד, ואמרתי: "המורה, ישנם מבחנים שעליי לעבור היום, אנא עזור לי". אבחנו אצלי דלקת בכבד ואבני-מרה בנוסף להרבה מחלות נוספות. בכל-זאת המשטרה לא שיחררה אותי והתעקשה לדון אותי לשלוש שנות מאסר. בהיותי במחנה המעצר, המחשבות הנכונות שלי לא היו במלוא כוחן, משום שלפעמים הופרעתי על-ידי מנטליות של אנשים רגילים. ידעתי שהכוחות הישנים עוד לא אמרו את המילה האחרונה שלהם, ושדרך הטיפוח שלנו אורגנה על-ידי המורה.

חיזקתי את מחשבותיי הנכונות וסילקתי את הרוע במשך שלושה ימים ולילות עם כמה מעמיתיי המתרגלים. בו-בזמן, הבהרנו את האמת לאנשים במחנה המעצר. כאשר עסקתי בסילוק הרוע, ראיתי שינויים בשמיים שמעל ה"מוסד לביטחון ציבורי", כאילו הפילו שם פצצה גרעינית, שהעיפה את בית-השטן לשמיים. חלק מהמתרגלים ראו קירות נופלים בזה אחר זה. אחד השוטרים הכה את המתרגלים, ולמחרת נשאר בביתו עם כאבי גב עזים.

התבוננתי לתוך עצמי. מדוע לא רציתי להיכלא או להישלח למחנה עבודה בכפייה? האם זה היה משום שרציתי לצאת ולהשתתף בתיקון הפא, או שמא משום שפחדתי מן ההתעללות? חיזקתי את מחשבותיי הנכונות בידיעה שאין עליי להירדף ושהם אינם יכולים לעשות לי דבר כל עוד יש לי מחשבות נכונות. כתוצאה מכך, שוחררתי פעם נוספת והצטרפתי לתיקון הפא, בעשותי מה שכל מתרגל אמור וצריך לעשות.