פתח דבר: "כל מקום עליו מצביעה המפלגה זה המקום בו אנו נלחמים" והצלף שלעולם אינו מחטיא.

בסין, בשנות החמישים, הייתה סיסמה פוליטית מפורסמת: "כל מקום עליו מצביעה המפלגה זה המקום בו אנו נלחמים." אחרי "המהפכה התרבותית", החברה כולה איבדה את אמונה במפלגה. חכם אנונימי שינה את הסיסמה ל"כל מקום בו המפלגה נלחמת זה המקום שעליו אנחנו מצביעים".

קיים גם סיפור על צלף, שבכל פעם שירה חץ הוא הצליח לפגוע במרכז המטרה. צופה מן הצד שאל אותו מהי התחבולה. הוא השיב: "קודם כל תירה את החץ, אחר כך תשרטט את המטרה".

בסין, הנשלטת ע"י דיקטטורה, ריבויים של מבצעי הדיכוי הפוליטיים כדוגמת "מהפכת התרבות הגדולה", "דיכויה של המהפכה הנגדית", "התנועה נגד שלושת הפגעים", "התנועה נגד חמשת הפגעים", "מתנגדי מחנה הימין", טבח ה- 4 ביוני 1989, נגד מאות מפגינים בכיכר טיאננמן ורדיפת הפאלון גונג בימים אלו - - לאף אחת מהתנועות או מבצעי התעמולה האלו לא היה בסיס חוקי כלשהו. גוף הניהול השלטוני הבכיר ביותר, הקונגרס הלאומי של העם, וכל רשויות האכיפה, מלמעלה למטה, הם רק ביטוי לשאיפותיו האישיות של הדיקטטור, כך שהמפלגה יכולה לירות תחילה את החץ ואחר כך לשרטט את המטרה. דיונים האם הפאלון גונג "חוקי" או "בלתי חוקי" הם פשוט חסרי משמעות.

אך הפעם זה אחרת. במצב העולמי הנוכחי ובאווירה הפוליטית הסינית, כדי לייפות את העמדה הסינית המוצהרת שכותרתה "רפורמות ופתיחות פוליטית" ואת הנושא שזכה לפרסום רב לגבי "ניהול המדינה תחת שלטון החוק", כדי למצוא תירוצים ובסיס לדיכוי הפאלון גונג וכדי להונות את התקשורת העולמית כולה עם הסיסמא: "שלטון החוק", המדכא ניצל את מנגנון התעמולה הלאומי במלואו. במקום להשתמש במשמר האדום ובאסמים החקלאיים בהם השתמשו במהלך המהפכה התרבותית, או באלות המשטרתיות בהן השתמשו כדי לשלוט בכוח בפרעות העבר, הדובר משתמש כעת בשוטרים, סוהרים, מחנות לעבודות בכפייה, מרכזי שטיפות מוח, אלות חשמליות ואכזריות כדי לכלוא ולענות כמה מאות אלפי מתרגלי פאלון גונג על בסיס ממושך ללא שום הליכים משפטיים. יותר מאלף איש נהרגו כתוצאה מהרדיפה. בעקבות העינויים החמורים אינספור אנשים סבלו מהתמוטטויות נפשיות. אינספור אנשים נאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור ממקום למקום כדי להימלט ממצב בו ייתפסו ויעונו. יותר ממאה מליון מתרגלי פאלון גונג וכמה מאות מיליוני בני משפחות של מתרגלים חיים כבר כמה שנים בלחץ ובפחד. רמות שונות של מוסדות במפלגה ובשלטון, הצבא, בתי ספר ברמות שונות, מסודות מחקר מדעיים, גופי תקשורת וחדשות, מפעלים עסקיים, משרדי בטחון הציבור, בתי דין, הפרוקוטראטוריט [מערכת משפטית סינית ייחודית המטפלת בעובדי הממשל ובחברי המפלגה], בתי כלא, מרכזי מעצר, מחנות לעבודה בכפייה ואפילו אסירים ועצירים במרכזי המעצר ובמחנות לעבודה בכפייה, כולם נאלצו לקחת חלק ברדיפה ולהפוך לשותפים לדבר עבירה, ברצון או שלא ברצון, ובצעו פשעים מכל סוגי המעשים הנתעבים. רבע מסך המשאבים הלאומיים נוצל רק כדי להמשיך את הרדיפה המסיבית והממושכת. כך, זה הביא לאסונות חסרי תקדים לאומה ולאנשיה.

במילים אחרות, למרות שהרדיפה הזו היא לגמרי בלתי חוקית מכל וכל, המדכא ניסה ליצור חזות של "שלטון חוק" ו"חוקיות". מעבר לכך ששוב ושוב נמצאות "קרקעות חוקיות" ומועלים "חוקים" חדשים כדי להצדיק את הרדיפה, אדריכל הרדיפה הונה גם את העולם כולו בנוגע לחוקיותה. לכן, למחבר המאמר לא נותרה ברירה, אלא לפרט בסבלנות את חוסר החוקיות המוחלט והמלא של הרדיפה הזו בהתבסס על החוקים שהיו תקפים בסין לפני שהחלה הרדיפה.

טבעה האמיתי של הרדיפה וחוסר החוקיות שמוטבע בה: יישום תכסיסי איומים ותמרון המערכת המשפטית כדי להוציא מחוץ לחוק את אותם דברים שהדיקטטור מחליט עליהם שהם חשיבה לא הולמת.

ראשית, אני מעוניין לדון במטרתה האמיתית של הרדיפה.

מטרתה האמיתית של הרדיפה היא להרוס את שיטת התרגול, האידאולוגיה ומערכת האמונות של הפאלון גונג ומתרגלי הפאלון גונג.

הדרך בה השתמשו כדי להרוס את שיטת התרגול, האידיאולוגיה ומערכת האמונות הייתה ראשית להחרים ולהרוס את ספרי הפאלון גונג ואת קלטות האודיו והווידאו ולאחר מכן להפעיל את כל מנגנון התעמולה כדי להפגיז את המדינה כולה בהשמצות ובהוצאת דיבה כנגד הפאלון גונג ומייסדה. לא רק שחסרה לאנשים האמת על הפאלון גונג; הם גם הפכו לשונאים של הפאלון גונג בגלל ההשמצות בתקשורת. בכדי להשיג את המטרה הזו ובניסיון להרוס לחלוטין את שמם הטוב של מתרגלי הפאלון גונג, המדכא גם ביים את "ההצתה בטיאננמן", זעזע את הציבור ואת העולם כולו ובדה סידרת מקרים טראגיים של "התאבדות" ו"רצח" עם האשמות כוזבות המיוחסות לפאלון גונג.

באופן יחסי, "המשימה" להשמיד את מתרגלי הפאלון גונג הייתה מסובכת בהרבה, כיוון שיש רק שתי דרכים לעשות זאת. הראשונה היא ל"הפוך" את המתרגלים מאמונתם בפאלון גונג כך שיסכימו ל"תיוג" ול"איסור" שהטיל המדכא על הפאלון גונג. השניה היא להשמיד באופן פיזי את המתרגלים שדרכי החשיבה שלהם לא ניתנות לשינוי. זה כולל שני היבטים: "עינויים למוות יספרו כהתאבדויות" ותקופות מאסר ממושכות או כאלו שאינן מוגבלות בזמן.

כך, טבעה האמיתי של הרדיפה הוא להשתמש בכוח וב"חוקים" ככלים לשינוי מחשבותיהם של בני האדם.

כל אדם שיש לו הבנה מצומצמת בחוק יודע שהחוק יכול לטפל רק בהתנהגותם של בני האדם ובהשלכות הנובעות מהתנהגותם. החוקים אינם אמורים לשלוט במחשבותיהם של בני האדם. ג'יאנג זמין ניצל את החוק בניסיונותיו לשלוט במחשבותיהם של בני האדם, בניסיונותיו לשלוט בנושאים כשלל אינם בתחום החוק. הניצול לרעה שעשה ג'יאנג במערכת המשפטית מראה כיצד הרדיפה הייתה בלתי חוקית כבר מראשיתה.

ג'יאנג הפקיע את כוחה של האומה כולה כדי להשביע את שאיפותיו האישיות להוציא לפועל את הרדיפה.

תקרית שדווח עליה בצורה נרחבת ומוגזמת ע"י התקשורת הסינית הרשמית תחת הכותרת "מצור על הג'ונגנאנהאי" התרחשה ב- 25 באפריל, 1999, כשעשרת אלפים מתרגלי פאלון גונג מחאו בפני השלטונות בצורה שקטה. מי שהיה באותם ימים מזכיר המפלגה הסינית הקומוניסטית, ג'יאנג זמין, כתב לוועדה המתמדת של הפוליטבירו ולפקידי ממשל נוספים שנוגעים לעניין: "אם המפלגה לא תוכל להביס את הפאלון גונג, היא תהיה ללעג ולקלס בפני העולם כולו". המסמך הזה הועבר כמסמך פנימי והופץ לכל הדרגים של פקידי הממשל. ב- 7 ביוני 1999, ג'יאנג נאם בפגישת הפוליטבירו וטען שהמחאה בג'ונג-נאן-האי ב- 25 באפריל הייתה התקרית החמורה ביותר מאז הסערה הפוליטית בשנת 1989. ב- 13 ביוני, תוכן נאומו הופץ בסודיות בתוך המפלגה הקומוניסטית. ב- 19 ביולי, בפגישה רמת דרג, ג'יאנג הכריז על מדיניות הדיכוי והרדיפה של הפאלון גונג. בבוקר המחרת החל המבצע הרשמי של הפעולה המאוחדת והכלל ארצית למעצר "רכזי הסיוע" של הפאלון גונג והחרמת רכושם הפרטי. המסך הורם מעל לרדיפה העקובה מדם אשר מכוונת לעברם של יותר ממאה מליון מתרגלי פאלון גונג.

הרדיפה הזו, שבזבזה את כספם וזמנם של בני האדם, העמידה בפניהם דילמה קשה שפוגעת במדכא ובדומים לו. זו לא היתה החלטה משותפת של המפלגה והיא גם לא אושרה בהתאם לנהלי ממשל תקינים. נהפוך הוא, זו שאיפתו האישית ג'יאנג והיא נוגדת את עצותיהם של כל האחרים. מבין שבעת חברי הוועדה המתמדת של הפוליטבירו באותם ימים (מרכז הכוח בשלטון הסיני הקומוניסטי), ג'יאנג היה היחיד שתמך ברדיפת הפאלון גונג.

יתכן שלאנשי המערב קשה להבין כיצד רצונו של אדם אחד יכול לגבור על השלטון ועל המפלגה. חשוב לרגע על כך ש"מדיניות הפתיחות והרפורמות" של סין החלה בערך לפני עשרים שנה. זה יוצר אשליה שסין עשתה התקדמות ניכרת ומנסה בהדרגה להשתלב בקהילייה הבינלאומית.

ניתן לייחס את החזות המשגשגת של "מדיניות הרפורמות והפתיחות" לפוטנציאל הצרכני של האוכלוסייה הסינית העצומה, שנוצר אולי בדמיונם של משקיעים זרים. אך לא בזה עוסק המאמר. הנושא שאליו הכותב מכוון את דבריו הוא שיתכן שעל פני השטח, אחרי "מדיניות הרפורמות והפתיחות" סין פתחה במידה מסוימת את כלכלתה ושווקיה, אך הטבע הדיקטטורי של המערכת הפוליטית לא השתנה כקוצו של יוד. אם נשפוט לפי העובדה שג'יאנג כיהן כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, נשיא האומה ויושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית, התופעה של שלוש עמדות כוח מרכזיות בידיו של אדם אחד אכן קרתה בפעם הראשונה בהיסטוריה של המפלגה הסינית הקומוניסטית.

בארץ בה קיימת מסורת בת כמה אלפי שנים של פאודליות, שבה לא הוכרה מעולם מערכת חוקית ודמוקרטית, דיקטטור עם כוח פוליטי וצבאי היה מסוגל לפעול מעל המפלגה והממשל. וכך, הוא מסוגל להשתמש כרצונו במשאבי האומה כולה. בתקופה הפאודלית, בכל זאת הייתה לקיסר יראת כבוד ל"שמיים" [האל] ועדיין הייתה לו משמעת מספקת כדי להעביר ליורשיו את כס המלכות. התוצאה של שלטון היחיד הדיקטטורי של הקומוניסטים התומכים ב"מהפכה אלימה", "השגת הכוח הפוליטי באמצעות כלי נשק ורובים" ו"שמחת המאבק בשמים היא ללא גבול; שמחת המאבק בארץ היא ללא גבול; שמחת המאבק באנשים היא ללא גבול", היא העדרו המוחלט של ריסון השיטה ומוסריותה.

כיוון שפקידי ממשל בדרג נמוך משתוקקים להשיג את האינטרסים הפוליטיים שלהם; כיוון שפקידי ממשל ואנשי אכיפת החוק חוששים מכוח בידיהם של אחרים ומקווים לשמר את האינטרסים הפרטיים המוקנים להם וכיוון שהציבור חושש עדיין מטבח נוסף כדוגמת הטבח של מחאת ה- 4 ביוני בטיאננמן ומקבל בשתיקה את העובדה שכוח זו אמת, ג'יאנג זמין, כשבידיו כוח פוליטי וצבאי, תמרן את מנגנון התעמולה הארצי בכללותו וניצל את הכוח שבידיו כדי ליצור את הרדיפה העקובה מדם.

אנשי מערב רבים שואלים: "מדוע סין רודפת את הפאלון גונג?" אנשים במדינות דמוקרטיות אינם מסוגלים לדמיין את כל מה שקרה ברדיפת הפאלון גונג. כיצד יכלה לצוץ תנועה כמו "מתנגדי מחנה הימין" ומה לגבי "הזינוק הגדול קדימה" ו"המהפכה התרבותית הגדולה?" אחרי שהמבצעים הפוליטיים האכזריים האלו הגיעו לקיצם הציבור הסיני הבין כמה מגוחכים הם היו. אך הם התרחשו בכל זאת. זו ההיסטוריה של הקומוניסטים הסינים: למנהיג המפלגה יש את הכוח, בכל זמן שהוא, ללא שום הצדקה, לנצל את כל המשאבים ומבנה הכוח של המדינה כדי להתחיל מאבק פוליטי, מלמעלה עד למטה, נגד העומד בראש המדינה, אזרח מן השורה או קבוצה.