שלום לכולם! אני מתרגלת דאפא מלידס. שם ההתנסות שלי הוא "הדרך שאני ואמי עשינו"

האמנתי באלוהים מאז שנולדתי. אפילו כשהייתי קטנה, חלמתי בהקיץ על אל גדול שיברך אותי וייתן לי יופי וחוכמה. בכיתה כשהמורה דברה על אמונה במדע, ונגד אמונות טפלות, סימנתי תמיד איקס גדול במחברתי וחשבתי לעצמי: "את כל-כך טועה".

ב-1995, נסעתי ללמוד באוניברסיטה. בשנה זו כל משפחתי קבלה את הפא. שמחנו כולנו מאוד. באותה עת אמי מסרה את המיטה הגדולה שבחדרי כדי לפנות מקום ללימוד הפא ולתרגול. כמה אנשים שאלו אותה :"מה תעשי כשבתך האהובה תחזור?" אמי ענתה: "זה בסדר. היא לא מגיעה הביתה לעיתים קרובות. לאמיתו של דבר זה יהיה בסדר מבחינתה לישון על הרצפה." מאז בכל פעם שהייתי בבית היו בו מתרגלים. פעם התנהלו לימוד פא וועידה קטנה בביתנו. הגיעו מתרגלים רבים אפילו מערים אחרות. היו כל-כך הרבה אנשים שהיה עלינו לאכול בקבוצות. אבי שהיה אחראי על האוכל והלינה אמר לאמי: "למרות שהייתי מאוד עסוק היית צריכה להציג בפני את כולם." אמי חייכה ואמרה: "לא היה לנו הרבה זמן. לא חייבים לעשות את זה כי כולנו מתרגלים עמיתים, ואנחנו בדיוק כמו משפחה אחת גדולה."

כשקראתי לראשונה את הג'ואן פאלון, שום דבר בו לא הפתיע אותי או המם אותי, והרגשתי מאוד קרובה לספר. קראתי אותו בעיניים פקוחות לרווחה כדי לא להחסיר מילה. מובן מאליו שחשבתי שכל מילה של המורה היא נכונה וישרה. ידעתי שמאז ילדותי חיכיתי למורה. מאז שהתחלתי לטפח ראיתי שאני הופכת להיות רגועה וגמישה ואיני מתחרה, מתעקשת או עומדת על שלי. באוניברסיטה עשיתי הונג פא לכל חבריי לכיתה עם הג'ואן פאלון. הייתה תקופה ששלושה עשר מבין חברי לכיתה המונה שלושים תלמידים הגיעו מדי בוקר לאתר התרגול  שבאוניברסיטה.

ב-25 ביולי 1999 לאחר ששמעתי את החדשות באתר התרגול שלנו שבאוניברסיטה, התחלתי במסע שלי לבייג'ינג, טלפנתי הביתה וביקשתי לדבר עם אמי. אבי דאג קצת כששמע שאני בדרכי לבייג'ינג . הוא לא רצה שאלך וגם לא לומר לי היכן נמצאת אמי בבייג'ינג. אמרתי לו: "אבא, קניתי כרטיס. אם לא אמצא את אימא אני חוששת שלא יהיה לי איפה להיות. " אבי אמר לי שאמי לקחה מונית לילה קודם לכן ונתן לי את מספר הטלפון של המלון שבו היא שהתה. מאחר שהיה מאוחר מכדי לקנות כרטיסי רכבת, נאלצנו לנסוע באוטובוס. כשהגענו לגבולות בייג'ינג הנהג אמר לנו בתקיפות לרדת מהאוטובוס. הוא אמר לנו שעליו לקחת סחורה ושהוא לא ייסע מבייג'ינג. הוא ביקש מאתנו לעלות על אוטובוס מקומי.  אחרי שירדנו מהאוטובוס היינו די מרוגזים וחשבנו שהנהג רימה אותנו. אולם, כשהגענו ממש לבייג'ינג, הבנו שכל האוטובוסים שהגיעו מחוץ לעיר  עברו בדיקה קפדנית. אם לא היינו לוקחים אוטובוס מקומי היינו מתקשים להיכנס לעיר.  אני מבינה עכשיו שכל זה היה הודות לחמלה של המורה שדאג לנו.

ב-20 ביולי 1999, הדלקתי את הטלוויזיה בשעה שעשיתי דברים אחרים. לאחר זמן קצר, שמעתי הודעה שהוועדה המרכזית תוציא מחוץ לחוק את הפאלון גונג. הייתי המומה ומייד התיישבתי מול מסך הטלוויזיה להסתכל היטב. בערב הוריי חזרו הביתה. דברנו על כך ואמרתי להם "אין צורך לצפות עוד. הכל שקר. צפיתי בזה כבר  קודם היום. אפילו אמרתי לאמי בגאווה :" אפילו אם כל העולם יהיה נגד הפאלון גונג, אני עדיין אאמין במורה" אמי השיבה: "לעיתים קרובות אני חושבת שאת עצלנית, אבל ברגע מכריע זה את איתנה לגמרי." למחרת, מתרגלים רבים לא ידעו מה לעשות. אמי אמרה: "איננו יכולים לחכות יותר. למרות שאיש מכם אינו הולך לבייג'ינג, אני חייבת ללכת. אני אלך לבדי."  היא גם אמרה לי : "בתי, את היחידה שמבינה אותי, אם משהו בלתי צפוי יקרה לי, עלייך לטפל באביך." ואז אמי הלכה נחושה לגמרי. מאחר שאמי הלכה לבייג'ינג היא נענשה על-ידי מקום עבודתה. הבונוס שלה נפסק לשנה, מה שגרם לה להפסד של 20,000 יואן בקרוב. אחר-כך אמי הלכה לערער לפני רשויות הפרובינציה והעיר שלנו. בכל פעם היא חזרה בשלום. אחרי כן בסביבות תאריכים חשובים המשטרה הייתה מתקשרת אלינו. פעם אמי הרימה את השפופרת ואמרה : "לא תכננתי ללכת לבייג'ינג הפעם, אבל הייתי רוצה מאוד ללכת, האם אתם מתקשרים כדי לעודד אותי ללכת לבייג'ינג?" האיש שבצדו השני של הקו אמר מייד: "לא, למעשה אין לי משהו מיוחד לומר, אני רק מצלצל באקראי." מאז המשטרה כמעט שלא התקשרה אלינו.

שני הוריי עובדים בבית-חרושת גדול. מחשבותיה הנכונות של אמי ומעשיה הנכונים יישרו שם את הסביבה במידה מסוימת. בתקופה הכי גרועה של הרוע, אמי עמדה בלחץ. היא כתבה למנהל העבודה שלה לסגנו ולמזכיר הוועדה של המפלגה הקומוניסטית של המפעל, היא שלחה את המכתבים לבתיהם.  כולם פחדו נורא. אמי דברה עם מנהל בית-החולים של המפעל והפכה ישיבה שהיתה אמורה לבקר את הפאלון גונג לפעילות של הבהרת אמת. אחרי זה מנהל בית-החולים לא העז יותר לארגן ישיבות לבקר את הפאלון גונג. במקום זאת הם השתמשו בזמן הזה להשתלמות של הצוות. אמי הביאה את האמת של הדאפא לכל מי שמסביבה. היא נהגה למסור חומר להבהרת האמת מדלת לדלת באמצע הלילה, כדי לעורר את יושרם של האנשים ואת אדיבותם.

יום אחד, שני שוטרים בלבוש אזרחי באו לביתנו וניסו לקחת את אמא שלי. שכנים רבים בעל חוש צדק באו ושאלו: " מאיפה אתם? איך אתם יכולים לאסור אותה על כלום? אם אם אתם רוצים לדבר על משהו לכו למפעל." מנהל הוועדה לענייני מדיניות וחוק שליוותה אותם אמר: "אנחנו רק רוצים לברר מידע מסוים." כל אחר-הצוהריים אמי דברה אתם בהגיון והם האמינו לדבריה. בסופו של דבר אמר המנהל שלהם: "מעולם לא פגשתי מישהי כמוך. בעתיד כשיוסר החרם מעל הפאלון גונג, אזמין אותך למשקה." אמי ענתה: " אני שמחה מאוד לראות שאתנה יכול להבין את האמת. כשיגיע הזמן אני אשמח מאוד!" בשעה 6 בערב אמי חזרה הביתה בשלום. מאוחר יותר אמי אמרה: " בשעתו לא חשבתי כלל שהם באים לאסור אותי. כל מה שרציתי היה להבהיר להם את האמת."

בפעם אחרת, פקידים ממחנה העבודה לקחו כמה אנשים שחתמו על הצהרה שאינם מתרגלים עוד פאלון גונג, לבית-החרושת שבו עבדה אמי וניסו להשפיע עליה ולשנות את דעתה ואת דעת שאר המתרגלים שעובדים שם. ברגע שהם אמרו משהו פוגע בדאפא, אמי קמה מייד ונזפה בהם: "האם אתם יודעים שאתם אומרים שטויות? מתי המורה אמר דבר כזה?" המילים של אמי גרמו להם לאכזבה. משראו זאת הפקידים הם רצו לקחת את אימא שלי משם. מכל מקום מזכיר הוועדה של המפלגה הקומוניסטית שכבר ידע את האמת אמר להם: "לא, אינכם יכולים לעשות זאת. כבר צוהריים. כל הצוות שלנו צריך ללכת הביתה לאכול צוהריים."

בבית-החולים של המפעל שבו אמי עובדת יש 6 מתרגלי דאפא. לאחר שמנהל הבית חולים הקודם צפה ב-VCD של הבהרת האמת, הוא מעולם לא גרם להם לצרות. המנהל הנוכחי הגיע מהמשרד שמעל המפעל. הוא כבר שמע בעבר על אמי וניהל אתה שיחת פנים אל פנים. אחרי כן הוא סרב לעשות בעיות למתרגלי דאפא משתי סיבות: אחת משום שהוא כבר ידע את האמת ושתיים משום שכל 6 המתרגלים שבמקום העבודה נהגו באופן ישר ביותר. למנהל לא יכל לומר אף מילה רעה על עבודתם. עכשיו כולם משאירים את הג'ואן פאלון במגירות שבמקום עבודתם. אמי אמרה לי בטלפון: "במשך ארבע השנים האחרונות האווירה סביבנו תוקנה לחלוטין" מכיוון שלאמי יש משרד משלה, המתרגלים אהבו להתאסף במשרדה בזמן הפסקת הצוהריים. אם מישהו מחפש את אחד מהם, הוא שואל: "האם הם בחדר הפאלון גונג."

בגל האחרון של ה-SARS , אמי הייתה אחראית על חדר הטיפול הנמרץ של ה-SARS. המנהל אמר לה: אם יש מקרים דחופים תכניסי קודם את הצעירים." אמי השיבה לו: "הם עדיין צעירים וכל החיים לפניהם. אתה מזדקן עכשיו וכושר העמידות שלך בפני מחלות יורד. יתכן שלא תוכל לעמוד בזה. אני יכולה להתמודד עם זה בכל רגע. אני לא אלקה ב-SARS  כי אני מתרגלת פאלון גונג." דבריה של אמי נגעו ללבו של האחראי. אמי קבלה פרס על היותה עובדת מצטיינת במאבקה ב-SARS . הסיפור שלה הופיע בחדשות הטלוויזיה של המפעל, ובתחנת הטלוויזיה העירונית. אמי אמרה לי בטלפון :" זה מראה שאנו מתקדמים בדרך של תיקון הפא. אני נענשתי ולא הורשתי לקבל אף פרס מאז 1999 אבל עכשיו קיבלתי פרח אדום וייצגתי את בית-החולים כשקיבלתי פרס ממועצת העיר היום."

מה שאמי אמרה באחד ממפגשי לימוד הפא והחלפת התנסויות הסודיים שהתנהל בביתנו לפני שעזבתי את סין היה נכון: "היא עברה כל קושי באופן אצילי ולא הותירה אף כתם או חרטה בדרכה."

אחרי ה-20 ביולי 1999, חברי לכיתה שרק סיימו אתי את לימודיהם טלפנו אלי ואמרו לי שהם דואגים מאוד לביטחוני. אחד מהם אמר לי : "בגלל שאני מכיר אותך אני מספר לכולם ש"פאלון גונג הוא טוב מאוד." זכרתי שאחד הבנים בכיתה שעבר את המבחן במשמר האזרחי נהיה שוטר. הלכתי לראות אותו. כשפגשתי אותו אמרתי לו: "אנשים שמתרגלים פאלון גונג כולם אנשים טובים. אינך יכול להכות אותם." הוא כמעט פרץ בדמעות ואמר : "אני חף מפשע איך אני יכול להכות אותם? לעיתים קרובות אני קונה להם אוכל ושתייה בכספי. חוץ מזה איך מישהו מהכיתה שלנו יכול להעז ולומר שפאלון גונג לא טוב?" חייכתי ואמרתי : "באמת? אם ככה אני מודה לך." אחר-כך אשתו סיפרה לי :”הוא ביקש לעבור למחלקת עבריינים, שזו עבודה מסוכנת יותר, מאחר שהם מטפלים  ברוצחים. זה בגלל שהוא לא יכול היה יותר להמשיך לאסור מתרגלי פאלון גונג." היא אמרה גם: "עכשיו בכל פעם שהוא לא בבית, אני דואגת מאוד." אמרתי לה : "אל תדאגי. לא יקרה לו שום דבר."

לפני שהלכתי להוציא את הדרכון שלי, שאלתי את אמי: "מה לומר אם הם ישאלו אותי אם אני מתרגלת פאלון גונג?" היא השיבה לי: "בתי, זו החלטה חשובה שהחלטת לנסוע לחו"ל. תגידי מה שאת רוצה. תחליטי בעצמך. אין לי מה לומר על כך." אמרתי כבדרך-אגב: "בואו נשכח מזה. אני לא אחשוב על כך יותר, הם לא ישאלו אותי.." בסוף השוטר שטיפל בדרכון שלי, שאל אותי שאלות אחדות בחוסר תשומת לב על עבודתי וזהו. אחר-כך קיבלתי ויזה בלי כל בעיה. לפני שעזבתי את סין, אמרתי לאמי: "אימא את יודעת מה אני הכי אוהב בלהיות מחוץ לסין? זה שאוכל לתרגל שוב בחוץ!"

אחרי שהגעתי לאנגליה, הרגשתי שאני נמצאת בסביבה בטוחה ושלווה, ולא התמדתי בלימוד הפא. בשל לחץ מגורמים שונים, מושגים אנושיים מושרשים ומשום שלא הבנתי שמוטלת עלי אותה אחריות גדולה באנגליה כמו בסין, לא עשיתי כל מה שחלקיק דאפא צריך לעשות. לאחרונה אמי אמרה לי בטלפון: "בתי, את ילדה בת מזל . את כה בת מזל שאת יכולה לפעול למען הדאפא בסביבה שקטה ובטוחה. עליך תמיד להעמיד את הדאפא במקום הראשון ולהצטרף לכל הפעילויות." לפעמים שהייתי שואלת אותה: "יכול להיות שיש מרגלים שמקשיבים לשיחת הטלפון שלנו?" אמי ענתה: "אנחנו עושים את המעשים הכי ישרים. כל מה שאנחנו עושים זה בשבילם. למה שנפחד?" דבריה ומעשיה של אמי תמיד נגעו ללבי.

בפסטיבל אדינבורו, שוב התרגשתי. כששמעתי את דבריהם של מתרגלים עמיתים וראיתי את מעשיהם לא יכולתי שלא להזיל דמעה. אירועים רבים במהלך הסופשבוע ההוא גרמו לי להזיל דמעה: הבהרת האמת לקשיש אנגלי. אדם בגיל העמידה שקד לי קידה ודמעות בעיניו; כשראיתי פעוטה סינית שמושיטה את ידיה כדי לקבל חומר על הדאפא והתאמצה כל-כך לתת אותם לאמה שלא רצתה לקחת; כשנזכרתי בבנו הקטן של מתרגל עמית שהחזיק חומר הסברה של הדאפא, ועמד בביישנות ליד שולחן ורצה לתת אותו לעוברים ושבים ולא ידע איך, וכששמעתי את מלותיו האחרונות של מתרגל עמית לפני שנפרדנו לשלום: "את חייבת ללמוד היטב את הפא לבדך." ברכבת בדרכי חזרה ללידס, הייתי עייפה אבל נזכרתי בדבריו של מתרגל מערבי שהופנו אלי: " אנחנו קצת עייפים, אבל אנחנו כמו חיילים שחוזרים הביתה משדה הקרב עם ניצחון ביד. אנחנו שוב מלאי מרץ." כשהרכבת זזה חשבתי על דרך הטיפוח שלי, וחשבתי על הדרך שאעשה בעתיד. שמעתי את המוסיקה של "פודו" מרחפת באוויר סביב הרכבת. לבסוף בכיתי בחוזקה. חשבתי על החמלה של המורה ועל הרמזים שהוא נותן למתרגלים כדי לעזור להם, על העידוד שלו ועל דברים ששגיתי בהם. חשבתי שאני עושה מעט מדי כדי להציע הצלה ליצורים החיים, ועל עוד דברים רבים. נתתי לדמעותיי לזלוג בחופשיות. חזרתי ללידס בדמעות, בליווי מוסיקה ובתהליך העלאת השין-שינג.

הבה  נשיר כולנו, כל החלקיקים בעלי הקשר הגורלי שעברו אלפי גלגולים, והגיעו לתקופה היסטורית אחרונה זו, שירי הלל לגדולתו האדירה וליופיו של הדאפא הקוסמי, יחד נשיר שירי הלל להצלה מלאת החמלה של המורה אשר נעשית בסבל מר ובחסד אינסופי של בודהא. תודה המורה, תודה מתרגלים עמיתים.