מתרגלת דאפא מצ'אנגצ'ונג הלכה באוקטובר 1999 לבייג'ינג כדי למחות כנגד הרדיפה. היא נעצרה ולוותה בחזרה לביתה. לאחר מכן היא נעצרה באופן לא חוקי ונשלחה למחנה העבודה בכפייה היזויזי שבצ'אנגצ'ונג, שם עברה עינויים בלתי פוסקים. אפילו אביה, שאיננו מתרגל פאלון גונג, עבר עינויים ונסחט ע"י המשטרה לשלם כסף. להלן מהלך העניינים בשלוש השנים האחרונות כפי שנמסר על-ידה.

1. שום אפשרות לערער

באוקטובר 1999 נסעתי לבדי לבייג'ינג. מעולם לפני-כן לא נסעתי למקומות רחוקים, ולא ידעתי היכן נמצא משרד הערעורים הראשי. כששאלתי שוטר היכן נמצא המשרד, הוא לקח אותי למשרד הקישור של פרובינצית ג'ילין בבייג'ינג.

במשרד הקישור הם פעמיים ערכו בכח חיפוש על כל גופי, ולקחו את כל הכסף ודברי הערך הפרטיים שהיו לי. הם אמרו שחפצי יוחזרו לי כשאחזור לביתי, אך שום דבר מעולם לא הוחזר, למרות שעברו כבר למעלה משנתיים. למעשה הפריטים נלקחו ע"י שוטרים ששמרו אותם לעצמם.

נשלחתי חזרה לביתי ברכבת תחת שמירה ובאזיקים לאורך כל הדרך. טיאן ג'ה, ראש תחנת משטרת הרחוב בצ'אנגצ'ונג, והשוטרים סוי ווי, ז'אנג יונגהאי , וואנג צ'איון(שוטרי רחוב מקומיים) חיכו לי בתחנת הרכבת. הם הכו, בעטו וקיללו אותי לפני כל הנוסעים, ולאחר מכן לקחו אותי למרכז המעצר הראשון בצ'אנגצ'ונג.

2.עדה לחושך שבמחנה העבודה בכפייה

בדצמבר 1999  נשלחתי למחנה עבודה בכפייה לנשים של פרובינצית ג'ילין (המכונה גם מחנה עבודה בכפייה הויזוזי של העיר צ'אנגצ'ונג). במשך תקופה של למעלה משנה בו שהיתי במחנה, שעות העבודה היומיות היו מ-4 לפנות בוקר עד-11 בלילה או מאוחר מזה. לעיתים לא הורשתי לישון למעלה מ 30 שעות, וההפסקות לארוחות היו קצרות ביותר. הייתי כה רעבה עד שכמעט והתמוטטתי כל יום לפני שהוגשה ארוחת הצהרים, ומצבי הבריאות החל להתדרדר עוד ועוד. מתרגלת אחרת ניסתה פעם אחת לאכול כמה ביסקוויטים, אך השומרת לי מאן השליחה אותם לבית השימוש. לאחר שקיבלתי מכות חשמל עם אלות חשמליות לא יכולתי עוד לשלוט על הפרשות גופי, לא יכולתי להתאפק, ולעיתים קרובות התעלפתי.

משנת 2001, לאחר מכות חשמל חוזרות ונשנות סבלתי התקף לב שגרם לי לקשיי נשימה ולקושי בהזזת ידי ורגלי. סאן יאנהונג, ראש מחלקת סוכנות בטחון הציבור בצ'ואניינג צעק לעברי, "את מתחזה להיות חולה, את תהיי הראשונה להיזרק למחנה העבודה בכפייה." פאנג סיי, שסבלה ממחלת לב מולדת ושהייתה עצורה במחלקה שלי, עונתה עד לעילפון. הרופא שטיפל בה אמר לה, " את צריכה להודות לי. אם הייתי מגיע כמה דקות מאוחר יותר היית מתה." מרכז המעצר השלישי של העיר ג'ילין סירב לקבל אותה (בגלל מצב הבריאותי השביר ), אז סן יאנהונג שלך אותה לשם ע"י ניצול טובה שהיו חייבים לו. במרכז המעצר השלישי, לאחר שפאנג חושמלה מספר פעמים עם אלות הלם היא נשלחה לבית החולים הצבאי 222. ראש מרכז המעצר השלישי צלצל לסניף המשטרה של צ'וואניין כדי שיקחו את פאנג בחזרה מחשש שהיא תמות במחנה, אך הסניף בצ'וואניין סירב. כתוצאה מכך פאנג נשארה בבית החולים.

אני נשלחתי חזרה לצ'אנגצ'ונג, שם כל 8 השומרים קיללו אתי, והשוטר ווה אמר: "ציפינו לך שתחזרי בכל יום. אני מצטער שלא הכיתי אותך באלות חשמל בפעם שעברה".

בסביבות סוף חודש מאי או תחילת יוני אמרו לנו השוטרים שההנהגה המרכזית הורתה שעל כל מתרגלי הדאפא לעבור תיקון או להיעצר לזמן בלתי מוגדר. כתוצאה מכך, הרדיפה של מתרגלי הדאפא הוחמרה.

וואנג דונגמאי, אישה בת 31, הייתה פועלת במפעל מספר 5704. בשנת 2000, היא חושמלה ע"י מספר שומרים עם אלות חשמל כשהייתה במעצר. היא המשיכה לבכות ולרוץ תחת ההלם. מתרגלות לי רונג ו-וואנג מינג-ג'ואן הוכו גם כן מפני שסירבו להפסיק לתרגל פאלון גונג. ראיתי שהן יכלו לישון רק שלוש מתוך כל 24 שעות. לאחר שוואנג דונגמאי שוחררה, היא נשלחה שוב למרכז המעצר בנובמבר 2000. השומרת לי מאן הכתה את וואנג עד שלא יכלה לעמוד עוד ונהייתה חיוורת מאוד. לי מאן ועבריין מהמרכז עינו את וואנג דונגמאי ולאחר מכן הצעידו אותה לאורך כל החדרים ונתנו לכל העבריינים להכות בה לעיניי כל הנוכחים.

באותו הזמן, בעקבות עינויים חוזרים ונשנים, דופק הלב הלא סדיר שלי הואץ וידי החלו לרעוד. ראש המחלקה יאו ואחרים הביטו בי ולא אמרו דבר. לאחר מכן הם סירבו לשלוח אותי לטיפול רפואי.

בחזרה בסוכנות בטחון הציבור בצ'ואניין, המשטרה סחטה 3,150 יואן [המטבע הסיני,המשכורת החודשית של פועל עירוני בסין היא בערך 500 יואן] ממשפחתי בטענה שזה כנגד "הוצאות נסיעה," אבל הם לא סיפקו שום קבלה. בבוקר של ה-25 ביולי, 2001, השוטר ז'אנג מסוכנות בטחון הציבור בצ'ונגיין בא לביתי כדי לומר שהם מתכוונים לבדוק את מצב בריאותי. אחר הצהרים, טיאן ג'ה מתחנת המשטרה בצ'אנגצ'ונג והשוטר המקומי ז'אנג יונגהאי באו לביתי ואמרו לאבי: " היא תילקח לבית חולים לבדיקה רפואית ותוחזר הביתה - באחריות." אבי, בחוסר הסכמה, השיב להם: "היא הייתה בבית פחות משבוע, מה הטעם לבצעה בדיקה." טיאן ג'ה אמר: "אם היא לא הולכת, יבוא מישהו ויעצור אותה". שני השוטרים האכזרים אילצו אותי ללכת עימם למרות שלא היו בידם שום מסמכים חוקיים.

הגעתי למרכז המעצר בצ'אנגצ'ונג, יחד עם ז'אנג יונגהאי, בסביבות השעה 3 אחרי הצהרים. משום מה לא נערכה שום בדיקה. בדרך חזרה הביתה ביקשתי מהם שוב ושוב לאפשר לי שיחת טלפון, אך בקשתי נדחתה. בערב הם אמרו שנשלחנו לצ'אנגצ'ונג. בסביבות 10 בלילה עוכבנו בצורה בלתי חוקית במלון בשהאזי בעיר ג'ילין. השוטרים שמרו עלינו במשמרות. השוטרים מתחנת המשטרה בנאנג'ין התנהגו בגסות רבה.

במחנה בעבודה בכפייה, המשטרה ניסתה לאלץ כל מתרגל דאפא לכתוב "הבטחת פיצויי" [לוותר על תרגול הפאלון גונג]. בשלושת הימים הראשונים הם לעיתים השתמשו בקבוצת אנשים בכדי לנסות לבצע שטיפת מוח למתרגלי הדאפא. מתרגלי הדאפא לא הורשו לישון במשך שלושה ימים על מנת לגרום להם להיות בחוסר שליטה. מתרגלי דאפא שסירבו לוותר על אמונתם עברו עינויים, קיבלו מכות מאלות חשמליות, נכבלו ל"מיטת האיש המת" או נסגרו בתא אטום עד שהיו על סף מוות. לאחר זמן מה, ולאחר שמתרגלי הדאפא החלו להחלים, השוטרים חזרו על תהליך העינויים. במחלקה הראשונה שבה שהיתי, פיא-או ליאניינג נכבלה פעמיים למיטת ברזל, ללא סדינים, כריות או שמיכה ("מיטת האיש המת") וכל אכילה או הפרשה נעשו כשהיא כפותה. בפעם השניה, פיא-או הייתה כפותה למעלה מחודש, ולאחר ששוחררה מהכפיתה אחת מידיה שותקה והיא הייתה פצועה בצורה קשה. הייתה שם מתרגלת דאפא מהואשאן, ששמה אינו ידוע, שסירבה בתוקף לכתוב את "הבטחת הפיצויי". על משפחתה נאסר לשלוח לה בגדים. כל מי שנתן לה בגדים או פריטים אחרים קולל או נענש. הוריה נעשו מודאגים ביותר, מחוסרי ידיעה אם היא בחיים או לא.

מתרגלת דאפא אחת נסגרה בתוך תא אטום למשך למעלה מחודש. לאחר ששוחררה מהתא היא הייתה במצב הזוי, ללא יכולת לזהות אנשים, אך השוטרות עדיין לא שחררו אותה.

כשהלכתי למרפאה על-מנת לראות רופא, ראיתי מתרגלת דאפא קשורה על "מיטת האיש המת". שוטרת אחת נתנה לה זריקה ואז החל להאכיל אותה בכפיה. באותו הזמן קבוצה נוספת של שוטרות הממה אותה עם אלות חשמליות. אישה זו כמעט ועונתה למוות אך היא אפילו לא בכתה. השוטרת לי מאן ביקשה מאתנו להביט לכיוון אחר כדי שלא נראה את העינויים. וואנג שיופאן מהמחלקה הרביעית הייתה מרצה בבית הספר המיוחד לחקלאות בג'ילין. אחרי שננעלה בתא האטום, גם היא הפכה מעורפלת ומטושטשת. היו במחנה מתרגלות שאפילו עונו למוות.

יום אחד ארבע שוטרים היו משחקים בקלפים ובחצות הלילה שניים הלכו לישון והשניים הנוספים נשארו שומרים עלי. כשניסיתי לברוח, הן שברו את רגלי. שוטר אחד, בשנות השלושים, רץ לעברי, קילל אותי במשך כארבע דקות, ואז גרר אותי הלאה. מנהל המלון והאורחים שנמצאו שם כולם ראו מה קרה. השוטר מלא את פי כדי למנוע ממני לצעוק.

בבית החולים הצבאי 222 בקשתי מהרופא לידע את משפחתי על המצאי שם. שוטרים מתחנת המשטרה בנאנג'ינג השיבו מיד: "לא, אל תודיע למשפחתה." הרופאים הביטו בי חסרי הבעה. במקום לנסות ולעזור לי, השוטרים חשבו רק על איך הם יכולים להתחמק מאחריות על מצבי. הועברתי לבית החולים העירוני וקיוויתי שהכאב יפסק, אך בעצם הייתה זו רק הקדמה למשהו גרוע יותר. כשחבשו את פצעי צעקתי מכאב, לכן פי נסתם בכדי לעמם את קריאותיי. הרופא אמר שלבי פועם בקצב של 120 פעימות בדקה ויש צורך במתן זריקה. אך לא קיבלתי שום עזרה רפואית במשך כשעתיים.

דעתי לא הייתה בהירה בתקופה ההיא. בערך בשעה 9 בבוקר , שוטר מהתחנה בנאנג'ינג החל לתעד את מצבי. הוא צעק עלי ללא הפסקה, מה שגרם לדופק לבי הלא סדיר להתגבר וגרם לכאבים בחזה. לאחר מכן הוא כתב משהו שיקרי וביקש ממני לחתום על כך. רק אחרי שחתמתי , משפחתי ידעה על מקום המצאי. לאחר מכן נודע לי שהשוטרים ניסו להתחמק מאחריותם למצבי. במשך יום שלם לא הורשתי לאכול דבר או לדבר עם אף אחד מהחולים האחרים.

3. גם אבי הוכה

הורי הם בשנות החמישים לחייהם ומצבם הבריאותי מדורדר. אימי סבלה ממחלת לב קשה. בגלל מצבי הם הלכו לתחנת המשטרה בכדי לדבר עם ז'אנג יונגהאי. ז'אנג השתולל וצעק, "כן, רימיתי אתכם. אז מה ?!" אז שבעה שוטרים החלו להכות את אבי, בעוד האחרים נעמדו מחכים לסיבוב המכות הבא. אבי נותר עם חבלות רבות על גופו. שוטר אחד צעק " תשלח אותו למעצר!" שוטר אחד רצה לגרור את אימי החוצה אך היא סירבה לעזוב, בכדי להישאר עדה לצורה הקשה בה עינו את אבי.

ב-6 בפברואר 2002 הלכנו אמי ואני לסוכנות לביטחון הציבור בצ'ואניין בכדי לדבר עם הסגן על המכות שאבי סבל, אך הוא סרב להקשיב לנו. לאחר מכן הלכנו לתחנת המשטרה של צ'אנגצ'ונג, ושם השוטר שיה יאפנג אמר: "זה נושא לדרג העליון. כל מה שהם אומרים לנו לומר, אנחנו פשוט אומרים זאת." הוא גם אמר ללא כל בושה: "אם את רוצה לתבוע אותנו , רק תנסי". בבוקר ה-9 בפברואר, כששני שוטרים ביקרו בביתי, תיארתי להם את שקרה. לאחר מכן ז'אנג יונגהאי אמר לי: "בסוכנות לביטחון אזרחי יש מסמך שאומר שהשוטרים יכולים להרוג או להכות מתרגלים של פאלון גונג והם לא יישאו בשום אחריות לכך."

המשטרה אמורה להגן על אזרחים טובי לב ולאסור את שוברי החוק והרוצחים. אבל עכשיו הם עושים בדיוק את ההפך: הם עינו אדם מבוגר חף מפשע. הם הכריחו אותי לחתום על הצהרה כתובה והשליכו אותי לבית חולים לסבול ימים ארוכים של כאבים ללא כל טיפול רפואי.

לשוטרים מעולם לא היה אכפת מהסבל שלנו ומעולם לא קיבלו אחריות על מצבנו. היה עלי לשלם בעצמי על כל הוצאות הטיפול הרפואי שלי כמו גם על הטיפול בפציעותיו של אבי, שנגרמו כתוצאה ממכות השוטרים. כשאזל כספו של אבי, הוא לווה כסף ממקום עבודתו, ועכשיו הוא קיבל את שכרו כמקדמה שנמשכת עד לראש השנה הסיני (שבועות מספר).

הסוכנות לביטחון הציבור החרימה כמה אלפי יואן מכספי, כמו גם פריטים אישיים נוספים שלא הוחזרו מעולם. הם גם לא סיפקו לי שום קבלה על הכסף שהוחרם. מתי יבוא הצדק על מקומו ? אני מקווה שכל הקצינים בסוכנות לביטחון הציבור יבקרו אצל משפחתי בכדי לחקור את העובדות שהצגתי להלן. אני מקווה שהממשלה תעשה עמי צדק.

אנשים טובי לב, בבקה חישבו על זה! המשטר של ג'יאנג רודף בצורה אכזרית אחר מתרגלים של הדאפא אשר מתרגלים את העקרונות של אמת - חמלה - סובלנות. איזה אסונות נוראיים זה יביא לארצנו ולאנשיה!

שמות השוטרים מתחנת המשטרה בצ'אנגצ'ונג, מחוז צ'וואניין :

טיאן ג'ה איתורית: 86-432-127-5503009 באי שאן, זאנג שוואמי, יו גוואנגהונג, יאו ז'אנגצ'י, סו יונג-גו, ני ז'יגאנג, סונג האילונג, ז'אנג יונגהאי, שיה יאפנג.