מחשבות נכונות נובעות מהאמונה במורה

(Minghui.org)

אני מתרגלת פאלון גונג בת 53 מאיזור כפרי בסין. בעלי ואני בני מזל שהתאפשר לנו להתחיל בתרגול ב-1996. המחסום הקשה ביותר עבורי היה שהייתי אנאלפביתית. אבל הרגשתי עמוקות שהמורה הגיע כדי להציל יצורים חיים. אני בת מזל שלא החמצתי הזדמנות פז זו. החלטתי ללמוד לקרוא. בעלי לימד אותי בכל יום את הסימנים, מילה אחר מילה. אני אחזתי בספר "ג'ואן פאלון", קראתי ביחד אתו, והקשבתי חזור ושנה להרצאות של המורה. נשאתי עמי את ההרצאות של המורה בכל זמן, כך שאוכל לשננן. הגיע היום בו יכולתי לשנן לא רק את "לון יו", "הונג יין" (אוסף השירים של המורה) והרצאות אחרות, אלא אף יכולתי לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון".

כשקראתי את הספר "ג'ואן פאלון" ואת "יסודות להתקדמות במרץ", ראיתי בממד הזה שורה של אותיות, אבל בממד אחר האותיות היו בעצם פא-שנים של המורה. זה נגע בי עמוקות והבנתי שהמורה מעודד אותי לטפח בחריצות. נעשיתי יותר בטוחה בעצמי ועשיתי מאמצים גדולים ללמוד. נוכחתי באופן ברור בשינויים שבי לאחר שטיפחתי בפאלון גונג. ידעתי שלא רק שבריאותי שופרה, אלא השגתי גם רוחניות. החוק הגדול ממלא את מחשבתי וכך לא יהיו לי מחשבות רעות. אני חשה את השלווה עמוק בלבי.

ביולי 1999 החלה הרדיפה נגד מתרגלי הפאלון גונג. לא הבנתי למה ג'יאנג רצה לדכא שיטה כל כך טובה, שמבקשת מאנשים להיות טובים ולחיות לפי עקרונות "אמת, חמלה וסובלנות". האם אין זה מביא תועלת לעם ולמדינה? לא יכולתי למצוא תשובה, אבל אמרתי לעצמי: המורה מלמד אותנו להיות רחומים וסובלנים, לכן עלי לחשוב בכל עת קודם כל על אחרים. אני מאמינה שאין שום דבר רע בלהיות אדם טוב, ולא אוותר על השיטה. החלטתי עמוק בלבי שנולדתי בשביל הדאפא, אני חיה בשביל הדאפא, ואלך בנחישות עם צעדי המורה לעד!

באותה עת נמנעה מאתנו סביבת הטיפוח שלנו בגלל הדיכוי. שוטרים עשו חיפושים בבית והופיעו בעקביות להציק לנו. לא היה שקט לאף אחד ממשפחתי. לא היתה לנו ברירה אלא לעזוב את ביתנו בשנת 2000, כדי להמנע מרדיפה נוספת. השארנו מאחרינו סבתא בת 93  וחמות בת 75, ונדדנו ברחובות לאסוף אשפה. הרשויות ניסו לאתר אותנו. בספטמבר 2001 הם השתמשו בשיטה מתועבת ביותר כדי למצוא אותנו. הם הפיצו שמועה שסבתי בת ה-93 נפטרה. המשטרה רימתה אותנו וכך הזדמן לה לעצור באופן בלתי-חוקי אותי ואת בעלי. הם גם החרימו את החומרים להבהרת האמת שהיו ברשותנו.

השוטרים צ'ן שיאנג-בין וצ'ן שואו-ליאנג מהמשטרה המקומית של זאו-שי תלו אותנו על אנקולים והיכו אותנו. הם ניסו לאלצנו לספר היכן הוכנו חומרי הבהרת האמת. עמיתנו המתרגלים חסכו כסף כדי להכין את החומרים היקרים הללו, לא היה קל להם, וכל אחד סיכן את חייו כדי להציל יצורים חיים. לא יכולנו לבגוד בהם. כמה ימים אחר כך העבירו אותנו למרכז מעצר מס' 1 של העיר טיאן-מן. הם המשיכו לחקור אותנו כדי לאתר את מקום הייצור של החומרים. הם עינו אותנו לפי תור, והורו לכלואים הפליליים להכות אותי. מספר פעמים איבדתי את ההכרה מהעינוי. בתוך כל הסבל, היתה לי מחשבה אחת: "המורה והדאפא נמצאים אתי! אין לי פחד! לא אומר דבר! הכל יעבור!

פעם אחת הם ניסו לצלם אותי אך סירבתי. השוטרת לי צ'יון היכתה אותי באכזריות. פני שתתו דם. אחר כך היא עינתה את גופי באלת גומי עד שכולו נמלא חבלות. אפילו הכלואים הפליליים הזילו דמעה כשראו את זה. השוטרים כלאו את בעלי ואותי במרכז המעצר למשך 3 חודשים, והשתמשו בכל סוג ושיטה של עינוי, אך אנו שתקנו. בשל כך הם דנו את בעלי לשנתיים במחנה עבודה בכפיה, וקנסו אותי ב-300 יואן  (500 יואן היא משכורת ממוצעת לעובד עירוני בסין). חמותי נאלצה להשליש לידיהם את הסכום, שהיה הוצאות המחיה שלה שקיבלה מבנותיה. חזרתי הביתה בגוף פצוע, ובעלי נשלח למחנה עבודה בכפיה שה-יינג.

לאחר שחזרתי הביתה, טיפחתי בפאלון גונג עוד יותר בנחישות. עסקתי בחקלאות כדי לפרנס את משפחתי, טיפלתי בשתי הנשים המבוגרות, ודאגתי לספר לאנשים את האמת על הפאלון גונג וכך להציל אותם. הייתי צמודה להנחיה של המורה

"לאמת את הפא ברציונליות, להסביר את המצב האמיתי באמצעות חוכמה, להפיץ את הפא עם חמלה..." ("יסודות להתקדמות במרץ II", "רציונליות")

לעיתים קרובות סיפרתי את האמת לנוסעים בתחבורה הציבורית. סיפרתי להם על העקרונות של הפאלון גונג, שהם "אמת, חמלה וסובלנות" ועל כך שג'יאנג רדף אותנו ללא סיבה מוצדקת, ונתתי להם חומרי הבהרת האמת. נהגים ונוסעים רבים הבינו אותנו לאחר ששמעו את האמת. היו אנשים שרצו לשלם לי עבור העלונים והדיסקים. אמרתי להם באדיבות שאיננו רוצים מהם אגורה, רק שיבינו את האמת ויהיה להם עתיד נפלא.

הבהרתי את האמת באוטובוסים יותר משנה ודיברתי עם הרבה אנשים. הנהגים והנוסעים הקבועים כבר הכירו אותי. הם גם הבינו את המטרה של הבהרת האמת ולכן זה נגע בלבם והם כיבדו אותי. הם אמרו שישמרו את חומרי הבהרת האמת כך שישמשו כעדות בעת שתתוקן העוולה כלפי הפאלון גונג.

ב-1 בדצמבר 2002, בעת שהבהרתי את האמת באוטובוס, מסרו מידע עלי. שוטרי התחנה המקומית של ג'ינג-שאן צאו-צ'נג עצרו אותי ושלחו אותי למרכז המעצר ג'ינג-שאן. הם ניסו לאלצני למסור את כתובתי ושמי. עניתי כל הזמן: אני מתרגלת פאלון דאפא.

קבוצת שוטרים קשרה את ידי באזיקים מאחורי גבי ותלתה אותי. מחיתי בקול רם והם הכניסו מטלית מעופשת לתוך פי וחסמו אותו בסמרטוט רצפה. ביום הראשון, השוטרים תלו אותי למספר שעות. מיד עם הגיעי למרכז המעצר התחלתי בשביתת רעב כמחאה. ביום השני, תלו אותי שוב למספר שעות. השוטרים המשיכו לחקור אותי כשהם מכים ומקללים אותי. לבי לא זז . לא פחדתי, כי האמנתי שהמורה דואג לי בכל עת. ביום השביעי של שביתת הרעב, החלו השוטרים ל"האכיל" אותי בכפיה בחלב (בעצם זו שיטת עינוי – המת'). כמה שוטרים דרכו על רגלי ועל ידי, החדירו צינורית לתוך אפי, ומילאו קערה גדולה של חלב. הקאתי, ושום דבר לא נשאר בקיבתי. רזיתי מאד מהעינוי, אבל העוצמה החזקה של הרוח והאמונה היציבה במורה תמכו בי שאוכל לעמוד ישר.

על פי חוקי הכלא, היה על האסירים לומר "שלום לצוות" בכל יום. לא שיתפתי פעולה עם זה, אז הם היכו אותי קשות ובעטו בי. אמרתי להם באופן חד משמעי שלא אוריד את ראשי בפניהם. אני מתרגלת דאפא. אתם לא יכולים לחסל אותי. השוטרים ראו שאני איתנה, וביום ה-13 לשביתת הרעב שלי הם חששו שאמות במרכז המעצר ולכן שיחררו אותי.

בפברואר 2002, במהלך ועידת המפלגה בבייג'ינג, פרצו שוטרים את דלת ביתנו אחרי עשר בלילה, סחבו אותי למכונית משטרה וחטפו אותי. סבתי וחמותי המבוגרות ביקשו "כבר כלאתם את הבן שלנו בגלל שהוא מתרגל פאלון גונג. היא צריכה לטפל בשני מבוגרים בבית. אנחנו משותקות ולא יכולות לטפל בעצמנו. בבקשה אל תקחו אותה". צערם והפצרתם לא נגעו ללב האנשים המרושעים. השוטרים ערכו חיפוש בבית, חטפו את הקלטות של המוסיקה של התרגילים ועצרו אותי, כשהם משאירים אחריהם שתי נשים זקנות מבוהלות שבכו לבדן אל תוך הלילה.

שוב נכלאתי שלא כחוק במרכז מעצר מס' 1 של העיר טיאן-מן. שוב פתחתי בשביתת רעב כמחאה. השוטרים החלו ל"האכיל" אותי בכפיה ביום השלישי. הם כפתו באזיקים את ידי ורגלי לרצפה, מספר שוטרים דרכו על רגלי וידי, חסמו את אפי ושברו שתיים משיני הקדמיות. כל שאר השיניים הקדמיות התרופפו, פי ופני התמלאו דם. הם "האכילו" אותי בכפיה דייסת קמח אורז ואחר כך ברוטב עשוי מחומץ, סויה ופלפל חריף. השוטרים דרכו עלי כך שלא יכולתי לנשום. איבדתי שליטה על גופי ועל עשיית הצרכים. בתום ה"האכלה" בכפיה, כל גופי היה מכוסה זיעה, שתן, דם ושאריות מזון. אפילו הפושעים הכלואים פרצו בדמעות כשראו איזה עינוי בלתי אנושי היה עלי לסבול.

מאחר שעברתי סבל של "האכלה" בכפיה ושיטות עינוי אחד אחרי השני, הגיע המצב הפיסי של גופי למצב שלא יאמן, אך כוח הרצון שלי התחזק אף יותר, ויכולתי לסבול כאב אף עלתה. כשנרדפתי וסבלתי, החזקתי במחשבה האחת: "המורה הוא בלבי". היה שווה למות בשביל הדאפא.

תוך פחות מעשרה ימים עוניתי עד לנקודה בה לא יכולתי לעמוד, רק לזחול. זרועותי ורגלי היו אדומים ונפוחים, וזה היה כה כואב שלא יכולתי לשכב לישון בנוחיות. רק רציתי לשכב על הבטון הקר כקרח, כך שאוכל להפחית את הכאב הבוער בגופי. ביום העשירי הייתי מוטלת על הרצפה וחשבתי: "לא אוכל לתת לשוטרים לרדוף אותי ככה יותר. עלי לעזוב. המורה, הער אותי ואפשר לי לשכב על המיטה". בהדרגה נרדמתי והיה לי חלום: הפא-שן של המורה באמת בא. המורה העיר אותי וביקש ממני ללכת למיטה. היה זה בסביבות חצות. זחלתי באיטיות אל המיטה וישנתי היטב. ביום למחרת הרגשתי טוב יותר ונרגעתי. השוטרים ראו את הפצעים מהעינויים על גופי, ודאגו בצדק שמא אמות במרכז המעצר, אז הם שלחו אותי עוד באותו היום הביתה. ביציאה מהמכונית ארבעה אנשים היו צריכים לסחוב אותי לתוך הבית. שתי הנשים הזקנות והמשותקות בבית שמעו שחזרתי, אך לא יכלו לפתוח את הדלת במהירות. חמותי זחלה לאט אל הדלת כדי לפתחה. השוטרים נשאו אותי אל המיטה. זה באמת בלתי נסבל להיזכר בסצנה ההיא.

בסוף 2003 חזר בעלי הבית לאחר שריצה שנתיים באופן בלתי חוקי במחנה עבודה בכפיה. היינו יותר בשלים ורציונליים והקשיים העצימו את נחישותנו. בעת נתינת תוקף לדאפא, אנו תומכים זה בזו וחותרים קדימה יחד, פוסעים ביציבות בדרך שהמורה סידר. אנו עושים היטב את שלושת הדברים שנדרשים מאתנו, בדיוק כמו שהמורה לימד. אין מרירות בלבנו ואין חרטה ביחס לקשיים שהיה עלינו לסבול. אין בנו שנאה ואיננו מתלוננים. רק חמלה יש בנו להציל את כל היצורים החיים.