משפחה מטפחת בישראל

התנסות מוועידת פאלון דאפא השנייה לשיתוף התנסויות בישראל 2003

האם

בהוסטל לקשישים בבית שמש פתחו קבוצת תרגול של פאלון דאפא. אמי הצטרפה והזמינה גם אותי. הקריאו שם לפעמים מהספר "הפאלון גונג הסיני" ותירגלתי בהוסטל תרגול בגירסה מקוצרת. לאחר מכן הצטרפתי לתרגול בסופי שבוע בפארק, קיבלתי את הספר "ג'ואן פאלון", ומאותו רגע התחלתי לטפח את עצמי.

הרבה זמן היה לי קשה לקבל את הספר. מהילדות אני קשורה לדת, וזה היה מחסום גדול מאד בשבילי. הפאלון דאפא לא הסתדר לי עם הדת. ככל שקראתי בספר, כאילו שלא ראיתי את המשפטים המתייחסים לכך:

"הצ'יגונג של אסכולת הבודהא הוא לא הבודהיזם. אני חייב להבהיר את הנקודה הזו לכולם. למעשה, הצ'יגונג של אסכולת הטאו הוא לא דת הטאואיזם גם כן" ("ג'ואן פאלון", מאת לי הונג ג'י, הרצאה שלישית, "הצ'יגונג של אסכולת הבודהא ובודהיזם").

מצד שני, מה שהספר נתן לי זה בטחון ורגיעה. הבנתי שאני לא צריכה את הפחד. למשל, בעבודה, הפסקתי לפחד מפיטורין. אם יפטרו – אז שיפטרו.  זה מה שנתן לי הספר – בטחון שלא יקרה לי כלום כל זמן שאני מתנהגת לפי אמת-חמלה-סובלנות.

נהגתי לחלק עלונים בשוק ובשכונה, וכך נודע בבית הכנסת של הבוכרים שאני מפיצה משהו שהוא לכאורה נגד הדת. דרך גיסי קראו לי לבית הכנסת. שבוע שלם לא העזתי ללכת לשם.

אחרי שבוע הלכתי עם הספר לבית הכנסת במוצאי-שבת וחיכיתי בחוץ שהתפילה תגמר, תוך שאני קוראת בספר. בגמר התפילה יצאו הרב וגברים נוספים ואני ניגשתי אליהם ואמרתי: "אמרתם לי לבוא – אז באתי". אמרתי להם: "הנה עלון, כאן כתוב מה זה פאלון דאפא". הם חשבו שזה משהו נוצרי. אני ידעתי שמבחינת הדת כל מה שקשור לבריאות מותר לעשות, אז אמרתי: "זה טוב לבריאות".

אני חושבת שבזכות זה שלמדתי את הפא לפני השיחה, לא הייתי צריכה להסביר להם הרבה. הם אמרו במקומי את כל הדברים.

בכל זאת, בשעה שחילקתי עלונים, כל פעם שרציתי לתת למישהו דתי, הייתי חושבת: "יקח או לא יקח? אולי הוא יזרוק?". הייתי מהססת. לפעמים לא הייתי נותנת.  אם נתתי מתוך המחשבה הזו – הם קרעו את הפלייר במקום לקרוא.

יש לנו אנרגיה בחשיבה ואנחנו צריכים לחשוב נכון – אם זה דבר גדול או דבר קטן.

הבנות שהיו לי בנסיעה לועידת הפא בז'נבה, שוויץ, במרץ האחרון:

נסענו לז'נבה קבוצה יחסית גדולה מישראל. ישבנו כולנו מסביב לשולחן, ומתרגלת צעירה השאירה אוכל בצלחת, ואני אמרתי: "לא משאירים אוכל בצלחת". אמרתי את זה ליד כל האנשים. לא חשבתי איך היא תרגיש. היא שאלה: "למה?". ניסיתי להסביר, אבל היא לא הבינה בכלל מה אני רוצה ממנה.

במקרה נוסף ישבנו עם קבוצת מתרגלים מרוסיה ודיברנו ברוסית, ואני אמרתי למטפחת עמיתה משהו שהחזקתי בבטן הרבה זמן. אמרתי את זה מתוך כעס ומתוך טינה, והיא נפגעה כי זה היה ליד כל המתרגלים האחרים.

אני חשבתי על זה הרבה. אני מבינה שאם רוצים להגיד משהו, עצה או ביקורת, אז צריך להגיד בצורה שאף אחד אחר לא ישמע, ובצורה שלא תפגע. וגם לחשוב הרבה הרבה לפני שמדברים.

בנסיעה זו גם חוויתי איך זה לעשות משהו לא מתוך מחשבה עצמאית, אלא תחת השפעה והכוונה של מישהו אחר. לצורך הנסיעה נתנו לי חופשה מהעבודה בלי בעיות והכל היה מסודר גם מבחינת המשפחה שאני אוכל לשהות שם שבועיים ולעשות פעילויות דאפא שתוכננו. אבל, מתרגלת-עמיתה ביקשה ממני לחזור מוקדם יותר לארץ, ללוות מתרגלת אחרת שהקדימה את חזרתה. השיקול שנאמר לי הוא שהמתרגלת האחרת הרגישה לא טוב.

מתוך השיקול של המתרגלת הזאת הקדמתי את הטיסה חזרה. רק לאחרונה נודע לי שגם המתרגלת השניה לא באמת רצתה לחזור, וגם היא נדחפה לפעול על פי שיקוליה של המתרגלת-העמיתה.

כך יצא שכל השיקולים של שלושתנו נעשו מתוך לחץ ולא מתוך ראציונליות. ונוסף לכך, כולנו פעלנו בלי באמת לשאול ולברר ולהקשיב אחד לשני.

אני מזה למדתי לא להיות מושפעת מאנשים אחרים אפילו אם הם מתרגלי דאפא, לעשות דברים על פי דרכי ועל פי הראש שלי, ולעשות מה שאני צריכה לעשות. מה שהפאלון דאפא עושה לנו זה שהיא מלמדת אותנו לחשוב על כל דבר שאנחנו עושים.

בקשר לנושא של בני משפחה שנכנסים לדאפא הבנתי היא שאם אנשים במשפחה מטפחים, אז אחרים במשפחה מתחילים בטבעיות, בלי ללחוץ. אין שום דבר שאני עשיתי. הכל בא מהמורה ומהגורל של האדם עצמו. לילדי היתה אפשרות בחירה לקבל או לא לקבל. כמו שהמורה אומר בהרצאה בחג הפנסים 2003 (שאלות ותשובות):

"אני אומר לכם, כל האנשים בכל העולם היו פעם קרובי משפחה שלי, כולל אלה הרעים ביותר, אחרת לא היתה להם הזדמנות להיות בני-אדם בתקופה הזאת".

הבת

אני גרה בבית שמש ומשרתת בצבא.

אמא שלי החלה לטפח בפאלון דאפא כשהייתי נערה וגרתי בפנימייה. לא ידעתי למה בדיוק היא נכנסה לזה.

חשבתי לעצמי "אני יודעת ש"אמת-חמלה-וסובלנות" זה דבר מעולה, אבל זאת לא סיבה להתעסק בזה יום יום...

יום אחד חזרתי מראיון עבודה כלשהו, לבושה בהידור ולא הלכתי הביתה למרות שהיה לי מפתח. הלכתי למקום שבו הייתה אמא- לפארק בו היא תרגלה פאלון דאפא. כשהגעתי לשם ראיתי המון ילדים מסביב ואיש אחד שהתווכח עם אחת המתרגלות. כל הילדים השתוללו מסביב, צחקו וצעקו בלעג, אחרי שהאיש צרח צרחות ממושכות הוא הסתלק, והילדים החלו לזרוק אבנים על המטפחים. הם בכלל לא חשבו שאני קשורה אל המטפחים, ולכן מאד התפלאו כשביקשתי מהם להפסיק לנהוג בפראות ולהתחיל לחשוב בהיגיון. אמרתי להם שלא יפריעו ושאם הם לא מסוגלים לכבד את האחרים שלפחות יתרחקו מהמקום. הם הבינו שאני לא איתם וזרקו עלי אבנים. בשביל לאפשר למטפחים לתרגל הובלתי את הילדים הצידה, והרגשתי שחלק מהאבנים שכוונו עליי, סטו באורח פלא לפני שכמעט פגעו בי, אבל אולי זה סתם היה נדמה לי...

בתקופת החופש הגדול הלכתי עם אחי הקטן פעמיים בשבוע לתרגל באתר תרגול שפעל בהוסטל לקשישים. אבל לדעתי, הזמן שבאמת התחלתי לקחת את הכל יותר ברצינות, היהה אחרי ועידת-הפא בשנה שעברה בישראל. לפני הועידה מטפחת מהעיר שלנו ביקשה ממני ומאחיי הקטנים להופיע שם, בזמנו ככל לא הבנתי מה הקשר שלנו לכל זה ולמה דווקא אנחנו, ועוד לשיר... אני?!?   אבל התחוור לי שלכל דבר יש סיבה.

המטפחים מכל העולם שהגיעו לועידה השפיעו עליי רבות - האוירה, האמונה בעיניים של כולם והיחס שלהם היו בלתי ניתנים לתיאור. הכל היה נפלא והרגשתי שלמה עם עצמי. באותו הזמן היה לי רצון עז להיות חלק מכל זה, להיות כמוהם ולהשתדל להתנהג על פי אמת חמלה וסובלנות. (כלל לא תיארתי לעצמי שלאחר שנה אני אהיה פה, על אותה הבמה).

אני זוכרת שמטפחת מחו"ל התחילה לומר לי מילים בסינית ולא הבנתי מה היא רוצה ממני ולאיזו תגובה היא מצפה, עד שאמא שלי אמרה שהיא רוצה שאני אחזור אחריה על המילים... אלו היו המילים של שליחת המחשבות הנכונות. לקח לי קצת זמן להבין שבסינית זה לא מספיק להגות נכון את האותיות, אלא גם את הטונים. סיפרתי עליה רבות לחברותי ואני רוצה מאד להודות לה על הסובלנות העצומה שגילתה כלפיי.

כיום אני משתדלת לעשות מה שנכון. עכשיו אני בצבא וכשיש לי זמן אני מתרגלת את תרגילי הפאלון דאפא בחדר הכושר, וקוראת את הספר. הבעייה היא שאני לא מנצלת את רוב הזמן שיש לי לקריאה ולימוד של הפא.

בעתיד, אשתדל לשלוט בעצמי יותר, לקרוא הרבה בספר, לשלוח מחשבות נכונות בכל הזדמנות וכמובן להסביר את האמת לכמה שיותר אנשים. כל חיי הייתי מאושרת מהידיעה  שאני בת מזל,  עכשיו כשקיבלתי את הפאלון דאפא אני חושבת שלא יכול להיות לי טוב יותר!

הבן

אני בן 17. התחלתי לטפח לפני כשלושה חודשים. בפעם הראשונה שהיכרתי את שיטת הפאלון דאפא זה היה לפני 3 שנים, דרך ההוסטל לקשישים שסבתא שלי התגוררה בו.

אנשים תרגלו שם את השיטה ואימי וסבתי הצטרפו. גם אני באתי לתרגל ביחד עם אחותי הגדולה, ותרגלתי את 5 התרגילים למשך שעה כפעמיים בשבוע. לאחר התרגול הם קראו ספר ברוסית, אבל מאחר ואני לא לא בקיא כל כך בשפה לא נשארתי איתם עד הסוף. לפעמים שאלתי את אמא כל מיני שאלות לגבי השיטה, וידעתי שזאת שיטה טובה.

בחופש הגדול המשכתי לתרגל, אבל הפסקתי כשהחלו הלימודים. אמא שלי קנתה את הספר של פאלון גונג בעברית ואני קראתי קצת והפסקתי.

בחופשים הגדולים שאחרי גם תרגלתי, אך פחות. כבר עברתי לתרגל בפארק, אבל עדיין התעצלתי לקרוא את הספר.

בעצם, אני תרגלתי לראשונה לפני קצת יותר מ-3 שנים, כנראה, ידעתי שזה מאד חשוב והתכוונתי להיכנס לזה ברצינות כשיהיה לי זמן ויותר נוח. לכן, בינתיים ניסיתי להתנהג טוב, למרות שבכל זאת עשיתי הרבה מעשים לא טובים. לפני כשנה גם הייתי בוועידה.

בתחילת החופש הגדול האחרון התחלתי לטפח ולתרגל יותר ברצינות - קראתי ספרים ועשיתי את התרגילים.

זה מאד חשוב וטוב  ואני שמח שהתאפשר לי ללמוד את השיטה ועכשיו זה חלק חשוב בחיי.

הבת - (בת 9)

אני בפאלון דאפא משום שכמעט כל המשפחה שלי עושה פאלון דאפא. לאט לאט ראיתי שזה דבר טוב, אז הצטרפתי.

כשהתחלתי לעשות את התרגילים הרגשתי שזה טוב מאד לבריאות ולנשמה. וכך נשארתי, וכל פעם שהתחלתי את התרגילים הרגשתי נורא כיף. כשקראתי את הספר, נהייתי עייפה נורא, גם הרגשתי שליבי מתנקה מרוע. זאת היתה הרגשה נובה ומעייפת.